אם צעירה, רוכנת על גופת בנה בן השתיים עשרה. באין חשמל אין חדרי קירור למתים, ובאין מים ראויים לשתייה, תצנן את פניו של ילדה בכף ידה היגעה במים מזוהמים בטרם תוביל את ילדה אלי קבר בחולות עזה המדממים, שישים ושתיים גופות מוטלות מול עינינו הסומות.
"רוצה שירד אל הבור יפה כמו שגידלתי אותו" לוחשת האם ומסרבת להינתק ממנו למרות הפצרת אבי הילד שדמעותיו זולגות באש נקמה. מקללת האם את האויב: "נפצע הילד מצלף, שתת הדם, סירבו הציונים הארורים להכניסו לבית החולים שלהם, ומת מחוסר דם שימותו אלה שיש להם חוסר לב. רק מדברים יפה יישרף באש פיהם, עוד יראו מה זו נקמת אם על דם ילד".
והרמטכ"ל בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, מתיר לחיילים להתראיין, מספר חייל אחד: "ריחמתי על נער שרץ אל הגדר, אבל קיבלתי פקודה לירות ברגל… כן אש חיה… ממי קיבל פקודה? מהמ"פ. וממי קיבל המ"פ פקודה? מהמג"ד. וממי קיבל המג"ד פקודה? מהמח"ט. וממי קיבל המח"ט פקודה? מהאלוף. וממי קיבל האלוף פקודה? מהרמטכ"ל. וממי קיבל הרמטכ"ל פקודה? משר הביטחון וראש הממשלה, וממי הם קיבלו? מהעם.
ומאוחר לעת לילה, עדיין לא פוסקת האם לצנן בכפות ידיה את גופת בנה בטירוף חושים, היגון לא מניח לה – היכן אתם עובדי האלילים, זובחים לכל אבן, נותני הפקודות, מקדשים את האבן הנקראת השגרירות האמריקאית בסעודות זבחים מפוארות בבירת ישראל הנצחית, הנצחית, הנצחית-בירת הדמים והשכול?
ובאותה שעה נכנס לאולפן טלוויזיה בארשת מכובדות נאצלת, איש כבד פנים, בקמטי יגון, רופא מומחה לכלי דם, פרופסור רפי ולדן, פעיל ברופאים לזכויות אדם, מתנדב לרפא פליטים, מהגרים, פלסטינים, רדופי בני אדם באפריקה מנשק שנמכרה להם על ידי ארצי מכורתי. זועק הרופא בקולו השקט את זעקתו של הילד בין השתיים עשרה, דמי ילד זועקים מהאדמה, התקבלה הפקודה לאסור הכנסתו של הילד הערבי השותת אל מותו לטיפול בבית חולים בישראל.
ומול הרופא המשפיל מבט עצוב, יושבת עמליה מנחת הטלוויזיה, עורה הצח ועיניה היפות גדולות כמו בסיפורי האגדות, שלגיה של האחים גרים, אבא מוצלח יש לה, אלוף בצה"ל ואימא מוצלחת יש לה, עיתונאית בכירה בידיעות אחרונות, לא ידעה כל מחסור-רק טוב, חינוך למופת. והרופא הטוב מספר חרש אל מול מצלמות הטלוויזיה לעמליה את הסיפור הנורא של הילד שאמו מצננת את מצחו לאור עששית במחנה הפליטים בעזה וליבו של הרופא שותת דם מרשעות בני עמו אין מי שיעצור את הדם.
ועמליה היפה נועצת ברופא הטוב את מבטה הענוג וכלא מקשיבה רשפה את שאלתה המחכימה: "ואיפה אחריות מצרים כאן?"
ונדהם נדבק אני לכורסת הטלוויזיה, דמי רותח, את חרפת עמי אני רואה, זר-יהודי לא יבין זאת "ואיפה אחריות מי? איפה אחריות מה? למה עמליה שלנו?…"
ואני מנסה, בשארית נפשי שרוצה לברוח הרחק הרחק למדבר, אולי בכל זאת לתת נקודות זכות לעמליה המתוקה מהאגדות משוש לב של כל אם יהודייה, ייתכן שזאת אשמת הבמאי או העורך בהתנהגות עמליה ילדת החלומות שלנו, כדרכם, מחדר הבקרה, הקרוי גם קונטרול רום, צורחים לאוזניות של אוזניה הענוגות של עמליה: "תיכנסי בו…" או: "תשאלי אותו ומה עם המצרים? ואיפה חמאס?" ויתכן שזאת היא בעצמה, אולי היא ימנית אולי היא בכלל שמאלנית, כי פני הדור כפני האבן, "יש אנשים עם לב של אבן יש אבנים עם לב אדם" אומר שיר האיוולת על הכותל המערבי שנכתב לאחר כיבושו בששת הימים, ומאז נכבש לבנו בקהות חושים ובחוסר חמלה.
ואחר כך המטירה בבטחה של גל"צניקית מיומנת מיני שאלות, לזרז את הרופא הנכבד, הקורס אל תוך עצמו ביגונו, על ילד שמת בדמי ימיו, על מעשי עמו, מבכה את מוסר אביו היהודי הנמלט עם בנו הקטן מאימת הנאצים במקומות מחבוא, אב שגידלו בעצם מלחמת העולם השנייה בציווי "לא ייתכן להרחיק אנשים, שברחו מארצות מגוריהם מרדיפות פוליטיות או כלכליות ואין להם מנוס".
ועמליה ילדותנו, בשלה-כאילו ברשעותם של אנשי מצריים נטהר את השרץ יציר עוולתנו "ואיפה אחריות?"…
תשובה ניצחת נתנה הישראליות לרופא-הפרופסור עם המשקפיים, תשובה של הישראלי המתוחכם, חדור בטחון, שיכור מכוח, מכריע את האחר, מכריע את עמו, משמיד, יפה הבלורית הפך לבלורית של טראמפ, אין אלוהים בליבו רק על בדל שפתיו. לכו ונלכה אל הבעל כי אלוהים הוא.
קברי את ילדך אימא, מה היא נפשי שנקברה בערמות סחי עמי, לעומת יגונך נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן אמר משורר הלאומי, לא ייסגר המעגל.
