"אנחנו מבקשים לתבוע שינוי התנהגותי על משהו שהיה מותר והיום אנחנו הופכים אותו לאסור", הודיעה השבוע בחגיגיות שרת המשפטים איילת שקד, רגע לפני שהניחה על שולחן הכנסת תזכיר חוק תקדימי שיטיל קנסות על צרכני זנות. "לקוחות", כמו שקוראים להם בטעות.

לכאורה הטלת קנסות זו התקדמות ביחס למצב הקיים, אבל בניגוד גמור להודעה של שקד, אף אחד לא הולך לאסור על צריכת זנות. קנס של 1,500 שקל יכל אמנם להרתיע רבים, אבל הוא יכל גם למרק את המצפון של אחרים. הקנס לא אוסר את "השימוש", תסלחו לי על המילה המחליאה בהקשר הזה – הוא פשוט קובע תג מחיר גבוה יותר לעלות ה"שימוש". יש לא מעט אנשים בארץ שכסף לא חסר להם, ועבורם הקנס של שקד יהיה בבחינת "טיפ" על "שירות" שיהפוך מעתה ללגיטימי – במחיר הנכון כמובן.

איך אני יודע שקנס לא תמיד מרתיע ולעתים מביא אפילו לתוצאה ההפוכה? כי מדובר באחת הסוגיות המרתקות שנבחנו במחקרים שונים של כלכלה התנהגותית, שהראו כי ניתן להפוך בקלות התנהגות לא ראויה לעניין של מחיר. אחד המחקרים המפורסמים בעניין הוא זה של פרופ' אורי גניזי מאוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו. גניזי לקח עשרה גני ילדים וביקש שבחלק מהם יטילו הגננות קנס על הורים שיאחרו לאסוף את הילד. במשך חמישה חודשים הוא עקב אחר הניסוי הזה, ונחשו מה קרה? דווקא בגנים שבהם הוטל הקנס, נרשמה עלייה מובהקת במספר האיחורים. למה? כי התשלום מירק את המצפון. גניזי קורא לזה "דחיקה" – כשהשימוש בכסף דוחק את המניעים האחרים שלנו.

זוכרים שבשנת 2011 המדינה חייבה את הרופאים בשעון נוכחות? הרעיון היה להילחם בתופעה שבה רופאים "בורחים" כבר בשעות הצהריים אל הקליניקות הפרטיות. מה קרה בפועל? לפי מנהלי בתי חולים ששוחחו איתי, המתמחים הצעירים אמנם הרוויחו מהשעון כי סופסוף שילמו להם על שעות אבודות, אבל הרופאים הבכירים בורחים מאז יותר. למה? שוב, כי מאז השעון לבריחה הזו יש תג מחיר, ומול ההכנסה הגבוהה שממתינה להם ברפואה הפרטית, לרופאים השתלם לצאת מוקדם ולספוג ניכוי של כמה שקלים בתלוש מבית החולים הציבורי.

בקיצור חברים וחברות, אם באמת רוצים לאסור על צריכת זנות, יש דרך אחת אפקטיבית וגם מוסרית: לקבוע שצריכת זנות היא עבירה פלילית על כל המשתמע. להבהיר שאין מחיר לשימוש, לניצול ולסחר בבני אדם. אין תעריף, לא בתשלום לפי שעה ולא בקנס בדיעבד.

שרת המשפטים איילת שקד בבית המשפט העליון (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90).

מחוץ לפרוטוקול. האוטומטיות בשיח הישראלי (למען הדיוק גם בזה האמריקאי) והחלוקה המסורתית לשמאל מול ימין (ולרפובליקנים מול דמוקרטים) לא פסחו גם על הפסגה ההיסטורית בסינגפור בין מנהיגי צפון קוריאה וארה"ב. השמאל הליברלי עקץ את הנשיא טראמפ על כך שהעניק לגיטימציה למשטר דיכוי קיצוני בלי ערובות של ממש להתפרקות מנשק גרעיני, ואילו הימין השמרני הלל אותו בלי הרף, אף שאילו היה זה אובמה במקומו הדבר היה מתקבל בבוז ובמתקפה שלוחת רסן.

