עיוורים מלידה היו שניהם, איש ואישה, גרו בשכונת צריפים נידחת מרוחקת מהעיר הגדולה. על אף מומם ומחסורם הגדול חיו השניים בשלום ובאהבה מייחלים להביא תינוק אל העולם, מתפללים שיצא ללא מום, חלילה לא עיוור כמותם.
מידי יום בחמש בבוקר היה יוצא דן בעלה של חנה לעבודה במאפייה מרחק של שני אוטובוסים מהשכונה, היה מוציא את ככרות הלחם והחלות מהתנור הלוהט ומסדרם בארגזים בזיעת אפיך תוציא לחם מן הארץ אבל לדן, לא אכפת כשנחלי הזיעה ניגרו מצווארו ופניו כנחלים, מאושר היה שניתן לו לאכול לחם על ידי עבודת הלחם.
לעת ערב הייתה ממתינה לו אשתו חנה בתחנת האוטובוס בפסגת הרכס מעבר לשכונה, במוחה מקננת החרדה, האם בדרך לעבודתו חצה בשלום את הכבישים מתחנת אוטובוס אחת לתחנה השנייה, סכנת נפשות, זאת על אף שסמכה על בעלה שבכוח אהבתו אליה ישמור על עצמו ולמענה. וכשראתה את צלליתו יורדת מהאוטובוס מגששת במקל ההליכה הדק, עלץ והתרונן ליבה, אצה לעברו, ואם לא הייתה מתביישת הייתה מוחצת אותו מרוב אהבה, בריא ושלם חזר אליה, לא תישאר בבדידותה, וחרדת פתאום עלתה בליבה למחשבה על המחר, כאשר שוב תלווה אותו השכם בבוקר עם הנץ החמה בשביל החלקלק במעלה הרכס אל תחנת האוטובוס אל יומו, מי יידע יום? תתפלל חנה כל היום שתשקע כבר השמש ותוליך אותו חזרה אל צריפם יטעם את המאכלים שהכינה באהבה, מזל שהתקינו חשמל בשכונה, יכולה חנה לבשל על כירה חשמלית להאזין אל רחישת הבועות בשעה שהמים רתחו ובאפה להריח את טיגון השמן. ואת כיכר הלחם פרסה בזהירות, חתכה במתינות את הירקות באצבעות כפופות כלפי פנים כפי שלימדוה במוסד לעיוורים.
ודבר אחד הפר את שלוותם, הנחשים והעקרבים שהיו שורצים בין חגבי הסלעים בהר, ולעיתים היו העקרבים עולים אל חדרם למרות שהיה הצריף מוגבה מעל הקרקע. שניהם היו פוסעים במקלותיהם מגששים לצדדים לסלק עקרב, ובלילות בטרם השינה, היו מנערים את הסדינים והשמיכות והיו מושכים לוח עץ לבוד על פני המזרון, לסלק עקרב סורר, ושכנתם הטובה מרים הייתה מביאה להם אבקת רעל הטובה לעקרבים וגם לעכברים והזהירה אותם שהעקרבים שיש להישמר מהם מכל משמר, הם הצהובים העלולים לגרום למוות, ואילו השחורים עקיצתם כואבת אך אינם מסוכנים, ואם תהיה בעיה שתזעיק אותה היא תביא את אחיה משה שהתמחה בסודות העקרבים וגם בסודות הנחשים חלילה וחס. יש נחשים שחורים המיטיבים עם בני אדם, אינם ארסיים, אוכלי עכברים ואילו הצפעים שהורגים אדם גוום צהוב, גחונם לבן מוכתם בכתמים שחורים.
מה לדן וחנה עם הסבריה של מרים, לא יוכלו לא היא ולא דן להבחין בין עקרב צהוב לעקרב שחור, לא בין נחש צפע ססגוני לבין נחש שחור. מטים היו את מקלם על הרצפה מקלם משוטט מלפניהם מגונן מפני השרצים, בחרדה שוכבים על יצועם, וגם הבוקר לא יועיל, עיניים להם ולא יראו, מטים אוזנם לשמוע את הרחשים, עקרבים טבעם לשוטט על הקירות, נחשים רושפים קולות ותודה לאל שמיעתם חדה מלידתם, בנוסף מקל ההליכה ונעליהם בידם בהם יחבטו ברמש ארסי-בגבורה ובאומץ יכלו השניים לכל מעקש, מכשול, וחיה רעה, יחדיו התגברו, שמחים בחייהם- אלוהים רואה אותם שומר עליהם מכל פגע, טובים השניים מהאחד.
