לפני כחודש ערכה שגרירות ישראל בקהיר אירוע חגיגי לציון יום העצמאות השבעים של ישראל. טרם האירוע הפיץ השבועון המקומי 'רוז אל יוסוף' קריקטורה אנטישמית עם הכיתוב "השגרירות הישראלית חוגגת שבעים שנה לנכבה". האירוע אמנם עבר בשלום, אך ההתרחשות סביבו היוותה תזכורת לעוינות כלפי ישראל בציבור המצרי ולהתנגדות לכל סוג של 'נורמליזציה' עמה. רק באוגוסט האחרון הוחזר למצרים השגריר הישראלי ד"ר דוד גוברין, לאחר שהשגרירות פונתה למשך שמונה חודשים מטעמי ביטחון, כשברקע הטראומה של המון זועם מתפרץ למשרדי השגרירות בספטמבר 2011. אבל מאחורי חוסר היציבות והעוינות הציבורית מקיימות ישראל ומצרים כבר 13 שנים ברציפות שיתוף פעולה כלכלי בחסות אמריקאית, במסגרתו מגלגלות חברות משתי המדינות מעל מיליארד דולר בשנה.

הסיפור הזה מתחיל בדצמבר 2004, כשישראל ומצרים חותמות על הסכם סחר ליצירת 'אזורי תעשייה מוכרים' (Qualifying Industrial Zones, המכונים בקיצור QIZ), במסגרתם מפעלים במצרים ישתפו חברות ישראליות בפיתוח וייצור המוצרים המיוצרים בהן. את החסות מעניקה ארה"ב, שמתחייבת למכסות ייבוא פטורות ממכס עבור מוצרים אלו – מה שמעניק להם שוק כמעט מובטח. הדיל הזה מעניק פרנסה לרבבות מצרים וישראלים, ומהווה את אחד העוגנים שמשאירים בחיים את תעשיית הטקסטיל הישראלית. כל זה קורה בחצר האחורית של המזרח התיכון, כמעט מתחת לרדאר, ומוכיח שלמרות הקשיים, אינטרסים משותפים יכולים לנצח עוינות מדינית.

"כשהכלכלה פורחת, השלום פורח", מסביר גבי בר, מנהל תחום מזרח תיכון וצפון אפריקה במינהל סחר חוץ במשרד הכלכלה, "איפה שהכלכלה יודעת להרוויח, שם היא תתקדם". בר הוא יו"ר משותף של ועדת ה-QIZ של ישראל ומצרים, והוא אחד האנשים היחידים בישראל שקשורים להסכם הזה ומוכנים לדבר עליו. היצרנים הישראלים השותפים להסכם, כעשרים וחמישה במספר, אינם מעוניינים להיחשף.

לפי ההסכם, ארצות הברית תעניק פטור ממכס למוצרים שלפחות 35% מתהליך הייצור שלהם נעשה ע"י יצרן מצרי ויצרן ישראלי, כאשר היצרן הישראלי מבצע 10.5% לפחות מתהליך הייצור. בנוסף, כל אחד מהיצרנים צריך לשאת בלפחות 20% מהעלות הכוללת של ייצור המוצר. הייצור במצרים צריך להתבצע בערים או אזורי תעשייה שהוגדרו בהסכם (הממוקמים באזור קהיר רבתי, אלכסנדריה, פורט סעיד, הדלתה המרכזית, בני סויף ואל-מיניה). הוועדה המשותפת בודקת את תהליך הייצור ומאשרת את העמידה בתנאים. נכון להיום 680 מפעלים וחברות מצריות פועלים במסגרת הזו, מרביתם בענף הטקסטיל, לצד מספר חברות בתחום המזון. לפי בר, ההכנסות הכוללות מגיעות ל-1.2-1.3 מיליארד דולר בשנה, מתוכם בהתאמה כ-120-130 מיליוני שקלים זורמים למשק הישראלי.