מי שיביט בדברים מחוץ לפריזמה השבטית והפוליטית, בשים לב למורכבות של הדברים, ייראה מקרה קלאסי של צל"ש או טר"ש – הימור מדיני שספק אם מישהו יודע איך יסתיים, אך כזה שצריך היה לקחת. טראמפ, אדם גס רוח שלעולם לא היה נבחר לנשיא אילו היה עליו לעבור ועדת קבלה הדומה לזו שבוחרת מנהל בית ספר או משרד ממשלתי, הגיע אל הפסגה הזו עם משהו שלא היה לקודמיו: זלזול בפרוטוקול ובכללי הטקס של הדיפלומטיה, ומנגד ההבנה שמאחורי מדינה עם שיקולים לאומיים עומד תמיד ולפני הכל בן אדם – אחד עם רגשות, אגו, פחדים וגם תשוקות. כן, טראמפ העניק לקים ג'ונג און הצעיר לגיטימציה. אבל אולי לגיטימציה, זה כל מה שהיה צריך? אולי זה חלומו הגדול של הילד שקיבל בירושה עריצות טוטאליטרית ובידוד מדיני? הנשק הגרעיני לא פותח כדי להשמיד חצי מהעולם, הוא פותח כדי לאותת על הכוח, כדי להרתיע את מי שמתעקשים להכתיב לו כיצד לנהוג וכדי להציג קידמה טכנולוגית למרות כל המכשולים והסנקציות. אם צפון קוריאה לא תרגיש מאוימת יותר, ייתכן שהיא גם לא תהיה מסוכנת. כך או אחרת, גם אם נתבדה כולנו, המפגש האישי בין מנהיגים היא הדרך והיא ודאי נכונה לא רק בין ארה"ב לקוריאה. מוטב שכל המשבחים והצוהלים בימין הישראלי, אלה שמתמוגגים לפתע בכל פעם שטראמפ מזכיר את המילה "שלום", יאמצו את הגישה הפרגמטית גם כאן אצלנו במזרח התיכון.

לחיצת היד ההיסטורית – טראמפ וג'ונג און בסינגפור 12 ביוני 2018

פחות ג'אנק בבקשה. אחרי שכתבתי כאן על ההחלטות הפופוליסטיות של רשות ההגבלים העסקיים שלא לאשר את המיזוגים בין הבנקים מזרחי-טפחות ואיגוד, ובין חברות רכש המדיה (פרסום) זניט ומדיה קום, עומד לפתחה של הרשות מיזוג חדש נוסף: זה של גופי השידור "רשת" וערוץ 10. כמו במקרים הקודמים, גם בסיפור של הטלוויזיה אנחנו צפויים לשמוע שבשם התחרות וטובת הצרכנים אין לאפשר את המיזוג, אבל גם כאן עסקינן בשוק קטן שלא מצדיק ריבוי שחקנים – לפחות לא כלכלית. מיזוג בין רשת לערוץ 10 לא רק שלא יפגע בהכרח בצרכני התקשורת – הוא עשוי לאפשר השקעה גדולה יותר בתוכן כך שהתחרות מול "קשת" באמצעות גוף אחד ממוזג תהיה נכונה לא רק בצד של ההכנסות, אלא גם בצד של האינטרס הציבורי. אולי, מי יודע, נקבל פחות ריאליטי שנמרח כמה ימים בשבוע, ויותר דרמות כדוגמת "בשבילה גיבורים עפים" שהצליחה להביס את הג'אנק עתיר הרייטינג של "האח הגדול".

מיזוג אפשרי בין רשת לעשר? (גרפיקה: shutterstock).