דממת אלחוט – כך ניתן לסכם, פחות או יותר, את תגובת מפלגות וארגוני השמאל הישראלי למתקפה של ראש הממשלה נתניהו כנגד וועדי העובדים מתחילת השבוע. "במקום להגן על העובדים, הם (הוועדים) פוגעים בחברה עוד יותר", אמר נתניהו בישיבת הממשלה, "כיום צריך לשמור על האזרחים מפני הוועדים". ההסתה כנגד העובדים המאוגדים לוותה בהנפת גרזן על זכות השביתה בדמות הכרזה על קידום חוק בוררות חובה בסכסוכי עבודה. הבוררות נתפשת בעיני אלו שמקדמים את החוק כזירה נוחה יותר למעסיקים ולממשלה, מאשר בתי הדין לעבודה, ואמורה למנוע מהעובדים את השימוש בזכות השביתה, שהוא הנשק החזק ביותר, ולעתים היחיד, שיש לעובדים המאורגנים.

התקשורת הכלכלית דאגה לפרסם את דברי נתניהו בהבלטה, אך מה שכמעט ולא נשמע השבוע הוא תגובת נגד – לא מצד חברי כנסת או דמויות ציבוריות בולטות, וגם לא מצד ארגון העובדים הגדול בישראל – ההסתדרות עצמה.

חלק מחברי הכנסת ממפלגת העבודה וממרצ, איתם שוחחנו במסגרת הכנת הכתבה הזו, לא שמעו כלל על ההתבטאות. "אני זוכר שהוא אמר משהו, אבל תזכיר לי מה הוא בדיוק אמר?", ביקש אחד מחברי הכנסת עמם שוחחנו לצורך הכנת הכתבה. חלקם בחרו שלא להתראיין בנושא. גם זו התנהגות חריגה מטעם חברי הכנסת, שברגיל ממהרים להגיב על כמעט כל אמירה או מהלך של ראש הממשלה.

מדוע, אם כן, אמירה פוגענית ואיום ישיר על זכויותיהם של 790 אלף עובדים מאוגדים (על פי נתוני הסקר החברתי של הלמ"ס לשנת 2016) זוכה להתעלמות? ועוד במדינה שארגוני העובדים מילאו תפקיד משמעותי בהקמתה?

"העבודה המאורגנת, ויחסי עבודה בכלל, לא זוכים לסיקור תקשורתי רב – למעט כשיש שביתות או קטסטרופות. גם לא הרבה עיתונאים מבינים בנושא" הסביר אייל מלמה, שותף במשרד יחסי הציבור 'לגאיה' המייעץ בתחום יחסי העבודה, ודובר ההסתדרות לשעבר. "פוליטיקאים לא נדרשים לזה, משום שהעבודה המאורגנת, ובעיקר ה'וועדים החזקים', לא נתפסים טוב בשיח הציבורי. אף פוליטיקאי לא רוצה לדבר על זה – וגם הוועדים עצמם לא בדיוק רוצים לדבר על זה. גם להסתדרות עצמה לא תמיד נוח לדבר על זה, כי זה דבר שמעורר כל מיני רגשות שליליים בציבור הישראלי".

לדבריו, את שורשי המצב הנוכחי ניתן למצוא במהפך בהסתדרות שהוביל חיים רמון ב-1994, שניתק את ההסתדרות מקופת החולים הכללית והוביל לצמצום מספר חבריה בכשני שליש. "מאז נוצר מין דימוי של דיכוטומיה, חלוקה כזו שקשה מאוד לשנות אותה בציבוריות הישראלית בין 'ועדים חזקים' ו'ועדים חלשים'. או שאתה ועד חזק ומושחת – או ועד מסכן ועני שאף אחד לא מתייחס אליו. אין משהו באמצע, ואף אחד לא מנסה לייצר שיח אחר, שפוי יותר, כי התקשורת עצמה גם לא מבינה בנושא". הדיכוטומיה הזו, מוסיף מלמה, מונעת מהציבור לראות את הקשר בין הישגי העבודה המאורגנת בעשור האחרון – כגון העלאת שכר המינימום, קליטת עובדי קבלן וקביעת פנסיה חובה – לבין כוחם של הוועדים הגדולים והמושמצים, המאפשר את אותם הישגים.

