נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, נאמה אתמול (ראשון) בכנס הנערך באוניברסיטת ת"א לכבוד עצמאות ישראל. בדבריה, התייחסה חיות לצורך לשמור על מערכת משפט חזקה, על מנת לשמור על הדמוקרטיה הישראלית, ודרכה להמשיך ולשמור על חברה מאוחדת. "הערכים הדמוקרטיים שלאורם הוקמה מדינת ישראל הם הגרעין הקשה המאפשר את קיומנו המשותף כאן. מדינת ישראל תוכל להמשיך לשגשג ולפרוח רק אם כל חלקי האוכלוסייה, על אף השונות ביניהם, יתלכדו סביב ערכים אלה. אם חברה חפצת חיים אנחנו, עלינו לעשות כל שביכולתנו על מנת לטפח זהות כללית-ישראלית המבוססת על שלטון החוק ועל עקרונות של סובלנות, שוויון, חירויות הפרט וכבוד לכל אדם באשר הוא אדם. אנו אנשי המשפט מחוייבים למשימה זו עוד מראשית ימי המדינה, אך חשוב לזכור כי זהו תהליך ארוך ומורכב המצריך פעולה משולבת חינוכית, ציבורית, תרבותית וחברתית".
חיות התחילה את דבריה בהתייחסות לפערים ולשסעים הקיימים בחברה הישראלית, ואמרה כי "דומה כי אין מי שיחלוק על כך שחוסננו כחברה מותנה בלכידותנו ובנכונותנו לדבוק בחזון אזרחי משותף וכי זוהי משימה חשובה מאין כמוה. אך זהו גם אתגר שאיננו פשוט כלל ועיקר". עוד הוסיפה חיות: "בעיניי המפתח אשר מאפשר את קיומנו המשותף בארץ הזו הוא בראש ובראשונה חוסנה של הדמוקרטיה הישראלית, המושתתת על ערכי יסוד אוניברסאליים, על סובלנות כלפי האחר ועל כיבוד זכויות אדם. לכידות איננה אומרת אחידות – אבל היא מחייבת סולידריות והתלכדות סביב מכנה משותף רחב אשר יש בו כדי לאחד בין כל קבוצות האוכלוסייה השונות ולהבטיח את אפשרות קיומן המשותף – כל קבוצה לפי ייחודה – זו לצד זו".
בהמשך, התייחס חיות למקומה של מערכת המשפט בשמירה על אחדות חברתית זו, ועל החיצים המופנים לא פעם אל מערכת המשפט בעודה מבצעת את תפקידה. "הקישור של המשפט עם הרעיון של לכידות חברתית עשוי להיראות נוקשה במבט ראשון. הכרעה משפטית מעצם טבעה מצויה תמיד במוקד של מחלוקת. הביטוי המעשי של המשפט הוא הכרעה בסכסוכים, והכרעה בסכסוך היא לא אחת דיכוטומית. על כן, מנקודת מבטו של אחד הצדדים לסכסוך – זה שהפסיד – היא נתפסת לעיתים קרובות כחוויה קשה ומתסכלת שאינה מרפאה את הפילוג אלא מעצימה אותו. דברים אלה עשויים להיראות נכונים גם לגבי התדיינות במחלוקות ציבוריות, אשר ההכרעה בהן כנראה לעולם לא תוכל להניח את דעת הציבור כולו".
חיות התייחסה לחשיבות מערכת המשפט כגורם מאזן, אמירה שניתן לקשר אל הדיון המתקיים בימים אלה סביב פסקת ההתגברות אותה מבקשים גורמים בממשלה להעביר. "עקרונות יסוד חשובים נוספים שמשמיעה לנו שיטת המשטר הדמוקרטית הם ההכרה במעמד החוקתי של חירויות האדם וקיומה של ביקורת שיפוטית אשר לה תפקיד חשוב במערך האיזונים והבלמים המיועד להגנה על חירויות אלה. כל העקרונות הללו הם החוליות החיוניות המקשרות בין חלקי החברה השונים ובשמירה עליהם אנו כשופטים רואים את עיקר תפקידנו. בכך, על פי תפיסתי, תורמת הרשות השופטת תרומה חשובה ומשמעותית ללכידות החברתית כערך העומד בפני עצמו וכמטרה שיש לחזק ולשמר".
