חברת החשמל ערכה אתמול (שלישי) אירוע וטקס אזכרה, במלאת 80 שנים ל'קרב מסמיה', בו נפלו שניים מעובדי החברה ושישה נוטרים שהתלוו אליהם והותקפו על ידי כנופיות ערביות מכפרי הסביבה במהלך המרד הערבי הגדול. הטקס התקיים בהשתתפות מנכ"ל החברה, יו"ר ארגון העובדים, ומשפחות הנופלים.

בי"ד באלול תרצ"ח יצאו 12 עובדים מתחנת הכוח בתל אביב לתיקון קו החשמל בין גדרה לבאר טוביה, שנפגע עקב חבלה בעיצומן של מאורעות תרצ"ח, מלווים ב-11 נוטרים מתל אביב וגבעתיים. בדרך חזרה, ליד צומת מסמיה הותקפה השיירה באש חיה. אחד הרכבים הצליח להאיץ ולחמוק, אך האחר שגלגליו נפגעו נעצר. הנוטרים השיבו באש עד שאזלה התחמושת, אז התנפלו עליהם התוקפים בסכינים ובמכות בקתות הרובים. גופותיהם של הנוטרים דב קליין, אריה הכט ונפתלי ריין נמצאו עוד באותו היום, ועימם שני פצועים. יום למחרת אותרו גופות הנעדרים, עובדי חברת החשמל דוד בן-אליהו, וראובן (רומן) צ'פ, והנוטר פנחס וואלפיש. הנוטר הפצוע דב מינצר נפטר מפצעיו ביום שלאחר ההתקפה, והנוטר צבי דיאמנט נפטר אף הוא כעבור 50 יום, לאחר שנאבק על חייו ואף הספיק לספר את פרטי הקרב.

מיקו צרפתי יו"ר ארגון העובדים ועופר בלוך המנכ"ל בטקס אזכרה לציון 80 שנה להנצחתם של עובדי חברת החשמל בצומת מסמיה. (קרדיט יוסי וייס/ חברת חשמל)

"גם היום כשפורצת איזו תקרית בדרום או בצפון הרבה פעמים נפגעים קווים או מתקנים של חברת חשמל" אמר ל'דבר ראשון' מנכ"ל החברה עופר בלוך. "כל פגיעה כזו מונעת אספקת חשמל סדירה מאזרחי מדינת ישראל, לקוחותינו. תמיד יוצא צוות של עובדי חברת החשמל, ממוגן ומתואם עם כוחות הבטחון, על מנת לתקן את הדרוש תיקון. גם במקרים בהם הדבר מעמיד אותם בסכנה. המורשת שציינו היום התחילה על ידי פנחס רוטנברג עם תחילת ההתיישבות, ונמשכת עד יום זה על ידי עובדי חברת חשמל המסורים ממטולה עד אילת".

"חברת החשמל חוגגת השנה 85 להיווסדה. 95 שנים של רצף עשייה ענף על פרטיו, תהפוכותיו, אתגריו ואנשיו. רצף הגורם לך להביט אחורה ולהתמלא בגאוות יחידה על הזכות להיות שותף לדרך הארוכה והאמיצה הזאת" אמר בטקס יו"ר ארגון העובדים, מיקו צרפתי. "במידה רבה גם התכנסותנו כאן היום משתייכת לאותו מוטו של אירועים. הטקס הזה הוא בבחינת סגירת מעגל בן 80 שנה.

"הרעיון שעובדי חברת החשמל יוצאים לתקן גם תחת אש ותחת קרב תקלות – זה חלק מה-DNA של החברה, וקורה גם היום"

"לוחמים אלה שנקטפו בדמי ימיהם על-ידי מרצחים נתעבים כששבו מיום עבודה ציונית, אחרי שהשיבו את החשמל למושבות הדרום, הם חלק מהאפוס ההיסטורי מעורר הכבוד של שיבת עם ישראל לארצו" הוסיף צרפתי. "'אור וכוח לארץ הזאת", נהג לומר פנחס רוטנברג, וסחף אחריו מאות שבחרו לקחת חלק בבניית מפעל החשמל החיוני, מפעל ענקים, התנאי הראשון לעצמאותנו החקלאית, התעשייתית והכלכלית, אבן פינה להתפתחות החיים המודרניים בארצנו".

טקס אזכרה לציון 80 שנה להנצחתם של עובדי חברת החשמל בצומת מסמיה (צילום: ניצן צבי כהן)

"העולה בדעתך להשאיר יישוב יהודי בחושך?"