"השמאל והפוליטיקאים החברתיים בישראל לא התמודדו מספיק עם התפיסה הדיכוטומית הזו" מוסיף מלמה, "תסתכל איזה שיח תקשורתי חי ותוסס היה בחודשים האחרונים על פסקת ההתגברות. בינינו, זה לא כזה ביג דיל, אבל על זה אמרו שזה אובדן הדמוקרטיה, ואבי גבאי ומפלגת העבודה הוציאו הפגנות. כל העולם רתח. מאידך, בנושא של זכות השביתה אף אחד לא עושה שום דבר, כי לא מבינים את המשמעויות של זה, לא החיוביות ולא השליליות. השיח בנושא הזה רדום. לכולם יש אינטרס לא לעשות ממנו עניין ולהציף אותו, ומעדיפים לסגור את זה בחדרי חדרים. מצד אחד אף אחד לא רוצה להיקשר לעניין הזה ולהגן על העבודה המאורגנת, ומצד שני חוששים גם להיות "נגד", כי לוועדי העובדים יש גם יכולות פוליטיות. לפוליטיקאים קשה מאוד להסביר לציבור למה צריך לאפשר לעובדי חברת החשמל או הרכבת את זכות השביתה".

"זו תפיסת העולם של נתניהו"

ח"כ עמיר פרץ, יו"ר ההסתדרות לשעבר, לא התרגש מההתבטאות הספציפית של השבוע ולא הגיב עליה. הוא שבע קרבות עם בנימין נתניהו. "אין פה משהו חדש, באמירה הזו. זו תפיסת העולם של נתניהו, הניסיון שלו להחליש את זכות השביתה ולקבוע בוררות חובה הוא בן עשרות שנים. ולשמחתנו עד היום הוא לא הצליח, אבל צריך להיות ערוכים לקונסטלציה שזה עשוי להיות בה אפשרי – וזו בעיקר האחריות של ההסתדרות" הוא מבהיר, ומדגיש שהוא סומך על יו"ר ההסתדרות הנוכחי אבי ניסנקורן 'שעושה את זה בצורה טובה'. "המהלך עם חברת חשמל – התניית הרפורמה תמורת משיכת הניסיון לבטל את זכות השביתה בבית המשפט העליון – היתה מהלך נכון".

עמיר פרץ ודני גוטוויין (צילום: עמר כהן).

ובכל זאת, אנחנו מזכירים לפרץ כיצד הוביל ב-1997 מאבק ציבורי חריף, לאחר ששר האוצר דאז, יעקב נאמן, התבטא ביום עיון של אגף התקציבים וכינה את העובדים 'פצצות מתקתקות'. "כל אחד והסגנון שלו" משיב פרץ, "הגבתי אז בחריפות לכל ניסיון לשנות את דעת הקהל. היה בתקופה שלי מאבק על דעת הקהל ואני חשבתי שמאבקים רחבים צריכים להיות חשופים, ובאמת הגבתי לכל אמירה של הגורמים הבכירים בממשלה והשרים. אני שמח שהיום ההתנהלות השקטה מוכיחה את עצמה, וזה נובע גם מהחשש של הממשלה ושל ראש הממשלה שכבר חווה את מה שההסתדרות יכולה לעשות. מה שעשיתי באותה העת יצר את מאזן האימה, ולכן אבי יכול להרשות לעצמו לנהל היום מדיניות שונה – אבל לסמן גם יעד, להדגיש שהקו האדום הוא מעבר בחקיקה לבוררות חובה. אין לנו בעיה עם בוררות בהסכמה, אבל צריך להתנגד באופן נחרץ לפגיעה בזכות השביתה".

