משרד החקלאות הודיע אתמול (שני) כי הוא מקדם את סגירת חברת השוק הסיטונאי עד לסוף שנת 2018. במשרד טענו כי "כיוון שהקמת השוק הסיטונאי לא התקדמה בקצב הצפוי, ומתחם מסובים המתוכנן נמצא כלא רלוונטי יותר, הוחלט לסגור את חברת השוק הסיטונאי, בכדי לחסוך כספי ציבור לתפעול החברה. עם זאת, רעיון השוק הסיטונאי לא נגנז, והמשרד פועל לקידום פתרון שדרוג השוק הקיים לשוק מודרני במתחם צריפין".

כדי להבין את ההודעה של משרד החקלאות כדאי לחזור קצת אחורה. מדובר בסיפור מרתק על חלמאות, חמדנות וויכוח אידאולוגי על תפקידה של המדינה. בקצה אחד של הסיפור הזה עומדים החקלאים, שהמדינה חובטת בהם בכל אפשרות, ובקצה השני הצרכנים, שבלי לשים לב משנים את הרגלי הצריכה שלהם ומסתכנים בעליית מחירים של מוצרי המזון הבסיסיים ביותר.

מי בכלל צריך שוק סיטונאי?

רובנו לא ביקרנו מעולם בשוק סיטונאי. מי שנקלע בטעות לשוק כזה, ככל הנראה מצטער על החוויה המפוקפקת. אבל לשוק הסיטונאי, כמו לכל שוק שבו מתרכזים מוכרים רבים וקונים רבים, יש תפקיד חשוב מאוד ביצירת משק מתפקד וביציבות מחירים הוגנים גם לצד המוכר וגם לצד הקונה. השוק הסיטונאי בתל אביב ריכז אליו בשיאו יותר ממחצית מהתוצרת החקלאית המיועדת לשיווק בישראל. גם היום, כשהוא פועל בתת תנאים, קרוב לשלושים אחוזים מהתוצרת השנתית (כ-300 אלף טון ירקות ופירות) משווקת דרכו.

עם תהליך הידרדרות השוק הסיטונאי (עוד במשכנו הקודם ברחוב קרליבך בתל אביב) חקלאים רבים התייאשו מהתנאים הירודים שסיפק להם, ועברו לשווק את התוצרת שלהם לחברות השיווק של רשתות השיווק. אלו מצידן פרחו, ונגסו בפלח השוק של הירקנים ושל השווקים העירוניים. כך נוצר מצב ששלושה שחקנים מרכזיים מנהלים כמחצית מהשיווק של ירקות ופירות בישראל. הם שולטים במחירי הירקות והפירות והם שולטים בחקלאים שנאלצים במקרים רבים למכור את התוצרת שלהם במחירי הפסד ובעמלות גבוהות.

איך הגענו למצב הזה?

שיעור היסטוריה קצר. השוק הסיטונאי בתל אביב הוקם בשנת 1952 על ידי "חברת השוק הסיטונאי בע"מ", שהייתה שותפות של תנובה עם מספר סוחרים. עד אז פעל שוק סיטונאי קטן ומאולתר ברחוב העלייה בעיר. השוק שהוקם ברחוב קרליבך היה אז בשולי העיר, והוא נועד לתת מענה לצרכי העיר הגדלה והערים האחרות בגוש דן. השוק הוקם על שטח של 59 דונם, שהוחכר מעיריית תל אביב ובמרכזו הוקמו שלושה רציפי פריקת סחורות ארוכים ועליהם מחסנים.

עם השנים, ככל שגדלה אוכלוסיית גוש דן, הפך השוק לצר מהכיל את תעבורת המשאיות שעברה דרכו כל לילה. בנוסף התפתחה העיר תל ביב ובלעה למעשה את שטח השוק לתוך מרכז העיר ההומה. השוק שהוזנח הפך למפגע תברואתי ותחבורתי. אבל מעל לכל הוא ישב על אחד משטחי הנדל"ן היקרים במדינה. הלחץ לפינוי מתחם השוק הלך והתעצם עם השנים.

בוננזה נדל"נית נגד הבננה והאשכולית

בשנת 2002 חתמו עיריית תל אביב ותנובה על הסכם לפינוי השוק לטובת הקמת מתחם מסחר ומגורים. הסכם שהניב לשתיים רווחים אדירים של למעלה ממיליארד שקלים. השוק במתחם קרליבך המשיך לפעול עד 2006, כשחלק מהסוחרים מנסים להיאבק על המשך פעילותו עד להקמת שוק חלופי. ביום חמישי, ה-18 במאי 2006, נסגר סופית מתחם השוק. במוצאי שבת, ה-20 במאי, נפתח למסחר השוק החלופי בצריפין.