על אף השנים הארוכות שעברו מאז האירוע, שמרה חברת החשמל על קשר עם משפחות עובדיה שנהרגו, ואף הציבה אנדרטה לזכרם ולזכר הנוטרים, סמוך לצומת מסמיה מעט דרומית למפעל הזרע. לקראת האירוע, נעשו ניסיונות לאתר גם את משפחות הנוטרים הנופלים, ורק ביומיים האחרונים טרם הטקס נוצר קשר עם משפחותיהם של שלושה מהם.

המשפחות התכנסו בחדר האוכל של תחנת הכוח צפית, ושם שמעו את סיפור הקרב מפיו של אלי מוסן-לוי, שהיה בין יוזמי הטקס. לאחר מכן נסעו לאתר האנדרטה שהוכשר לטקס על ידי עובדי התחנה. לטקס הצטרפו גם צוות טכנאי רשת של החברה שעבדו בסביבה, בבגדי עבודתם. "הטריגר הראשוני לטקס הזה היה כשחיפשתי נקודות שקשורות להיסטוריה ולמקום העבודה שלי למשחק 'חפש את המטמון' אינטרנטי עולמי" סיפר מוסן-לוי. "מצאתי את האנדרטה, וכשקראתי את מה שכתוב עליה גיליתי סיפור שקשור לחברת החשמל ולסיפור הקמת המדינה בכלל. חקרתי קצת, שלחתי את הסיפור הזה לכל החבר'ה בתחנה במייל וביחד חשבנו איך נוכל לעשות טקס שיחבר את המשפחות וינציח את העובדים שנפלו בעת עבודתם.

"הרעיון שעובדי חברת החשמל יוצאים לתקן גם תחת אש ותחת קרב תקלות – זה חלק מה-DNA של החברה, וקורה גם היום" הוסיף, "זה גם היה הרעיון שרצינו לחבר, בין חברת החשמל, הקמת המדינה והתרומה לה".

תמונות הנופלים מחוברת הזיכרון

"לא ידעתי שיהיה כזה טקס" אמרה חנה לאור (ולפיש), בת 93, אחותו של הנוטר פנחס ולפיש. "לפני יומיים שמתי שתי קופסאות של נרות זיכרון. לזכרו של פנחס ויתר חבריו שנפלו יחד איתו. אמרתי, לפחות אני אזכור, ואחרי יום קיבלתי את ההודעה שגם כאן עושים אזכרה. אני מודה לכם מאוד שעשיתם וזכרתם את אותם האנשים, שלא היו חייבים ללכת, אבל זה היה מובן מאליו שלא נותנים לאנשי חברת החשמל לצאת למשימה בלא שמירה והגנה. היתה זו קבוצה של אנשי הגנה מגבעת רמב"ם, שיצאו לפעולה מדי שבוע או שבועיים לעזור לחבריהם. הם נקראו על ידי חברת החשמל לבוא ולעזור, להלחם בערביי מסמיה שהדליקו השדות בבאר טוביה, ואת כל האיזור. השדות בערו ושרפו את מכשירי החשמל".

"את אבא שלי למדתי להכיר רק מזכרונותיהם של אחרים" ספדה רותי נגרי-צרפתי, ביתו של ראובן צ'פ, עובד חברת החשמל שנהרג. "באלבום התמונות יש לי אבא שנושא אותי על כפיים ובחיוך מאושר מחבק חזק. אך בחוויותי והווייתי הוא לא נוכח. לא נותר בי זיכרון של מגע, לא את קולו הלוחש לי מילות אהבה. לא מבט עיניו. רק חוברות זיכרון, עיתונים מצהיבים, תעודות הצטיינות ומדליות. כולן עדויות על אדם אהוב ומוכשר, נאהב וציוני נלהב". צרפתי סיפרה כיצד רק בגיל מבוגר יחסית גילתה כי אביה היה למעשה גר-צדק, שהתגייר ועלה ארצה בעקבות אחותו שהתחתנה עם יהודי ועלתה אף היא. על אנדרטת הזיכרון נכתב במקור שמו 'אברהם' ולא ראובן, בשל היותו גר ובעצת הרבנות (גרים מיוחסים ביהדות כ'בניו' של אברהם אבינו). הדבר פגע מאוד באמה של רותי, זוגתו. לימים נתברר לרותי כי מישהו תיקן את הכיתוב באנדרטה לשמו האמיתי.

"אבא לא היה באותו יום בתורנות" אמרה בעצב. "חבר לעבודה ביקש ממנו להתחלף ואבא כמנהגו נענה לו. 80 שנה אני תוהה איך היתה נראית משפחתנו לו לא היה יוצא באותו היום. מעולם לא בדקתי את מי החליף ואיני נוטרת טינה. לאבי נכד הקרוי על שמו, וארבעה נינים, כולם קיבוצניקים המשרתים את המדינה. 80 שנים עברו ועדיין הארץ אוכלת את יושביה. ולא שקטה הארץ".