בר מספר שההסכם בין ישראל ומצרים נחתם רק 25 שנים לאחר חתימת הסכם השלום בין המדינות, ומה שהניע אותו היה הסכם שחתמה ישראל עם שכנתה מהצד המזרחי – ירדן. ב-1995, סמוך לחתימת הסכם השלום בין ישראל וירדן, נחתם בין המדינות בשיתוף ארה"ב הסכם QIZ בתנאים זהים להסכם עם מצרים, והניע שיתופי פעולה גדולים בעיקר בתחום הטקסטיל. היו אלה הימים של קריסת ההגנה הממשלתית על תעשיית הטקסטיל בישראל, שגרמה להעברת הייצור למדינות בהן עלות העבודה זולה יותר, וירדן סיפקה את הסחורה.

"היצרנים הישראלים רצו לייצר בירדן בגלל היתרון היחסי של שכר העבודה הירדני, שעמד על 100 דולר לחודש לעומת 1000 דולר בחודש בישראל בשעתו", אומר בר, "הם אמרו – במקום לשלוח למזרח אסיה, אני אשלח לייצור בירדן באותם מחירים. למרות שהיה חוסר ניסיון מקצועי, חוסר אפקטיביות ופריון נמוך, זה היה כדאי בגלל המרחק – ירדן זה מעבר לדלת, נסיעה קצרה". כמובן שגם הפטור ממכס בארה"ב, שבענף הטקסטיל יכול להגיע עד ל-30% מהעלות, שיחק תפקיד. הייצוא הירדני לארה"ב קפץ מ-15 מיליון דולר בשנה למאות מיליוני דולרים.

לאחר ארבע שנים מוצלחות של שיתופי פעולה, חלה תפנית בעלילה שהפכה את ההסכם הישראלי-ירדני ללא רלבנטי: לרגל הכתרתו של המלך עבדאללה ב-1999 חתמה ארה"ב עם ירדן על הסכם סחר נוסף, שאיפשר לה ייצוא פטור ממכס לארה"ב. בכך, למעשה, התייתר הסכם ה-QIZ עם ישראל, מאחר שהירדנים יכלו לייבא תשומות ממקומות זולים יותר כמו סין במקום מישראל. "ההחלטה של הירדנים הייתה לא להשתמש ב-QIZ עם ישראל, אלא בהסכם העצמאי שלהם מול ארה"ב", אומר בר," יש בהחלטה הזאת הרבה מאוד פוליטיקה, כי עדיף לירדנים לא להיות תלויים בישראל, שזה מה שההסכם הקודם אמר. לכן ההסכם שלנו עם ירדן קיים על המדף עד היום, אבל אין לו משמעות". עם זאת, מאז נחתמו הסכמי סחר אחרים בין ישראל וירדן.

על אף סיומו המהיר יחסית של ההסכם עם ירדן, ההשפעה האדירה שהייתה לו הביאה את השכנים ממצרים לרצות בקשר דומה. "המצרים רצו לבחון את ההסכם קודם ולא לקפוץ ישר לקלחת, והגיעו למסקנה שיש בו יתרון כלכלי". הסכם ה-QIZ בין ישראל ומצרים נחתם בדצמבר 2004 ונכנס לתוקף ב-2005, "לרגל 25 שנה לחתימת הסכם השלום בין המדינות". בשנה הראשונה עמד הייצוא במסגרתו על 266 מיליון דולר, וב-2014 הוא כבר עבר את הסכום של מיליארד דולר בשנה. כאמור, כעת עומד הייצוא השנתי על 1.2-1.3 מיליארד דולר, שעשרה אחוז מהם זורמים למשק הישראלי. בשנת 2014 אמדו משרד הכלכלה וארגוני המעסיקים את מספר הישראלים המתפרנסים בזכות ההסכם בכ-1,500 עובדים.