אנחנו תוהים בפני פרץ האם הוא צופה שתסריט כזה עשוי להתממש, ומזכירים כי הגבלת זכות השביתה נכללה בהסכמים הקואליציוניים עם כלל המפלגות למעט מפלגת כולנו – שמנעה, ועודנה מונעת, מנתניהו את מבוקשו. "לכחלון יש אינטרסים בטווח הקצר, והוא מבין שהנזק שייגרם מקידום בוררות חובה אינו שקול להישגים שתרוויח הממשלה, שיהיו חסרי ערך" משיב פרץ, ומוסיף שבניגוד לתפיסה המקובלת בוררות לא תמיד נוטה לממשלה או 'חוסכת' למעסיק הוצאות. הוא נותן את מאבק הרופאים, שהגיע לבוררות בצו בית משפט, כדוגמא: "אומנם הבוררות לקחה שנים, אבל הפסיקה בסוף היתה כזו שנתנה לעובדים הרבה יותר ממה שהם ציפו ודרשו".

יעקב נאמן (משמאל) ונתניהו, 2012 (משה מילנר לע"מ)

"אבל זו לא השאלה" הוא מדגיש, "השאלה היא מאזן הכוחות – איך מגיעים למשא ומתן. – אם אתה מגיע למו"מ כשלכל מעסיק יש בכיס את היכולת להגיד לך 'תודה רבה, לא רוצה לדבר איתך, אני הולך לבוררות', אז המאזן יופר. בוררות חובה יוצרת מאזן לא הוגן בין המעסיק לעובדים. הרי כשעובדים יוצאים למאבק הם גם נושאים בנטל – בימי העבודה האבודים. מאזן לא נכון עלול לייצר גם את המשברים, כי אם המעסיק יודע שהוא ינצח בקלות הוא גם יצא יותר בקלות למאבק".

מחוץ לאולם מליאת הכנסת פגשנו את חברת הכנסת מירב מיכאלי ממפלגת העבודה, עד לא מזמן ראשת סיעת המחנה הציוני בכנסת. גם היא, כמו מרבית חברי הסיעה, לא הגיבה השבוע לאיום של נתניהו כנגד זכות השביתה, אך בתגובה לשאלתנו הדגישה כי "מפלגת העבודה עומדת לצד העבודה המאורגנת, חד משמעית. אנחנו עובדות על זה בכנסת ובכל מקום ונמשיך לעשות זאת". מיכאלי הוסיפה כי "נתניהו סימן מזמן את הוועדים, אבל עכשיו יש עליית מדרגה בסימון העבודה המאורגנת כאויב. הוא יודע היטב שהכלכלה החזקה שהוא כל כך גאה בה טובה לעליית מחירים – מחירי הדיור, יוקר המחיה והשירותים החברתיים שהוא הולך ומפריט אותם קבוע עוד ועוד. אבל הכלכלה הזו ממש רעה לשכר של רוב הציבור, ומי שיכול להגן עליהם זה הוועדים, ולכן הוא נגדם. הם עומדים בדרכו לתת יותר ויותר כוח לטייקונים ולבעלי הון על חשבון עובדות ועובדים. חוץ מזה לא היה לנתניהו ממזמן שטן חדש להסית נגדו."

כששאלנו את חבר הכנסת אילן גילאון, יו"ר סיעת מרצ בכנסת המזוהה עם המחנה ה'אדום' במפלגה, מדוע לא הגיב להתבטאות נתניהו, הוא הודה בכנות שלא שמע עליה. משהבין במה מדובר, הגיב בחריפות: "ועדי עובדים הם המגן החזק ביותר של ה-99%, אחד הכלים היעילים לצמצום פערים חברתיים וכלי ההגנה היחיד של העובד והעובדת מול המעסיק. המאבק על ההכרה בזכות השביתה הסתיים במאה ה-19. הוא לווה בדם, יזע ודמעות של מיליוני עובדות ועובדים לאורך עשרות שנים במדינות רבות – ואין לאף אחד מאיתנו כוונה לאפשר לנתניהו לנסות לפגוע בה". עם זאת, הוא יודע שבכנסת יש שותפים מעטים לקרב הזה: "לצערנו אין כמעט במערכת הפוליטית מי שבעד העבודה המאורגנת", אמר.