דודו בן-אליהו, הקרוי על שם סבו, עובד חברת החשמל שנרצח במתקפה, הקריא סיפור שהופיע בדברי הזיכרון שכתבו חבריו. כמה שנים טרם מותו, עמד בן-אליהו בראש צוות עבודה על רשת החשמל שנפגעה באיזור ואדי עארה. במהלך העבודות על עמוד חשמל, נורו לעברם יריות מהכפר מוסמוס. כמנהל עבודה, לא רצה לסכן את חיי עובדיו – ועלה לבדו לבצע את העבודה על העמוד, על אף שהדבר לקח לו זמן רב יותר וחשף אותו לסכנת חיים. השוטרים הערבים שאבטחו אותו, העידו החברים, השתאו נוכח גבורת ליבו. המנכ"ל עופר בלוך הקריא סיפור זיכרון אחר, על פיו השיב בן-דוד לחבר שביקש לעצור עבודה בשטח מסוכן: "העולה בדעתך להשאיר יישוב יהודי בחושך?"

טקס אזכרה לציון 80 שנה להנצחתם של עובדי חברת החשמל בצומת מסמיה. (קרדיט יוסי וייס/ חברת חשמל)

"צבי עלה לארץ בסביבות גיל 20 והשאיר הורים בגליציה", סיפר חגי ברוק, בנה של זוגתו של הנוטר צבי דיאמנט ז"ל, מנישואים שניים. "הם היו נשואים כשמונה חודשים כשנהרג. הם הכירו כשהיתה חובשת במד"א וליוותה את עבודת חברת חשמל. סבי שהיה איכר מכר חלקת פרדס ורכש מגרש קטן במרכז רחובות ובנה להם בית פרטי קטן. הוא היה פצוע כחמישים יום, והספיק עוד לספר את סיפור הקרב. כשנפטר הביאו את גופתו לבית שטרם סיימו לבנות. משם יצאה הלווה לבית העלמין ברחובות. אימי נשארה אלמנה חמש שנים ונשאה בשנית. אבי, היה עובד חברת חשמל עד יומו האחרון, מבוני תחנת הכוח באשדוד. בילדותי איני זוכר שאימי דיברה עליו, אך היא פקדה לעיתים קרובות את קברו, לקראת הימים הנוראים. אני שמח מאוד שחברת החשמל יזמה את הכנס הזה, ואולי זה מזכיר מעט את סבלה של אימי לאורך כל השנים. באותה התקופה לא דיברו על הדברים הללו, אנשים היו סגורים וסבלו בפנים".

אהוד רייך, בנו של יעקב, אחיו של הנוטר נפתלי רייך ז"ל, ספד אף הוא. "לא הכרתי אותך נפתלי. נהרגת 11 שנים טרם נולדתי, וגם אבי יעקב אחיך המעיט לספר עליך. היה זה דור שלא דיבר, לא סיפר. היה עסוק כל כולו בעשיה. רק היום אנחנו מבינים את התאורים – אתם הסיפור של מדינת ישראל. מגש הכסף שבזכותו הוקמה המדינה. שני אחים שבאו מגליציה הקרה והרחוקה. ללא משפחה, ללא הורים, גלמודים ובודדים אך עם חזון וחלום להקים ולבנות את מדינת ישראל, מדינת היהודים. עובדים ביום ושומרים בלילה. לא מדברים, בלא רגשות מוחצנים. מפנימים, מתגברים וממשיכים. דור הנפילים העשויים ללא חת. מדרבנים האחד את השני. במבט היום מהצד, הייתם כל כך בודדים, כל כך לבד. היה לכם רק האחד את השני. ופתאום נפתלי, נהרגת בקרב מסמיה. אבי, אחיך, שדרבן אותך לעלות לארץ, היה כבר נשוי וללא ילדים. הרגיש שנפער בו חור בליבו, לא ידע עדיין שחמש שנים אחר כך תרצח כל משפחתכם בשואה. הרוח שלכם, העוז שלכם, התקווה שלכם יצרה דור חדש של נכדים ונינים המגשימים את חזונכם. דור מלא תקווה, מגשים חלומות, תורם ויוצר במדינת ישראל. לא נותקה עוד השרשרת".

בחברת החשמל הביעו תקווה שבעקבות האירוע והפרסום, יצליחו ליצור קשר גם עם משפחות הנוטרים הנוספים. כל המכיר, יודע, או שמע על קרובי משפחה של הנוטרים מוזמן לפנות אליהם למייל.

