האמת? הופתענו. כשהחלטנו לכתוב על יהדות צפון אמריקה ידענו שיש בישראל מעט מדי הכרות בין הצדדים. אבל לא ידענו שיש גם, כמו במשפחה טובה, הרבה מטענים, אי הבנות, סכסוכים עתיקים וויכוחים על הבכורה. יש לא מעט ישראלים שחושבים שליהודי אמריקה שאינם אורתודוקסים אין הרבה סיכוי לגדל ילדים יהודים. הגדיל ועשה בן שפירו, יהודי אורתודוקסי אמריקאי שטען לאחרונה שמדינת ישראל לא צריכה להשקיע מאמצים מיוחדים ביהודים הלא אורתודוקסיים בארצות הברית היות והם לא יהיו נאמנים לה, והם גם לא יישארו חלק מהעם היהודי תוך דור או שניים.
אבל ביום כיפור, אולי ראוי לעשות קצת חשבון נפש ולהבין איך נוצר כזה מרחק בינינו. הרי אחד הרעיונות מאחורי הקמתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית היה ליצור מרכז לכל יהודי העולם. היה אמור להיות לנו, הישראלים היהודים, אכפת מיהודים בכלל, בכל העולם, גם כשהם לא עוזבים הכל ובאים להיות איתנו פה בריבונית היהודית. גם כשהם לא בסכנה קיומית. אז בואו נצא ביחד לסיבוב אצל הדודה מאמריקה, ונראה איזה פטנטים המציא לנו הראש היהודי.
לכל יהודי יש את בית הכנסת שהוא הולך אליו, ואת זה שכף רגלו לא תדרוך בו
קצת סדר בבלגן. הזרמים הלא אורתודוקסים לא התחילו בארצות הברית. כבר מאמצע המאה ה-19 החלו להיראות ניצנים של שינויים רדיקליים יותר ופחות בסידורי התפילה, שפתה, ההפרדה בין גברים לנשים והיחס לגלות. אבל בארצות הברית, מדינה בה לחופש הדת יש מעמד חשוב, היה קל למקם את הזהות היהודית בתוך בתי הכנסת. הדת בארצות הברית היתה מוגנת, והיא פחות הקשתה עליך להשתלב בשוק העבודה או במעגלים חברתיים שונים. הלאומיות והאתניות לעומת זאת היתה פחות מתאימה במדינה שהאתוס שלה הוא השתלבות של כולם בתוך האומה האמריקאית. ליהודים היא גם התקשרה לרדיפות שהיהודים חוו באירופה, ובהמשך היו לה ניחוחות של גזענות לא ליברלית. בכל מקרה היא הקשתה על ההשתלבות. אז היהודים מיקדו את הזהות היהודית שלהם בשבת ובחג. הם בחרו בה, שמרו עליה, אבל בהדרגה היא נכנסה לבתי הכנסת. הזרמים היהודיים הלא דתיים שפותחו באירופה, ממנה הגיעו רוב המהגרים היהודים לארצות הברית, כמעט ונכחדו במציאות היהודית אמריקאית היום.
אך מה יעשו היהודים בארצות הברית שחווים פער הולך וגובר בין ערכיהם המודרניים והליברליים להלכה היהודית שנכתבה מאות שנים קודם לכן? הם חיפשו איך ליצור תרבות יהודית אחרת. באירופה, במיוחד במערבה, כבר נוצרו ניצני האופציות הדתיות האחרות – הזרם הניאולוגי בהונגריה למשל. בארצות הברית, במשך השנים, נוצרו זרמים שונים. הרפורמים (35% מהקהילה), קונסרבטיביים (18%), ריקונסטרקטיבי ועוד ועוד.
כך נוצר מצב שמי שחיפש איך להיות חבר בקהילה יהודית, הבין שגם אם הדת הממוסדת לא מדברת אליו, להיות יהודי חילוני לא בארץ ישראל, במקום בו אתה מוקף לא יהודים, לוח השנה אינו יהודי והשפה אינה עברית, אתה נזקק לקהילה ומסגרת שתאפשר לך לשמור על זהותך. ומאז, הוויכוח על השימור והשינוי בתוך אותה זהות ואותה תרבות מתחולל במידה רבה בין זרמים דתיים שונים. מה שהרבה ישראלים לא מבינים הוא, שרוב היהודים בארצות הברית הם בכלל לא אורתודוקסים. ושהיום, גם אם הם התחילו כמרכז קהילתי, הרפורמים והקונסרבטיביים הם לא פחות דתיים מהאורתודוקסים. הם פשוט יהודים דתיים אחרת.
![ילדי בית הספר הרפורמי רש"י בבדהאם מסצ'וסטס ביום הראשון לחג החנוכה. ארכיון למצולמים אין קשר לכתבה (Photo by Essdras M Suarez/The Boston Globe via Getty Images IL)](https://static.davar1.co.il/www/uploads/2018/09/170918_jews7.jpg "ילדי בית הספר הרפורמי רש"י בבדהאם מסצ'וסטס ביום הראשון לחג החנוכה. ארכיון למצולמים אין קשר לכתבה (Photo by Essdras M Suarez/The Boston Globe via Getty Images IL)")
הפעם, במסגרת סדרת הכתבות 'הדוד מאמריקה, דו"ח מצב' בחרנו להכיר קצת יותר מקרוב קהילות שאינן אורתודוקסיות. שוחחנו עם אנשים שמספרים על אורח חייהם, על הקהילה שלהם, ועל הדילמות איתן הן מתמודדות.
