תחושת ההלם, שלא לומר עונג, האוחז בחלקנו למראה חדרים עמוסים בכונניות ספרים היא, למען האמת, בלתי מוסברת עד תום. ניסיתי פעם לבדוק אם פטיש לספרים מוכר רשמית כהפרעה. הדעות בעניין זה חלוקות.

דווקא בעידן בו הספר המודפס עובר לפורמט דיגיטלי, כשניתן לכווץ אלפי ספרים לתוך מכשיר קינדל אחד בגודל 6 אינץ', ונדמה כאילו אין יותר צורך במדפי ספרים, עושה רושם שהאסתטיקה של הספריה עדיין ממשיכה להלך עלינו קסם, היום יותר מתמיד – אולי בשל ההילה הנוסטלגית האופפת תדיר חפצים שעולה החשש לגביהם שהם עלולים לעבור מן העולם.

ספריות בעלות עיצוב פנים מיוחד הפכו במאה העשרים למקור עלייה לרגל של תיירי ספרים נלהבים: ספריית הסורבון בפריז, הספרייה הלאומית של וינה, ספריית טריניטי קולג' בדבלין ואפילו הספריות הציבוריות היפהפיות של ניו יורק ובוסטון – כל אלה ועוד הפכו לאורחות קבועות ברשימות רשת כגון: "עשר הספריות היפות בעולם" או: "חמש עשרה הספריות בהן חייבים לבקר".

אנחנו לא רק מבקרים בספריות קיימות אלא ממשיכים לעצב לעצמנו כאלה. די לפתוח באופן אקראי את הפינטרסט או האינסטגרם תחת ערכי חיפוש כגון home libraries ואצל בלוגריות עיצוב מרובות עוקבים כגון Amber Lewis ויוטיובריות כגון Angelina Ruth כדי להיווכח עד כמה פוסטים המוקדשים לכונניות ספרים וחדרי ספריה הם חלק בלתי נפרד מתרבות עיצוב הפנים של ימינו וחלק מהאסתטיקה של הבית במערב.
כונניות עמוסות ספרים מבטאות מחויבות ארוכת טווח בעצם תביעתן לאיבוק, מיון וסידור תדירים. הן גם מבטאות השקעה כספית ויכולת פיננסית או לפחות מצביעות על סדרי עדיפויות כלכליים. ספריות הן גם, כידוע, זללניות של חשבונות ארנונה, לעיתים הן אפילו מקור לסכסוכי יורשים.

אך כל אלה הם כאין וכאפס לעומת התשואה שכונניות ביתיות עמוסות ספרים מגלמות: הן משדרות אלגנטיות שקטה, מרמזות על נכסי הון תרבותי המיוצגים באמצעות כריכות מטופחות. הן מלמדות על חכמת איסוף כריטואל עתיק יומין והופכות את הקורא לחלק מקהילה עצומת ממדים של כל בעלי אותו ספר לדורותיהם.

המסתורין של הספריה והעוצמה התרבותית המקופלת בה היו קיימות כבר למן העת העתיקה, עת הוטמנו חיבורים נדירים מועתקים על מגילות קלף מגולגלות בתוך תיבות עץ כבדות. מאוחר יותר, הוחזקו קונטרסים יקרי ערך כרוכים בחדרי מנזרים בעלי מנעולים כבדים. כבר אז נוצרה האבחנה בין אלה היכולים להרשות לעצמם להחזיק בספרים לבין אלה שלא.

נסיכות סרטי דיסני הענוגות, החל משלגיה (1937) עבור דרך סינדרלה (1950) ועד היפהפיה הנרדמת (1959) דווקא לא התפארו באוספי ספרים מפוארים, לא הן ולא בני זוגן. ספק אם מי מהן ידעה בכלל לקרוא, בכל אופן לא על פי העלילה וגם לא בתיאור מרחבי המחייה שלהן.

שלגיה היתה עסוקה בבישול ואחזקת ביתם של שבעה גמדים מזדקנים. סינדלה הועסקה בכפייה בעבודות בית בזויות ומלכלכות במיוחד אצל אמה החורגת המרשעת. היפהפיה הנרדמת עסקה במלאכת הטוויה עד ששקעה בשינה עמוקה. לשלושתן מותניים צרים ושפתיים אדומות, סגולה למציאת חתן מסוקס ועשיר שדם כחול זורם בעורקיו.