עוד אמרה חיות כי "חשוב להדגיש כי משאנו מבקשים להתהדר, ובצדק, כלפי עם ועולם בהיותנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, עלינו לזכור כי אחת הערובות ההכרחיות לכך היא שמירה על מערכת בתי משפט עצמאית, מקצועית ובלתי תלויה המקיימת ביקורת שיפוטית המגנה על עקרונות היסוד החוקתיים של השיטה".
"מורכבות הסוגיות המונחות לפתחו של בית המשפט והרצון לנהוג בהן ברגישות אינם יכולים לבטל את החובה המוטלת עלינו לעשות את מלאכתנו כשופטים במדינה יהודית ודמוקרטית, ומלאכה זו משמיעה לנו בראש ובראשונה את החובה לשמור על ערכי היסוד העומדים בבסיס שיטת הממשל הדמוקרטית שלנו ואת ההגנה על זכויות האדם וביצור שלטון החוק. זאת, גם כאשר ההכרעה אינה תואמת את העמדה או את הציפיה של גורמים שונים באוכלוסייה והיא צפויה לעורר ביקורת על בית המשפט, ולעתים, למרבה הצער, גם מתקפה אישית עלינו כשופטים".
"עלינו להיות קשובים גם לפרקים הכואבים בדברי הימים שלנו"
חיות התייחסה בדבריה לקשיים שליוו את המדינה לאורך 70 שנות קיומה, ובפרט לתופעות הגזענות, הקיפוח וחוסר השיוויון. "השתלבותן של קבוצות עולים חדשות בישראל כללה, למרבה הצער, גם תופעות פסולות של הפליה ושל קיפוח, אשר במשך שנים ארוכות נדחקו אל שולי הזיכרון הקולקטיבי. במשך דורות מעטים חוללנו כעם מפעל של קיבוץ גלויות שאין לו אח ורע בתולדות העמים, אולם ארץ ישראל – כידוע לכל – לא תמיד מסבירה פנים לאלה הבאים אליה מקצווי תבל מלאי חלומות ותקוות".
חיות התייחסה לתוצרי תרבות עדכניים הנוגעים בקיפוח שקבוצות עולים שונות חוו עם הגעתן ארצה. "סדרת התעודה החשובה 'סאלח פה זה ארץ ישראל', חושפת אף היא פרקים לא קלים במפעל ליישוב המדינה בראשית ימיה, הנוגעים לקליטתם של עולי יהדות צפון אפריקה ולהקמת עיירות הפיתוח. לצד סדרה זו ניתן להזכיר גם את התערוכה 'פראבדה' של האמנית זויה צ'רקסקי, שמתארת את קשיי הקליטה של העולים מברית המועצות בארץ וגם את המוזיקה של להקת 'קפה שחור חזק' שליוותה את המחאה הציבורית של יוצאי אתיופיה כנגד אפלייתם".
עוד אמרה חיות כי "אכן, אין לכחד, סיפור תקומתה של מדינת ישראל זרוע בכל דור ודור מחדש בקשיים ובמחירים אישיים וקולקטיביים. חלקם נשכחו מן הזיכרון הלאומי וחלקם מצויים באזור הדמדומים שבין ההכרה והזיכרון – אך הם מוסיפים להתקיים. אל לנו להסב את פנינו מהם. עלינו להיות קשובים גם לפרקים הכואבים בדברי הימים שלנו כאומה על מנת שנוכל לכתוב את הסיפור האחד המשותף לכולנו".
