"אנה פרנק אחת מרגשת אותנו יותר מאין ספור אחרים, שסבלו כמוה אך פניהם נותרו בחשכה. ייתכן שעדיף כך; אם היינו יכולים להכיל את כל הסבל של כל אותם אנשים לא היינו יכולים לחיות". כך הסביר הסופר, ניצול השואה, פרימו לוי את העובדה שמעל שבעים שנה לאחר מותה של הנערה ההולנדית, היא עדיין חיה בלבבות.

היומן המפורסם שלה, אותו היא כתבה במשך כמעט שלוש שנים בדירת מחבוא קטנה וצפופה באמסטרדם הכבושה, בין אוגוסט 1942 ליוני 1944, התפרסם לראשונה בהולנד ב-1947. הוא עורר הדים מיד. עדות מצמררת בכנותה של נערה יהודיה בזמן מלחמת העולם השניה הכותבת ללא סייג על הכל. המלחמה, יחסיה עם הוריה ואחותה, התאהבותה בנער שמתחבא איתה, הרעב, השעמום, השינויים הגופניים. על הכל היא כותבת בגילוי לב ובגרות יוצאת דופן. את גלי ההזדהות עם אנה פרנק אנו חשים עד היום.

על פי נתוני מוזיאון בית אנה פרנק נמכרו לא פחות מ-33 מיליון עותקים של הספר ב-75 שפות. הספר מחזיק בשני שיאים נוספים: זהו רב המכר הגדול ביותר אי פעם בשפה ההולנדית, והיומן האישי הנמכר ביותר בכל הזמנים. הוא עובד להצגות, סרטים עלילתיים וסרטים דוקומנטריים, לסרט אנימה יפני, תערוכות, מיצגים ושירים. אנה פרנק היא סמל בינלאומי רב עוצמה. ג'ון קנדי נאם אודותיה ב-1961 ונלסון מנדלה ב-1994. אלינור רוזוולט כתבה בהקדמה למהדורה האמריקאית: "היומן נכתב על ידי נערה צעירה שאיננה מפחדת מהאמת. זהו אחד הספרים החכמים והמרגשים ביותר שקראתי על המלחמה והשפעתה על בני אנוש".

דוגמא נוספת לרלוונטיות הבלתי פוסקת של אנה פרנק היא בספר שיצא לפני מספר חודשים בארץ, "אנה פרנק היומן הגרפי" של ארי פולמן ודוד פולונסקי (יוצרי "ואלס עם באשיר").

מתוך: "אנה פרנק היומן הגרפי" (באדיבות כינרת זמורה ביתן)

ברגע הראשון, כשנתקלתי בספר ועלעלתי בו בחנות הספרים, הקונספט היה נראה לי קצת משונה. אנה פרנק בקומיקס? בכל זאת הסתקרנתי מהצבעוניות המתפרצת והמפתיעה של אנה פרנק שעד כה דמיינתי בשחור-לבן והחלטתי לקנות את הספר.

הקריאה בו היתה חוויה יוצאת דופן. התחושה בזמן הקריאה היא של היחשפות עוצרת נשימה ליצירת אומנות מרשימה בעלת שני ערוצים: המילים הרגישות, הבוגרות, החד-פעמיות כל כך של אנה ולצידן הויזואליות המקורית של פולונסקי ופולמן שמוסיפה  עוד חיים שלמים לטקסט ומאפשרת לקורא לצלול לעוד עומקים בנפשה של אנה. ספר שצריך לקרוא פעמיים בשביל להנות מכל רבדיו.

"כאדם מבוגר וכהורה לילדים בגיל ההתבגרות, הקריאה המחודשת ביומן היממה אותי והילכה עלי קסם בעת ובעונה אחת: נראה לי בלתי נתפס שילדה בת שתים-עשרה הצליחה להתבונן בעולמם של המבוגרים סביבה באופן כה בוגר, פיוטי ולירי, ולתרגם את המחשבות האלה לפרקי יומן קצרים וחדים, מלאי חמלה, הומור ובעיקר מודעות עצמית שנדיר מאוד להיתקל בה בעולם המבוגרים, ועוד פחות בעולם הילדים", כתב ארי פולמן בדבר המחברים בסוף הספר. "הטקסט איקוני, חד פעמי, ועל כן מעורר בעיה רצינית: לו רצינו לתרגם את הטקסט כולו ליומן גרפי בלי להחסיר מילה, תוך מתן כבוד לכל אות ואות שכתבה, הרי שהיה עלינו לעמול על יומן גרפי שאורכו כ-3,500 עמודים – משימה שהיתה נמשכת עשרים שנה לפחות. יומן כזה גם לא היה פותר את הבעיה העיקרית של ימינו: העלייה הדרמטית במספר הילדים שנוטשים את הקריאה לטובת המסכים. לכן המשימה הקשה ביותר היתה לבחור את הטקסטים המתאימים ביותר לעיבוד גרפי ולהישאר נאמנים למקור ככל האפשר". במקום אחר אמר פולמן: "אם בזכות הרומן הגרפי הזה יהיה ילד אחד שיבקש לקרוא גם את המקור – עשינו דבר גדול".