ובחוש נוסף חוננו העיוורים, חוש המישוש המופלא בקצות אצבעותיהם ובשפתותיהם היפים לאהבים, וככל שאהבתם הגדולה, כך יכולים היו ללטף, לנשק ולרחרח עד אין קץ כשני גורי כלבים, לא הייתה זו תשוקה רגילה, אלא דבר מעבר להשגה, הנשימה אינה יכולה להכיל את הרוח שנכנסה בשניהם. אלמלא היה צריך דן להשכים ליום עבודתו, אם היה אפשר להתפרנס בגיפופים ובנשיקות, היו יכולים לגפף אחד את השנייה עשרים וארבע שעות ללא שינה.
ב.
גם בחלוף השנים לא פגה אהבתם. עיניים אין להם ולא יראו את פגעי הזמן כפיכחים, אהבה היא אהבה מה לה ולקמטי הזמן, אדרבא עור הפנים מתרכך, ומענג יותר מעור מתוח ההנאה לשפתיים גוברת שבעתיים.
אבל עצובה היא חנה, בודדה היא בשעות שהשמש זרחה, ובליבה דאגה יתירה לבעלה אהובה.
מרים שכנתה, יושבת אצלה יום יום. עבד סמי בעלה של מרים על אניית נוסעים מפוארת, בכל פעם שחזר מההפלגה היה מעריף מתנות על מרים אשתו, קונה לה תכשיטים ועדיים מכסף וזהב ואף על פי כן משועממת היא לא רואה עולם. מסתובבת כל היום בשכונה, שומעת מפה שומעת משם ואת הדברים מעבירה לחנה.
נהנות חנה העיוורת ומרים זו מחברת זו, מפטפטות כל היום, לוקחת מרים חסותה על חנה ומלמדת אותה הלכות החיים, משמשת לה עיניים להבין את מה שחנה לא רואה, הוויות העולם, על מה שכתוב פה ומה שכתוב שם, שולחים לה גם מגזינים מחוץ לארץ, גם סמי בעלה שהיה חוזר לביתו בכל מספר שבועות מביא לה את הוויות עולם מארצות רחוקות, מה נאה ללבוש ומה לא נאה, מיני משחות ובשמים מייפים את עור הפנים ומנעימים בריחם את חוטמי בני האדם, מיני אודם יפים לשפתיים עיניים לא ישבעו מראות, והייתה משכנעת את חנה לשפר מראיה במשחות ובבשמים.
צוחקת חנה ושואלת.
"בשביל מה לי כל זה מרים, הרי לדן אישי, אהוב ליבי לא אכפת אם אמרח על שפתיי שפתון כזה או אחר, ובשביל מי אני אתייפה? עיניים לו ולא ייראה" צחקה בחן מתגלגל.
"מה את מדברת?" משיבה מרים "הלא כל העולם אוהב את חינך שיגבר עם יופייך."
ענתה לה חנה בצחוק רפה.
"על בושם קל וריחני וטוב אני מקפידה, מתרחצת כל יום בשביל דן אהובי ומשפשפת את גופי בצמר ליפא, טוב לנקבוביות העור. עיננו לא רואות את האור, אבל בתוכנו אורה ושמחה."
"בשביל עצמך, בשביל עצמך," מתעקשת שכנתה. "מה אכפת לך תני לי ואאפר אותך אם לא יועיל לא יזיק, כך אמרו חכמים, לא כך?"
מרים מבוגרת בשנים מדן וחנה, מקפידה על מראה, לבושה מהבוקר ועד הערב בשמלות הדורות והדוקות שתפרה על פי מגזנים שהיה מביא לה בעלה סמי הימאי, מתאפרת בקרמים, שמה עיניה בפוך, מציירת את גבותיה, פעם נמתחו הגבות כמעט עד לשורשי שיערה, פעם נמתחו עד לצדעיה, ריסים מלאכותיים התקינה לעיניה, מכסות את עיניה, ממלאת את קמטי צווארה במשחות שיפות נגד הזקנה ובנוסף מכסה את הצוואר המקומט בצעיפים צבעוניים, עדיפים מרובבי צבעים אדומים, סגולים, שחורים, משיים, את אצבעותיה מילאה בטבעות ופרקיה בצמידים לכסות את אותות הזמן, ידיים אמנם אינן משקרות, ובכל זאת כשהכול מכוסה כרעלה עיניי העולם לא רואות.
והביאה אתה מרים את כלי האיפור שלה לחנה, וחנה בתחילה צוחקת, לא יודעת מה רוצה זאת ממנה, אבל אט אט הצליחה מרים לשכנעה, במילים יפות, בסיפורי העולם, על נשים כעורות שהפכו לפיות, מילאה את פניה של חנה בצבעים, טייחה את פניה, חשה מרים כציירת, כאילו גופה של חנה כן ציור ופניה הציור עצמו, השתעשעה בינה לבין עצמה, ושכנעה את חנה שהיא שמנה מאז שהגיעה לשכונה, צחקה חנה ואמרה.
"השמנתי מנחת שעושה לי דן."
