יום ראשון בצהריים והפעם אני במרכז הארץ. השבוע מתחיל במלוא הכוח ואני נמצא בתחנת אוטובוס ליד התחנה המרכזית החדשה בתל אביב, ממתין בסבלנות. בעודי מחכה מצאתי עצמי יושב ונעמד, יושב ונעמד לפחות שלוש פעמים כדי לאפשר לאנשים להתיישב, בפעם אחת הגדיל אחד האנשים לעשות וגם ביקש ממני משולש פיצה מהמגש שהיה לידי, אני הגדלתי לעשות והבאתי לו שני משולשים, הוא הודה לי והמשיך לדרכו.

הנהג הגיע לפתוח את האוטובוס בקו 36 של חברת קווים, הכניסה הייתה נעימה ונוחה, ברקע מייק ברנט שר את הלהיט שלו בצרפתית וניחוחות בגט הופצו באוויר, לאחר שנייה של ריחוף בשמי פריז הבנתי שזה הריח של המגש שלא סגרתי אותו כמו שצריך. ארבעים דקות של נסיעה בפקקים של היציאה מהעיר הגדולה הביאו אותי בסופו של דבר לאור יהודה, עיר שאהובה עלי בזכות המוזאנים ליהדות בבל וליהדות לוב שנמצאים במקום – מומלץ בחום!

ברחוב בן פורת ראיתי מהחלון התקהלות גדולה ומסביב אמבולנסים, סוסים וכבאית. ישר ירדתי כדי להבין על מה כל ההמולה ולהפתעתי גיליתי שהגעתי בדיוק בזמן לתצוגת תכלית לקהל הרחב של המשטרה, מכבי האש ומגן דוד אדום, שם למדתי מהשוטר אשר שהסוסים ישנים בעמידה מפני החשש להיטרף על ידי אריה ושמדברים איתם רק בשפת הסימנים. בזכות עודד, השוטר מחיל הפרשים, הבנתי שלסוס יש שני סוגים של פרסות, האחת מגומי ואם הסוס פצוע אז ישימו לו פרסה מברזל כדי להקל על הכאבים, מיד אחריהם הגיע גם נפתלי הכלבן אך אני ויתרתי על התענוג והמשכתי בהליכה אל מגרש הכדורגל המקומי.

אור יהודה (צור רוזנצוויג)

מאתיים מטר מהמגרש שנחשף מולי וההתרגשות החלה, מאות אוהדים מחפשים כרטיסים על המדרכה שמחוץ לעמדת הכניסה כדי לצפות בדרבי הגדול של בקעת אונו! יציע אחד הוא היציע של הפועל קריית אונו וביציע השני הפועל בני יהוד, זהו משחק גמר על הזכות לשחק בליגה ב' בשנה הבאה, כמקום נייטרלי נבחרה אור יהודה הפרידה בין שתי הערים להיות העיר המארחת.

מחוץ ליציע הכבוד פגשתי את שליו, בן 12 מיהוד שיחד עם שלושה מחבריו החליטו להגיע למשחק ועוד עשו זאת ברגל, ארבעים וחמש דקות של הליכה הם מעדכנים, רק כדי לראות את יהוד מעפילה לליגה ב' על חשבונה של השכנה קריית אונו. בין כל הקהל שרעב לכרטיס בחוץ נתקלתי גם בעופר טלקר ושוקי נגר, אורי אח מאנשי הצוות מיהוד סיפר לי שהם האחראים על ניהול הקבוצה וקבוצות הנוער והילדים וזו השנה הראשונה שלהם בתפקיד, הוא גם הוסיף שהם הולכים לנצח בהליכה את אונו "אלה שבורים אלה, ואנחנו באים במומנטום הרבה יותר טוב וחיובי" הוא אמר, ברקע שוקי נגר במשימת חייו מתרוצץ הלוך ושוב דואג שלא יקרה שום מצב שישאר אוהד מחוץ למגרש ונמצא במסע שכנועים עם הסדרנים שיאפשרו כניסה ברגוע לכל אחד המחזיק בכרטיס.