פולמן ופולונסקי עומדים בגבורה במשימה הלא פשוטה ונושאים בכבוד את זכרה של אנה פרנק הלאה, לתוך המאה ה-21. תקופה בה בכל שנה מספר ניצולי השואה אשר יכולים לספר לנו בגוף ראשון את חוויותיהם הולך ומצטמצם – לפי נתוני הביטוח הלאומי חיים היום בישראל 168,540 ניצולי שואה. בשנתיים החולפות (מחודש מארס 2016) נפטרו 26,123 ניצולי שואה. תקופה בה מנהיגים מרחבי העולם נעים בין בורות מחרידה (דובר הבית הלבן: "היטלר לא השתמש בגז במרכזי השואה") לטשטוש והכחשת השואה (חוק מחנות ההשמדה הפולניים). תקופה בה אוהדי כדורגל אנטישמים מבזים את זכרה של אנה פרנק. תקופה בה אליל הנוער ג'סטין ביבר מבקר בבית אנה פרנק וכותב בספר הזכרונות: "היא היתה נהדרת, יכלה להיות מעריצה שלי". בעידן מטורלל שכזה המשמעות של הוצאה לאור של "אנה פרנק היומן הגרפי" והנגשתו לדורות הבאים היא חשובה מאין כמוה.

מלבד הספרים, הסרטים וההצגות גם עולם המוזיקה לא התעלם מאנה פרנק.
בשנות התשעים נכתב באירלנד שיר קסום בשם Ballad of Anne Franck על ידי ג'וני מק'אבוי (Johnny McEvoy). מק'אבוי הוא זמר פולק אירי בן 73, שפועל באי הירוק משנות השישים ומופיע בכל העולם. בשנות התשעים הוא ביקר בבית אנה פרנק באמסטרדם יחד עם אישתו אודט. הביקור הותיר חותם גדול בנפשו, חותם שהוליד את השיר הבא, השיר השבועי שלנו:

למיטב הבנתי, השיר הוא דיאלוג דמיוני בין ג'וני לאנה פרנק וכך גם תרגמתי אותו לעברית.

הבלדה על אנה פרנק | ג'וני מק'אבוי

על מה חלמת אהובתי? מה העיר אותך משנתך?

"חלמתי שאני רואה את החיילים צועדים שוב במעלה הרחוב
במדיהם המצוחצחים ומגפי העור שלהם
כשהם הגיעו לדלת ביתי ידעתי שזהו סופו של היום"

בשניות הראשונות של הקליפ, כשמק'אבוי נותן כמה מילים של רקע אפשר לראות בעיניו כמה קשה לו. אותה התחושה עולה מהשיר אותו הוא כתב והלחין. בושה, עצבות אינסופית ופחדים. אך יחד עם זאת האירי, שכותב על ההולנדית ואנחנו קוראים על זה כאן בישראל, מאמין בסופו של דבר שהשמש תחמם את הארץ, הצער יתייבש וייעלם והפרחים שנבלו יחזרו לפרוח. אופטימיות אירית טיפוסית מהולה בצער העולם. ישנם קווי דמיון בין האירים לביננו.

מתוך הרומן הגרפי "יומנה של אנה פרנק" (באדיבות כינרת זמורה ביתן)

בחרתי לכתוב על אנה פרנק מכיוון שאני רואה בה סמל חי שחשוב מאוד לזכור. העדות האישית, היהודית אך גם האוניברסלית שלה, של נערה אחת מתוך מיליון וחצי ילדים שנרצחו בשואה, הדעות הנוקבות והמהפכניות שלה, הבגרות, המודעות העצמית, המורכבות של אלף פניה – אני התאהבתי מחדש באנה פרנק.

**

יום רביעי, 23 בפברואר, 1944

לפיטר

"זה זמן רב שחסר לנו כאן הרבה, הרבה מאוד, ולי זה חסר בדיוק כמו לך. אל תחשוב שאני מתכוונת לדברים חיצוניים. לא. אני מתכוונת לדברים שבלב. אני משתוקקת בדיוק לחופש ולאוויר, אבל אני חושבת שעל החוסר הזה זכינו לפיצוי נדיב ביותר. אני מתכוונת לפיצוי הפנימי. כשישבתי הבוקר ליד החלון והסתכלתי החוצה, ובעצם התבוננתי ישירות ועמוקות באלוהים ובטבע, הייתי מאושרת, ממש מאושרת. כל עוד קיימת תחושת האושר הפנימית הזאת, אושר על קיום הטבע, על הבריאות ועל עוד דברים רבים מאוד – כל עוד אנחנו נושאים את התחושה הזאת איתנו, תמיד נחזור להיות מאושרים.

עושר, מעמד, את הכל אפשר לאבד, אבל האושר שבלב יכול להיות רק מוסתר, ותמיד, כל עוד אתה חי, הוא יגרום לך לחזור ולהיות מאושר.
נסה גם אתה, כשאתה בודד, אומלל או עצוב, לעלות למעלה כשמזג האוויר יפה כמו היום ולהביט החוצה. לא בבתים או בגגות, אלא בשמיים. כל עוד אתה יכול להביט בשמיים בלי פחד, אתה יודע שבתוכך אתה טהור ושלמרות הכל תחזור להיות מאושר".

**

  Ballad of Anne Frank | Johnny McEvoy