"קראתי את מאמר הדעה של יועז הנדל על איך הוא מסתובב בדרום וזה מה שהוא פוגש שם. אני חיה בדרום, ראש רשות בדרום. אני מכירה מציאות אחרת. מציאות שיש בה איכות חיים טובה ואנחנו פועלים בכדי שתהיה טובה". על רקע הפרסומים האחרונים בדבר אחזקת נשק לא חוקי בקרב הציבור הבדואי בנגב, והסרטונים המטרידים המראים חבורות המשתמשות בנשק אוטומטי בכבישים ראשיים, באור יום, לסיגל מורן, ראש המועצה האזורית בני שמעון שבנגב, יש כמה דברים להגיד.

סיגל מורן, ראש המועצה האזורית בני שמעון (צילום: אביגיל עוזי)

בעוד הרוחות סביב המציאות שנחשפה בנגב סוערות, חברי כנסת מימין מתחרים מי ישגר הודעה יותר נחרצת לתקשורת, והשר לביטחון פנים גלעד ארדן נזכר להביא ביום ראשון הקרוב להצבעה בממשלה את החוק שיזם ביחד עם שרת המשפטים איילת שקד, המחמיר באופן דרמטי את הענישה על ירי בלתי חוקי, מתייצבת מורן כקול שפוי, שלא מתעלם מהמציאות אבל דואג להכניס את הדברים לפרופורציות.

"אני רוצה להתייחס בכמה רמות. קודם כל אני לא חושבת שיש מישהו שחולק על זה שזה אירוע קשה נוראי שלא צריך לקרות ומזל שנגמר בנס. אנחנו לא רוצים לראות מחזות מהסוג הזה", מבהירה מורן.

"בהתחלה חשבתי לא להתראיין אך יש שני דברים שמאוד מפריעים לי שגרמו לי לשנות את דעתי, בנוסף הניעו אותי הדברים שאני רואה בתקשורת ביומיים האחרונים בעקבות הסרטון הזה ומבלי להפחית מאומה מחומרת האירוע. דבר ראשון מדובר במיעוט. הם עבריינים שצריך לטפל בהם ביד קשה. אני לא מקבלת את ההכללות מייד על כל הבדואים שזהו היום יום והשגרה. חמור מכך, זה שמציגים את הנגב כמערב פרוע."

"יש בנגב מערכת חינוך מצוינת, יש לנו יחסי שכנות מצויינים עם השכנים שלנו גם היהודים וגם הבדואים. עכשיו במקרה אתה תופס אותי בנתניה. לא היו אירועים חריגים בנתניה של כל מיני חיסולים? לא שזה המקרה אבל זה לא אומר שום דבר לגבי כל העיר. אני מתקוממת על הצגת הנגב כמערב פרוע שהכל בו מותר ואין בו חוק ואין סדר. זה עושה חטא לתושבי הנגב המאושרים והגאים".

כיצד את מתארת את היחסים עם השכנים הבדואים?

"יש לנו קשרים מצוינים עם ההנהגה הבדואית ועם החברה האזרחית. הישובים הבדואים סובלים, לא רק שלא פחות, אלא גם יותר מאירועים מהסוג הזה. הם נאבקים בהם בחומרה הרבה. עמיתי ראשי הרשויות הבדואיות ברובם נאבקים בתופעות האלה וצועקים את זעקתם כדי שהמשטרה תפעיל עוד אמצעים כדי למנוע את אחזקת הנשק. למנוע את התופעות של ירי חי בחתונות. אנחנו רואים את האתגרים כמשותפים וגם את הבעיות כמשותפות. צריך לזכור שביומיום החיים שלנו נהדרים ואסור שדבר כזה יכתים את הנגב. כשזה קורה בת"א לא אומרים שכל ת"א היא ככה".

מהו מקור הבעיה להבנתך בישובים הבדואים?

"אפשר להבין את זה במדדים כמותיים. הרמה הסוציו-אקונומית בכל הישובים הדואים בנגב הוא 1. הנתון הזה מבטא את מצבם של התושבים. כשהמצב כ"כ גרוע, כשאיכות החיים כ"כ ירודה, כשמערכות החינוך כ"כ בעייתיות, אז צריך להתמודד עם התוצרים של זה. בזה אנו מנסים להתמודד ביחד. מפתחים יחד מיזמים משותפים, תכניות חינוכיות משותפות. אנו חיים במרחב חיים אחד ומאמינים שבשביל שלנו יהיה טוב אז לכולם צריך שיהיה טוב. אם חלילה מישהו היה נפגע מהיריות האלה, הכדור לא היה מבחין בין יהודי לבין ערבי. הבדואים בנגב הם לא האויבים שלנו. הם אזרחי המדינה ויש לנו עניין שיהיו להם חיים טובים כמו שלנו. בעבריינים צריך לטפל כמו שמטפלים בעבריינים".

האם יש גורם שאת רואה בו אחראי למצב?

"אני בעיקר פונה למשרד לביטחון פנים שעשה לא מעט בשנים האחרונות ותגבר גם במסגרת תכניות כמו עיר ללא אלימות או מציל"ה ובאמצעות כוח אדם אבל זה עדיין לא מספיק. עדיין צריך לתת יותר תשומת לב ומיקוד כדי למגר את התופעות האלה. כמובן צריך להמשיך במאמצים להעלות את רמת איכות החיים בקרב הציבור הבדואי ולצמצם כמה שיותר את התופעות החריגות".

האם את מזהה בעיה שהיא אקוטית מיתר הבעיות?

"אני חושבת שהכי אקוטי זה מערכת החינוך במגזר הבדואי. מספיק לראות בעיניים. אנחנו חיים מעבר לכביש וצריך לראות איך נראים בתי הספר שלנו לעומת בתי הספר שלהם. גם מבחינת המבנים וגם מבחינת הצפיפות. כל פתיחת שנת לימודים הם עומדים בפני שוקת שבורה ביחס למספר הכיתות. אני מאמינה בחינוך. ההשקעה בחינוך בסופו של דבר מניבה את התוצאות ושם צריך למקד את עיקר המאמצים. גם בחינוך פורמלי וגם בחינוך בלתי פורמאלי שכמעט ולא קיים במגזר הבדואי".