בכניסה ליציע של אונו השוטר מודיע חגיגית בקול רם שאסור להיכנס עם רמקולים ניידים וסוללות של אופניים חשמליים, הנוער החל להיכנס ללחץ, מחפש תשובה למכה ושואל עצמו האם להאמין באדם ולהשאיר אותם ללא השגחה או לוותר על הכניסה? דילמות של היום יום.

רבע שעה לשריקת הפתיחה וההמולה ממשיכה. מנשה מאונו מחזיק את הכרטיס האחרון שנשאר לו מהחלוקה ומכריז שאותו הוא לא מחלק בטענה למזל טוב, אבל בדיעבד יספר שהוא מחזיק עוד עשרים בכיס כדי לחלק לנוער שעוד יבוא ולשני חברי ילדות. במקביל אליו, שוקי ממשיך לתזז עצמו מצד לצד, כולם רוצים להיות חלק מההיסטוריה ולהיות שם בשביל המועדון המקומי שלהם. מאות האוהדים בפנים, באלתור מעורר השראה חילקו אנשי האצטדיון את היציע לחצי על ידי שרשרשת גדרות המאובטחת באזיקונים עבים וגדולים, המאבטחים עומדים לצידם ומשגיחים שאף אחד לא יעבור מצד לצד – מוכר הנקניקיה בלחמניה הוא בר המזל היחידי שיכול להנות משני העולמות.

אצטדיון אור יהודה (צור רוזנצוויג)

המשחק מתחיל, אוהדי יהוד מתגלים כקהל קונצרטים ואילו את קהל האוהדים מאונו מובילה קבוצה הכוללת בני 12-14 ממחלקות הילדים שמעודדים ללא הפסקה עם הנאמבר העיקרי שלהם שהוא חזרה על המשפט המאוד ישיר "קריית אונו לא תרד" בלחן תוף יחיד. בדקה ה-21 ליגה ב' נראית קרובה בשביל אונו שמובילה משער עצמי. ביציע מתחיל דיבור שבעונה כזאת הכי מתאים שהם יישארו בליגה מגול שלא הם כבשו.

במחצית ניגש אלי דוד, אדם מבוגר שחי באונו כל חייו, "תכתוב שהייתה לנו עונה לא טובה בגלל המאמן" הוא אומר לי, ו"שמגיע לשחקנים האלה להישאר בליגה", אחרי פטפוטים על מצב הדשא הוא משתף שהבן שלו חזר למועדון לפני שלושה חודשים והוא זה שהרים את הכדור לגול. היו לו ניצוץ קסום בעיינים, כמו אחרי צפייה בשידור חוזר של הגול של עטר מול צרפת. מחצית שנייה, הצמד שמעליי שניהלו דיאלוג צפוף במשך כל המשחק מגלים לי שתמיר בן שושן ודוד חבושה שחקני יהוד בכלל עובדים כמאמנים במחלקות הילדים של אונו, אך לילדים לא הייתה בכלל התלבטות – קודם כל אונו.

דקה 77 והמשחק גמור, מידן בן כליפא סוגר עניין ומעלה את אונו ל-0:2. אוהדי יהוד מתחילים לעשות את הדרך הקצרה אל בתיהם ומעדיפים לא להישאר עד הדקה ה-90, ואוהדי אונו קולות צהלולים. שריקת הסיום נשרקה והיה מאוד בולט ששחקני הקבוצה המנצחת שכחו איך חוגגים את שמחת הניצחון. חלק מיהרו לחדר ההלבשה, חלק התחבקו עם המשפחה ביציע וחלק רק צעקו ושחררו אנחת רווחה. מנשה התעשת וקיבץ אותם לתמונה משותפת, לא היה מוכן לפספס את תיעוד הרגע.

בתחנת האוטובוס מחוץ למגרש, שלושה ילדים מיהוד התווכחו בינהם מי שיחקה יותר טוב, ההורים שלהם שעמדו לידם דיברו על כך שהטקטיקה של יהוד לא הייתה מספיק טובה וככה אי אפשר לעלות ליגה. עליתי על קו 36 בחזרה לתל אביב ומשם לטבריה, חושב לעצמי איך שוקי נגר לא נכנס לשחק, היה מתאים לו להביא איזו נגיחה, טוב אולי בשנה הבאה.