לעומתן, בל, גיבורת "היפה והחיה" (1991) עשויה מחומרים אחרים. אולי בשל העובדה שהיא כבר עוצבה ברוח סוף המאה העשרים. בל היא אמנם יפהפיה מקומית, כצפוי, אך היא תולעת ספרים חולמנית העסוקה בקריאת ספרים ומתעלמת ככל שביכולתה מגברים טיפשים, בורים ועילגים כגון גסטון הנלהב, יפה התואר, מחזרה הבלתי נלאה. בהגיעה אל ארמונו של "החיה", היא מתרשמת עד עמקי נשמתה מהספריה המפוארת שלו ולמעשה שוקעת בקריאה אובססיבית המשכיחה ממנה שהיא אסירה של יצור מבהיל מרובה סודות.

במובנים מסוימים ניתן לומר ש"היפה והחיה" הוא שיר הלל לקריאה ולאיסוף ספרים ולאנשים שמשקיעים את זמנם בקריאה ואיסוף. בל חובבת הקריאה מתאהבת בחיה כשהוא מציג בפניה את הספרייה הביתית שלו. היא מתוודעת לפן האינטלקטואלי שבאישיותו וזה מה שמאפשר לה להתעלם מצורתו החיצונית המבהילה ולהתייחס לפנימיותו, לאישיותו – ובכך למצוא בו נפש תאומה ובן זוג הראוי לה.

אם נתעלם לרגע מהפערים המגדריים שהסרט בונה: הגבר הוא בעל הספרייה האמיד והאישה הפשוטה אך הנבונה הנקלעת לספרייתו מוצאים שפה משותפת בתוך מיקרוקוסמוס סגור שבלעדיו אין לזוגיות שלהם סיכוי, הרי שהאהבה המשותפת ששניהם חולקים למילה הכתובה ולנוכחות הפיסית של הספר, מהווה פוטנציאל לקשר עמוק ומשמעותי יותר מאשר קשרי הזוגיות בסרטי הנסיכות המוקדמים יותר. נתעלם גם מתסמונת סטוקהולם שהסרט מאושש. זה נושא לפוסט אחר.

נוכחות הספרייה כמקדם רומנטי היא המצאה של אולפני דיסני, שכן הגרסאות הכתובות של המעשייה האירופית עליה מבוסס הסרט (שהועלתה על הכתב בצרפתית באמצע המאה השמונה-עשרה אך יש לה מקורות קדומים אצל אפוליאוס במאה השניה וסטפרולה במאה השש-עשרה) לא כוללות כלל פרט עלילתי חשוב זה.

הוספת הספרייה כאלמנט מרכזי בעלילת "היפה והחיה" מעידה על דיסני יותר מאשר על בל והשובה-מאהב שלה. שכן ברור שנעשה כאן ניסיון לעצב דמות נשית מעודכנת וקשר זוגי בריא יותר (לכאורה) מאלה שהוצגו בסרטי הנסיכות המוקדמים. התוצאה מעידה על האופן שבו תפשו אולפני דיסני גיבורת סרט אנימציה שלא תעורר מחלוקת ולא תציג נשים באופן מחפיץ. אהבת הקריאה היא ההלבשה "המודרנית" "הפמיניסטית" שקיבלה בל, נוסף על מותניים צרים ושפתיים אדומות כמו אחיותיה הנסיכות הוותיקות, על זה החברים בדיסני לא יכלו לוותר.

קריאת ספרים ואחזקת ספריה מפוארת הופכים, אם כן, לסממן פמיניסטי, וכל זה מתרחש בעיצומה של מהפיכה דיגיטלית שחווים צופיו הצעירים של הסרט מאז ועד היום.

הערת אגב לסיום, הספריה שהיוותה השראה לספריה המצויירת בסרט היא ספריית Stift Admont באוסטריה ולהלן צילום שלה, אשר צולם על ידי Jorge Royan:

 ספריית Stift Admont באוסטריה. צולם על ידי Jorge Royan

ספריית Stift Admont באוסטריה. צולם על ידי Jorge Royan (by © Jorge Royan / http://www.royan.com.ar, CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=15881898 הצילום נלקח מתוך ערך הויקיפדיה של ספרית המנזר: https://en.wikipedia.org/wiki/Admont_Abbey(=)