למרות שעברו ארבע שנים בין מועד חתימת ההסכם לפינוי השוק ועד לחיסולו הסופי, לא השכילה המדינה להוציא לפועל את התוכנית להקמת השוק החדש שתוכנן להיבנות בסמוך לצומת מסובים באור יהודה. תנובה, שהייתה להוטה לפנות את הנדל"ן היוקרתי, הקצתה את מתחם חברת הארגז בצריפין, שהיה בבעלותה, לטובת הפעלת שוק סיטונאי זמני עד להקמת השוק הקבוע במסובים.

בינתיים, גם מתחם צריפין שנתפס כזמני ולא הושקעו בו המשאבים הראויים, הוזנח והפך למטרד תברואתי. במקביל, עם ההוצאה לפועל של התוכנית לפינוי מחנה צריפין, עלה ערכה של הקרקע עליה יושב השוק הזמני.

ויכוח על בעלות פרטית או ציבורית תוקע את הפרויקט.

בשנת 2010 החליטה ממשלת ישראל על הקמת חברה ממשלתית שתקדם את בניית השוק החדש בצומת מסובים. תקציב מכובד הוקצה לפעילות החברה, מנכ"לים מונו ונראה היה שתוך שנה או שנתיים ניתן יהיה לחנוך את מתחם השוק החדש. אבל משהו בדרך נתקע.

בעוד שבחברת השוק הסיטונאי הגיעו למסקנה כי את השוק החדש יש להקים במימון ממשלתי, במשרד האוצר חשבו אחרת. פקידי האוצר שראו את ההצלחה של פרויקט כביש 6 ביקשו להקים גם את השוק הסיטונאי בשיטת BOT (בנה-הפעל-העבר). בשיטה הזו, גורמים פרטיים בונים ומפעילים תשתיות ציבוריות וגוזרים מהן רווחים.

הוויכוח על שיטת המימון של פרויקט, שעלות הקמתו נאמדת בכ-250 מיליון שקלים, נמשך למעשה עד היום. לאורך הדרך טענו אנשי חברת השוק הסיטונאי כי פקידי האוצר שמים מקלות בגלגלים, עוצרים את התקציבים ומונעים הלכה למעשה את הקמת השוק. מנגד טענו פקידי האוצר שכיהנו באותה התקופה כי שיטת ה-BOT היא השיטה היחידה שתאפשר את הקמת השוק, וכי חוסר הצלחתה של חברת השוק הסיטונאי לקדם את הפרויקט מעידה על כך. מנכ"ל משרד החקלאות באותה התקופה יוסי ישי, תמך בעמדת חברת השוק הסיטונאי כי המימון צריך להגיע מתקציב המדינה. לאורך השנים נעשו ניסיונות שונים להוציא את העגלה הזו מהבוץ- ללא הצלחה.

בכל הזמן הזה המשיכה המדינה להוציא עשרות מליוני שקלים כדי להחזיק את חברת השוק הסיטונאי, ובעצם להמשיך ולנהל את הוויכוח על שיטת המימון. במקביל הלך ונשחק הפיתרון הזמני במתחם צריפין. עוד ועוד חקלאים נטשו את המסחר בשוק הסיטונאי שהתנאים בו הפכו לבלתי נסבלים ועברו למכור לחברות השיווק.

כאן הנקודה לחזור לתגובת משרד החקלאות לשאלת עתידו של השוק הסיטונאי. במשרד החקלאות כנראה התייאשו מהוויכוח על שיטת המימון והחליטו לוותר על הקמת השוק במתחם מסובים. במקום להמשיך ולבזבז כספים על חברה ממשלתית, יפנו את התקציב לשיפור השוק הזמני בצריפין. על אף ההצהרות, כנראה ששוק מודרני ומתפקד לא יבנה. פלסטר של בטון וצבע יאפשר לשוק הזמני לפעול עוד כמה שנים.

תגובת האוצר לשאלת עתידו של השוק הסיטונאי מעידה על כך שחוסר התאום ככל הנראה נמשך. "ההחלטה לסגור את חברה השוק הסיטונאי נעשתה ביוזמת משרד החקלאות בלבד" מסרו, "משרד האוצר נמצא בעיצומו של הליך שיתוף ציבור על מנת לבחון את החלופות שהוצעו על ידי חברת השוק הסיטוני להקמתו, כאשר המטרה היא מציאת החלופה שתוזיל את המחיר לצרכן באופן מרבי".

במקום שהממשלה תיקח אחריות על המצב, גרירת הרגליים באמצעות שאלות של מימון והפרטה כנראה תימשך.

חשוב לציין כי על אף סגירת חברת השוק הסיטונאי, פעילות סקר המחירים שביצעה החברה עבור משרד החקלאות ועל בסיסה מפורסם המחיר הסיטונאי המומלץ לכל פרי וירק תימשך ותבצע ישירות על ידי משרד החקלאות.