עובדת מצרית סוחבת ארגז מיצים במפעל בקהיר שנמצא באזור הסחר החופשי של מצרים וישראל. ארכיון 18 בדצמבר 2004 (AP Photo/Amr Nabil)

מורכבות המזרח התיכון ואי היציבות בו משחקת תפקיד משמעותי בהסכם. "המהפכה במצרים ב-2011 נתנה מכה להסכם והעסק נהיה בעייתי יותר", אומר בר, "מול האירועים בכיכר תחריר, הקניינים האמריקאים התחילו לחשוב פעמיים על ההזמנות. הם חושבים על וולמרט, קיימרט, רוצים שהג'ינס יגיע למדף. סיסי ולפני כן מורסי, והאחים המוסלמים, יצרו רגרסיה שהמשיכה וירדה למשהו כמו 700-800 מיליון דולר יצוא שנתי של תשומות".

המצב הכלכלי גורם לישראל להתעסק גם בשיווק ולא רק בייצור. "אנחנו עכשיו פועלים במרץ ועושים כל מאמץ, בעיקר בהיבטי השיווק, כדי לקדם את הייצוא של מצריים לארה"ב שבתוכו מגולם הייצוא מישראל", מספר בר, "כשאני עוזר להם אני כמובן עוזר לעצמ י- ברמה אחת, אם הם מוכרים יותר גם אני מוכר יותר, וברמה השנייה, זה עוזר לקדם את יחסי הסחר הבילטרלים בין שתי המדינות."

בלי ההסכם, לא היה סחר עם מצרים בטקסטיל

זה לא סוד שתעשיית הטקסטיל בישראל הולכת ונעלמת. פתיחת השווקים העולמיים הפכה את התחרות העולמית בתחום, ויצרה בין המדינות השונות מירוץ לתחתית – מי מוכר הכי בזול. ישראל כבר יצאה מהתחרות, ובכל זאת, הסכם הסחר מאפשר אבל את קיומה המינימלי של התעשייה בישראל. "בלי ההסכם הזה, ישראל לא תמכור למצריים תשומות מהסוג הזה. ומה התשומות? מעבר לבד, מוצר הטקסטיל צריך חומרי אריזה – התגיות, האריזה, הקולב. הוא גם נמכר כשהוא מכובס, ולכך נדרשים מוצרים כימיים שונים. לכן ישראל מוכרת הרבה אריזות, מוצרים כימיים, בד סרוג, רוכסנים ועוד – כל אלו הם תשומות לתעשיית הטקסטיל במצרים, שצריכה 10.5% מסך כל המכירות שלה שיהיו ישראלים."

כשאני שואלת את בר על זהות היצרנים הישראלים השותפים להסכם הוא עונה מיד ש"אני לא יכול להגיד לך שמות של חברות, זה מידע כלכלי שאנחנו לא מפרסמים".

– למה? ממה היצרנים חוששים?

"שווקים כמו ומצריים וירדן זה לא שווקים טבעיים של אוהבי שלום שמתגאים ועושים חנוכת בית וכן הלאה, ובדרך כלל הם מעדיפים לשמור על פרופיל נמוך. אז היה אחד כמו דב לאוטמן מדלתא שדיבר ופרסם את זה ולכן אנחנו משתמשים בו. אבל רוב החברות לא רוצות להיות חשופות".

מבחינת רמזי גבאי, ראש ענף הטקסטיל בהתאחדות התעשיינים, בסופו של דבר עושים פה עסקים, ועסקים עושים שיש רווח. "ההסכם נותן מוטיבציה למצרים לרכוש סחורה ישראל והאמריקאים דוחפים את זה. לנו הישראלים זה משתלם, זה נותן הרבה תעסוקה במונחים של הטקסטיל, מאה מיליון דולר בשנה בעיקר בתחום הטקסטיל בהקשר של ה-QIZ. יכולנו לעשות יותר, אבל זה תלוי בייצוא של מצרים לארה"ב, שלא גדל מהסיבות שלהם, הם קונים את האחוז שהם צריכים."

