מדינת ישראל החליטה לקשור את השכול והעצב בשמחה, מן הנימוק כי במותם ציוו החללים את החיים והעצמאות היא צוואתם, ולכן יום הזיכרון (ד' באייר) מצוין מדי שנה בצמוד ליום העצמאות (ה' באייר).

חוק יום העצמאות, התש"ט – 1949 אינו מבהיר את מלוא הזכויות והחובות של העובדים והמעסיקים. בהמשך ננסה לעשות סדר בדינים ובכללים המוכרים ביחס לחג החילוני היחיד מבין תשעת ימי החג המוסדרים מכוח צו הרחבה. יתר ימי החג, הם חגים דתיים (ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות, פסח ושבועות):

  • קרוב משפחה (הורים, הורי הורים, בן זוג, ילדים, אחים ואחיות) של חלל מערכות ישראל רשאי להיעדר מעבודתו ביום הזיכרון ויראו את היעדרותו כאילו עבד.
  • יום הזיכרון הוא יום עבודה רגיל ואולם עובדים בו שעה אחת פחות, שכן מדובר גם בערב חג העצמאות.

מקומות שבהם שבוע העבודה הוא בן שישה ימים, יום העבודה בערב החג הוא עד שבע שעות. כלומר, כל שעה מעבר לכך היא שעה נוספת (125% עבור השעתיים הראשונות ו-150% עבור כל שעה נוספת).

במקומות שבהם שבוע העבודה הוא בן חמישה ימים, יום עבודה בערב החג יהיה בן שמונה שעות בתשלום של תשע שעות, או יום עבודה של שבע שעות בתשלום של שמונה שעות. במקומות עבודה בהם מתקיימים יחסי עבודה קיבוציים, נציגות העובדים ביחד עם המעסיק קובעים איזו חלופה מתאימה.

  • עבור יום העצמאות זכאי עובד ליום אחד של חופש.
  • גם עובד שאינו יהודי זכאי ליום שבתון ביום העצמאות.
  • תחילתו של יום העצמאות מחצות הלילה וסופו בחצות הלילה. עם זאת ניתן לטעון בצדק כי יש להכפיף את הגדרת יום העצמאות החל מהשעה 20:00 עם פתיחת טקס יום העצמאות.
  • מאחר ומדובר בחג – העובדים אינם חייבים לעבוד ואין המעסיק רשאי לכפות עבודה על עובדיו, למעט במקומות בהם הורה ראש הממשלה על עבודה, ושירותים אשר יש לקיימם ביום השבתון והיקפם. מדובר בשירותים כמו תחבורה ציבורית.
  • במקומות העבודה הכלולים בצו ראש הממשלה ושבהם המעסיק רשאי לדרוש מעובדיו לעבוד ביום העצמאות עבור עבודה ביום העצמאות יקבל העובד תוספת של 150% משכרו וכן מנוחת פיצוי, או לחלופין תשלום בסך 200% משכרו ללא מנוחת פיצוי.
  • במקומות עבודה שאינם כלולים בצו ראש הממשלה ושבהם המעסיק מבקש מעובדיו לעבוד – מקובל לשלם לעובד 150% משכר העבודה – כמו יתר ימי החג ואולם, החוק עצמו לא קובע חובה כזאת.
  • עובד שעתי או יומי זכאי לשכר עבודה רגיל בגין יום העצמאות וזאת לאחר שלושה חודשי עבודה במקום העבודה, ובתנאי שלא נעדר מהעבודה בערב החג וביום שלאחר החג.
  • עובד שעתי או יומי שלא שובץ למשמרת עבודה בערב החג או למחרת יום החג יהיה גם זכאי לתשלום עבור יום החג, שכן ההיעדרות לפני ואחרי יום החג היו בגין שיבוץ של המעסיק ולכן מדובר בהיעדרות בהסכמת המעסיק.
  • עובד אשר מועסק באופן קבוע בחלק מן השבוע ויום העבודה אינו נופל על יום העצמאות – לא יהיה זכאי לתשלום עבור יום החג.
  • במקום עבודה שבו חל הסכם קיבוצי מיוחד, צו הרחבה או הסכם אישי או נוהג המיטיב עם העובד יש לנהוג בהתאם להוראה המיטיבה.

בתי הדין לעבודה התייחסו לדינים אלה מספר פעמים. בין היתר נקבע – בהליך שהוגש על ידי ההסתדרות כנגד ארגוני מעסיקים – כי חוק שחוקק כהוראת שעה לרגל שנת היובל והקובע יום שבתון נוסף בצמוד לשבתון המוכר של יום העצמאות מחייב את המעסיקים ואין מעסיק יכול לדרוש מעובדיו לעבוד ביום השבתון השני (שנקבע במיוחד לרגל שנת היובל). הנסיבות באותה שנה (שנת היובל) היו דומות לנסיבות השנה, שכן יום העצמאות חל ביום חמישי והשבתון הנוסף שהוענק "להמוני בית ישראל" (לשון הוראת השעה) היה ביום שישי שהיה ה' באייר. עוד מעניין לציין כי שניים מעורכי הדין שניצחו על המחלוקת הוותיקה, כבר מכהנים כיום כשופטי בית הדין הארצי לעבודה. השנה, חגיגות השבעים, לא הוענק לבית ישראל שבתון נוסף ואולם יש להניח כי רבים ינצלו את הקרבה לסוף השבוע ויצאו לחופשה עם "גשר" מיום העצמאות עד לשבת.

חג שמח לכולם.