"הוועדים חושבים שרואים אותם כמושחתים"

מלבד היעדר הגב הפוליטי, ייתכן שחלק מההסבר לשתיקה הרועמת מול המתקפה על העבודה המאורגנת מצוי גם בוועדים עצמם ובדימוי העצמי של חבריהם. נתניהו יודע שהפיצול בין הוועדים ה'חזקים', כגון הנמלים וחברת החשמל, לבין שאר חברי הוועדים, משרת היטב את החלשת העבודה המאורגנת. ההטפה הניאו ליברלית כנגד זכות השביתה וכוחם ה'מופרז' של הוועדים מחלחלת גם פנימה, לציבור המאוגד.

ד"ר גדי נסים, אנתרופולוג מהמרכז האקדמי רופין, בחן את השפעת השיח הניאו ליברלי בתקשורת ובתרבות על השיח הפנימי והתפישה העצמית של ועדי עובדים במגזר הפרטי בישראל. "מהמחקר שעשיתי", אמר ד"ר נסים ל"דבר ראשון", "שבדק ועדים במגזר הפרטי אמנם, הם היו מאוד מודעים לדימוי הבעייתי שיש להם בציבור, וחששו שהציבור רואה אותם כמושחתים".

– והחשש הזה הוא הסיבה שמרבית הוועדים לא הגיבו לאמירה של נתניהו?

"ועד עובדי חברת החשמל מזוהה כמונופול וכגוף כוחני, ואם התגובה תצא מהם (מהוועדים האחרים – נ.כ.) הם ייפלו לסטיגמה. לכן הייתי מצפה דווקא מראשי מפלגת העבודה לדוגמא להגיב. לראשי הוועדים תהיה בעיה להוביל מאבק שכזה במישור הציבורי".

נסים תולה חלק מהבעיה באופן שבו התקשורת מסקרת את מאבקי העובדים. "אף אחד לא באמת יודע את כל הסיפור מאחורי השביתה בנמל אשדוד – על המהלכים של הממשלה למנוע תחרות בין הנמלים. יודעים רק ש"הועד החזק" שובת. ונתניהו מאוד פיקח מבחינה תיקשורתית – הוא מזהה הזדמנות לפגוע בעבודה המאורגנת באופן כללי להערכתי. דבר כזה יותר קל לעשות כשמצרפים אותו למילים 'רפורמה' ו'חברת חשמל' ו'שאלטר'".

– להערכתך, כיצד משפיע הדימוי הציבורי של הוועדים על פעולותיהם?

"בראיונות שקיימתי במסגרת המחקר שלי, גם הוועדים וגם אנשים אחרים בהסתדרות הדגישו שהם רוצים להשתמש בזכות השביתה במשורה, עד כמה שניתן ", אמר נסים, "משום שהם יודעים שזה דבר שעשוי להתגלות כחרב פיפיות – כי הציבור מהר מאוד "מתהפך" כנגד השובתים ולא כנגד המעסיקים או הממשלה. לכן הם טענו שנכון לשבות רק על עניינים כלליים שנוגעים לכלל הציבור ולא על עניינים פרטיקולריים. לכאלה שיש בדעת הקהל תמיכה חזקה עבורם. עובדי קבלן, שכר מינימום או עובדי רשויות מקומיות שהולן שכרם נתפסים כך – אבל חברת החשמל, הצורה שבה זה ממוסגר בתקשורת של 'רפורמה', והדימוי שזו חברה לא יעילה – שלא משנה אם הוא נכון או לא, ושהוועד חזק ויכול 'להוריד את השאלטר' – כל אלה ממסגרים את הסיפור בקטגוריות הללו שבהסתדרות ניסו בעבר להימנע מלהשבית בגינם. זו לדעתי גם הסיבה שנתניהו בוחר לדבר על הגבלת זכות השביתה במקרה כזה. ברור שהבידוד והפגיעה בעבודה המאורגנת היא חלק מתפיסת עולם ניאו-ליברלית רחבה".