העדות האחרונה

"אחרי ליל שמירה קשה ומנוחה קצרה, באה פקודה: לנסוע מיד עם פועלי חברת החשמל לתיקון דחוף של הקו" תיאר את מאורעות אותו יום צבי דיאמנט, בימים בהם נאבק על חייו. עדותו מופיעה בקובץ שהוציאה חברת החשמל לזכר הנופלים. "מבלי לדבר דבר התכוננו ויצאנו בתשע בבוקר בדרך לעזה".

"באנו. הפועלים עסקו בתקונים ואנו עמדנו על המשמר. שקט גמור, אין שום רוח חיים בכל הסביבה. שמירתנו – כמיותרת. היום נטה לערוב. בחמש נגמרה העבודה. הכל כשורה. – נו חברה! למכונית – והביתה! לראשונה נסעה מכונית-משא ובה הפועלים ואחריה אנחנו השומרים – ב'טנדר'. אתנו היה גם הנהג ומנהל העבודה בן-אליהו. אנו נוסעים בשקט ובתקווה מתוקה: עוד מעט ונגיע הביתה, ננוח, נמלא את ה'גרעון' בשינה ואפשר תשאר עוד שעה פנויה לטיול! הנה כפר מסמיה. גם פה שקט. אין רואים איש. אנשיו, כנראה, הם בשדה…"

"פתאום – טר, טר, טיק טיק… אש מכל הצדדים. מהבתים, מהחצרות, מהתעלה, מצדי הכביש. חברה! לפעולה! מטר אש ניתך מהטנדר. האוטו הראשון עשה הלאה את דרכו, הכפיל את מהירותו – ואנחנו אחריו. הרובים מתמלאים ומתרוקנים חיש מהר… והנה – טררח – קלקול במכונית. אנו עומדים! מכל צד מתחילים לרוץ אלינו התוקפים. אנו באש והם – נגדנו".

"אחד אחד נופלים חברי בתוך הטנדר, מי בצעקה, מי באנחה קצרה… נשארנו רק שנינו – אני ונפתלי (רייך). – נפתלי!… לחשתי לחברי המנוח על ידי – אל תרים את הראש, אל תרים! אני שולח את ידי אליו, רוצה למשכו פנימה לטנדר – אהה! איננו חי עוד – זרם דם חם קולח ממנו. מסביב טר… טר… טיק-טיק… בלי הרף, בלי סוף. נשארתי יחידי בטנדר, יחידי בתוך סערת הכדורים הרועשים סביבי".

"'פי ואחד!' (יש עוד אחד!) אני שומע קולות המתנפלים. הנה הם מתקרבים כבר אלי… לא אתן את נפשי במחיר קל. אני קם, כן. 'פי ואחד'. עוד יש רובה בידי, עוד יש כוח לעמוד נגדכם – אחד בין חברי המתים במכונית הקטנה ליד מסמיה – לא אתן!!! אני קם! על יד המכונית כבר מטפס ערבי אחד. הוא רוצה לעלות למכונית. אני מושיט את רובי – הך בקת על ראשו. הוא נופל, השני רץ אחריו, רוצה לעלות גם הוא – אני לוחץ 'בהדק'. כדור נפלט – השני נופל על ידו".

"מצד זה 'הדפתי' את התוקפים, אך מאחורי נשמעים קולות. הם רצים. אני חפץ להפוך את פני – ופתאום טרררך!!! מכה איומה בראשי – נדמה, התפוצץ הראש לשנים – לאלף חתיכות. ואפשר נתפוצצה גם קת הרובה שבו הכוני. אני נופל מתעלף, אבל רק עדי רגע… אני שומע את קולות הפורעים: 'יאללה גאלם!' (נברח מהרה!). הרובה עוד נמצא בידי – אני יכול עוד לירות בו. אבל כדורים אין כבר בו, ולמלא – סכנה… אני מוריד את ידי לחפש כדורים – מה זה? המכנסיים קרועים? אני ממשש – איזה נוזל חם וסמיך על בגדי – אני מוציא לאט את ידי – הה! ספגתי כדור למטה…"

"פתאום – מה זה? האם שוב מתחיל הקרב? – ואני רק יחידי!… מרחוק נשמע טרטור אבטומובילים. היריות אינן פוסקות, אבל נראה שהן מכוונות לצד מסמיה… עייפות נוראה השתפכה על כל גופי, לא אוכל להזיז אבר. הלילה מאפיל – הכל הולך ושוקע – אני נרדם… העזרה שבאה מצאתני בין גוויות חברי היקרים. התעוררתי – ואני כבר ב'הדסה'".

ב-ו' בחשוון, כחמישים יום לאחר פציעתו, נפטר דיאמנט מפצעיו בהדסה בתל אביב.