"השמנת מרוב הלחם שאת אוכלת תראי איך הבגדים נמתחים עליך כל האברים שלך יוצאים החוצה עוד מעט השדיים שלך ייתפוצצו מחוץ לחזייה כמו בלון, אביא לך מאזני משקל שהביא לי מוריס מחוץ לארץ, אני מקפידה כל בוקר וכל ערב להישקל לשמור על מראי. "
התביישה חנה, אכן לחם המאכל העיקרי שלה באותם ימים של מחסור, מורחים את קרום החלב על הלחם, קצת לבן לפעמים מרגרינה, בוזקים מעט סוכר, והרי ארוחה טעימה, בנותר חסכה דגים לארוחת ערב שבת בשביל דן לאחר שחזר מבית הכנסת.
"יותר ירקות ובלי לחם נשמה שלי!" נזפה בה מרים. "כאן בארץ ירקות בזיל הזול, עגבניות, מלפפונים, בצל, פלפל חמש קילו בלירה. את מוסיפה קצת שמן ומלח ויש לך סלט לרזון גופך שהתעבה כאילו שאת בתשיעי, את לא בהריון? ברור שלא" ואצה לביתה והביאה את המשקל, העמידה את חנה על המשקל טפחה על פניה ואמרה.
"אלוהים! את שוקלת שבעים ושתים קילו והגובה שלך פחות ממטר שבעים, אימא! לפי גובהך את צריכה לשקול חמישים וחמישה קילוגרם מקסימום חמישים ושישה מה את עושה לעצמך?
נפלה רוחה של חנה. אף פעם לא חשבה על עצמה ששמנה היא, גם לא דן יקירה ולא אף אחד אמר לה כך. לרגע עלה כעס בליבה על דן שלא מעיר לה, אחר כך הצטערה על כעסה ואמרה לעצמה, קרוב לוודאי שאין הוא רוצה לצער אותי דן הטוב שלי, אבל מוטב שיעיר לי, הרי גופי ככפפה לידיו הענוגות, כי אחרת איך אדע? ואני רק מצערת ומשמימה את דן הטוב. אתחיל לאכול סלטים כפי שמייעצת מרים ותמדוד לי יום יום את משקלי, שאראה יאה וראויה לדנדני המתוק שלי.
כעסה חנה על עצמה, הן שולחים לה ז'ורנאלים ורומנים סיפורי אהבים בכתב ברייל, ושם הנשים היפות הדוקות וצרות מותניים, מיששה את מותניה ונחרדה, חשה את קפלי השומן…
ג.
וחנה הולכת ורזה מיום ליום, ודן שלעת לילה חש בכריות אצבעותיו העדינות את משמניה הטובים ועתה כשליטף את פניה נחרד מעצמות הגרומות שהופיעו במקום עצמות הלחיים שהיו קודם מרופדות- תאווה לשפתותיו, חשש לבריאותה, והיה מלטף את שיער ראשה בחמלה ולחש.
"אהובתי, יקירתי, אולי תלכי לרופא להיבדק."
הבינה מיד למה הוא התכוון רק המתינה שישים לבו לרזונה, צחקה בעליצות ואמרה.
"רק עכשיו, איך לא שמת לב? יפה גופי כפי שהוא עכשיו?"
נבעת דן, נאחז בבהלה ושאל נדהם.
"על איזה כישוף את מדברת יקירתי לאן נעלם חצי גופך?"
"לשמים" צחקה "התאדה כמו שלוליות החורף, הגיע האביב."
וסיפרה לו.
ד.
וחנה הולכת ונעשית רזה מיום ליום, מצב רוחה פעם בשמים ופעם בשאול, פעם מצחקקת, ופעם בוכה, ודן פניו נפלו לחייו נשמטות, ושפתיו שפעם היו מנשקות-רוטטות מאהבה שנכנסה דרכן לליבו ולכל אבריו- עכשיו היו רוטטות מפחד על חנה ההולכת ומצטמקת כעז, כפות ידיו וכריות אצבעותיו שהיו מלטפות פעם את גופה הרווי בבשר טוב שהיה מריח כמו מור ולבונה והיו כצרי לנפש, היו עכשיו מלטפות את מתניה וריחות עזים מיני ריחות שנדפו ממני בשמים היו מחניקים את נשמתו, אחזה בו חלחלה כשחשו כריות אצבעותיו את עצמות חזה ופיסות עור נפולות. מה ייעשה ורצונה שהיה פעם רצונו- גדול עכשיו מרצונו, היה מתפלל חרש בלבו שירכיה וגופה יתמלא מעוברה, אבל באין תשוקה פסק לתת זרעו, היא, פסק לגמרי וויסתה, אבל מה אכפת, מצחקקת היא אין אלוהים בליבה, רק כישופי מרים וסממניה שהביא סמי בעלה מארבע רוחות השמים.
סיפור מתוך ספר בכתובים "פואנטה"