רמזי גבאי, ראש ענף טקסטיל בהתאחדות התעשיינים.
(תמונה באדיבות המצולם)

גבאי מציין כי ישנם 20-25 תעשיינים ישראלים שמייצרים במסגרת ההסכם. "יש מפעלים שזה חלק גדול מהייצור שלהם וזה מרכיב חשוב מהעבודה שלהם, והם הקימו תנאי ייצור מיוחדים לזה. וכאלה שזה ייצור קטן יותר."

– אתה רואה את ההסכם גדל בשנים הקרובות?

"התעשיינים נוהרים מצידם אבל אין ביקוש, הרבה ישראלים היו רוצים למכור, הבעיה היא שהמצרים לא צריכים. זה לא בלתי מוגבל,  זה רק 10.5% תשומות מהמוצר, ובסך הכל המוצרים הישראלים לא יותר זולים מסין או פקיסטן". עם זאת, בהתאחדות מקוים שהיצוא המצרי לארה"ב: "ככל שזה יקרה אנחנו נגדל", אומר גבאי, "הפוטנציאל קיים".

– עם איזה קשיים מתמודדים התעשיינים שפועלים במסגרת ההסכם?

"יש קושי גדול להגיע למצרים, לקבל ויזות. עניין הוויזות קשור לאופי וטיב היחסים בין מצריים לישראל. למצרים קשה לבקר פה כי מקשים עליהם שם, והישראלים מתקשים לקבל ויזה דרך השגרירות. גם התשלומים לא הולכים בקלות רבה. עכשיו מעבר ניצנה היה סגור כמה חודשים בגלל המלחמה של המצרים בדאע"ש למען הביטחון, ואי אפשר להעביר סחורה דרך היבשה. דרך הים זה גם בעייתי, כי לא תמיד יש קונטיינרים זמינים. אלו אתגרים קשים, לא חיים קלים כמו ללקוח רגיל באירופה. אבל למרות שזה לא קל לעבוד עם המצרים, אבל זה עדיין כדאי."

שוק חופשי, מדינה מתערבת

כשאני שואלת את גבאי האם מעורבות המדינה בהסכם יוצרת חסמים ליצרנים, הוא משיב בשלילה. "השוק פתוח, בלי מגבלה", הוא אומר, "כך גם 25 היצרנים הישראלים עובדים בלי מגבלות. גם בתוך המספרים יש תחרות, ולפעמים הלקוח עובר מספק זה או אחר – שוק חופשי לחלוטין. בדיעבד המדינה בודקת את החשבונית ומוודאת שהכל בסדר, אבל לא צריך אישור מראש."

בר מבהיר שמדובר בהתנהלות עסקית לכל דבר, והמדינה אחראית רק לקיום מסגרת ההסכם ולוודא שפרטיו אכן מתקיימים. "התערבות המדינה ב-QIZ הייתה ביצירתו. לספק הבטחה לשוק האמריקאי דרך יצירת קשר עם המצרים, זה מה שמשאיר בחיים תעשייה ישראלית ברמה מינימלית בתחום הטקסטיל, במקום שבו היא כמעט נכחדה לחלוטין. התעשיינים בעצמם  צריכים לקדם את העבודה מול היצרנים המצרים ולמכור להם תשומות. התפקיד שלנו הוא חשוב כי התפקיד בודק האם המוצר שהם מוכרים, אותו כימיקל, אותו רוכסן, עומד בכללי המקור והוא תוצרת ישראל. אי אפשר שתייבא מטורקיה ותמכור תחת ישראל. צריך שהחברה תייצר לפי כללי מקור, כדי שהמוצר יוכל להיות חלק מההסכם."

מדי שלושה חודשים נפגשת ועדת ההסכם בראשות בר ויו"ר שותף מצרי.בדרך כלל זה קורה במצרים. "העבודה שלי נעשית מול היצרנים הישראלים, והיו"ר המצרי עובד מול היצרנים המצרים. אבל מן הסתם יש מפגשים ומתראים, וכולנו חברים. כל ישראל ומצרים חברים בהיבט הזה."

"ה-QIZ הוא יתרון לשני הצדדים ושניהם רוצים אותו, עם כל המגבלות" אומר גבאי.