ראשון שוחחנו עם רוג'ר בראודי. הוא חבר בבית הכנסת 'אור קודש' במרילנד של התנועה הקונסרבטיבית. משפחתו חברה בבית הכנסת מאז היווסדו. "אנחנו קיימים כבר 70 שנה, בית הכנסת נוסד עם הקמת מדינת ישראל" הוא מספר. בראודי היה גם נשיא הקהילה, וחבר במועצת המנהלים כבר 18 שנה. חשוב לו להדגיש שהוא מדבר בשם עצמו ולא כבעל תפקיד בקהילה.
הקהילה מונה קצת פחות מ-500 משפחות, והיא לדבריו מסורתית יחסית לזרם הקונסרבטיבי. "אנחנו בית כנסת קונסרבטיבי מסורתי יותר. רק לפני 20 שנה התחלנו לספור נשים במניין. לפני עשר שנים החלטנו שנכון לאפשר גם לנשים להוביל את התפילות. תפילות החגים שלנו הן מסורתיות, ובעברית".
"כבר איבדנו פחות או יותר את כל המייסדים של הקהילה, אבל הרבה מהחברים הם דור שני ושלישי, כמו משפחתי, וזה די נפוץ. מצד שני, בשנים האחרונות הרבה משפחות צעירות מצטרפות אלינו. הרבה אנשים צעירים שמצטרפים הם שומרי שבת ושומרי כשרות, יוצאי בתי כנסת אורתודוקסיים. הרבה מהנטייה המסורתית של בית הכנסת שלנו קשורה לא להנהגה, אלא לאנשים המסורתיים יותר שמצטרפים".
בראודי מתנדב כבעל תקיעה, הוא מגיע לבתיהם של משפחות שלא יכולות לצאת ולהגיע לבית הכנסת כדי לשמוע את השופר, ומנגיש להם את אחת ממצוות החג. עוד פרויקט יפה שמתקיים בקהילה היא איסוף תרומות לנזקקים כדי לאפשר שולחן חג מלא לכולם. "בחגים אחרים אנחנו תורמים גם ללא יהודים באזור שלנו, אבל בראש השנה אנחנו מתמקדים בתוך הקהילה".
בתשובה לשאלה על האתגרים איתם מתמודדת הקהילה הוא עונה שהאתגר הוא תמיד להצליח להגדיל את הקהילה ולמנוע ממנה לקטון, לשמור על יציבות כלכלית ולמצוא דרך להתמודד עם המגוון הגילאי בקהילה. "אנחנו עוסקים בניסיונות להגיע למשפחות צעירות יותר, בזמן האחרון הצטרפו לא מעט".
ברברה קבדיאס היא חברה בבית הכנסת 'בית ישראל' במוריסטאון ניו ג'רזי. בית הכנסת שייך לזרם הקונסרבטיבי. היא פעילה בחבר המנהלים של בית הכנסת, וראש החברה קדישא של בית הכנסת. היא מסבירה לנו ש"בניגוד לישראל, ששם המדינה מספקת את השירות הזה, אצלנו הקהילה ממלאת את התפקיד. אם לא, אנשים ישלמו לחברות פרטיות בשביל להיקבר". היא מתארת את קהילתה כשוויונית, כלומר "נשים וגברים יכולים להחזיק בתפקידים בקהילה, נשים וגברים יכולים לעלות לתורה בקהילה שלנו, לנשים ולגברים יש את אותן הזכויות, וגם את אותן החובות. למשל, לפני שנים לקחתי על עצמי את החובה של לבישת ציצית, וכמובן טלית. אני תמיד לובשת ציצית. זה לא כאילו אני יכולה להגיד 'היום אני רוצה ללבוש, מחר לא'. אם את לוקחת על עצמך את החובה, זו חובה, כמו לגברים". קבדיאס מסבירה שלא כל הגברים והנשים עומדים בכל החובות ההלכתיות, אך מהרגע שהם מכריזים על כך שהם מתכננים לקחת על עצמם עוד עול מצווה היחס לזה הוא רציני ומחייב.
לגבי ימי החג קבדיאס מתארת קהילה גדולה ושוקקת חיים. "אני אהיה הגבאית ביום הראשון של ראש השנה, וביום כיפור. אז כשאנחנו מקריאים מהתורה אני אוודא שקוראים כמו שצריך. יש גבאי אחד שקורא לאלו שעולים לתורה, ועוד אחד שעוקב אחרי ההקראה של התורה ומתקן אם צריך. בחגים אנחנו שרים אחרת את התפילות, ואני מאד אוהבת את גרסת החגים. אני אוהבת את המחזור החדש שפרסמנו השנה, אני אוהבת שיש בו הרבה פרשנויות".
"בגלל שבחגים באים אנשים שלא בהכרח היו באים לתפילות במהלך השנה, אנחנו צריכים להגדיל את המקום. אז אנחנו עושים שלוש תפילות במקביל, בחדרים שונים של בית הכנסת, כדי לאפשר לכל מי שרוצה להשתתף. יש לנו אנשים שנפגשים בהיכל הראשי, ועוד תפילות בהיכלים האחרים. מאות אנשים מגיעים בחגים. אני אוהבת שיש כל כך הרבה אנשים שבאים, וילדים, ומתבגרים, וכולם מגיעים. יש גם מקום מיוחד בו ישמרו על הילדים בזמן שהוריהם בתפילות".
החיים היהודיים של קבדיאס לא מסתיימים בבית הכנסת. אחת לחודש הם נפגשים ב"חבורה", עם אנשים שאינם בהכרח חברים בבית הכנסת שלהם. "במקום לערוך תפילה עם רב אנחנו עורכים תפילה בעצמנו. בדרך כלל זוג אחד מוביל את התפילה, ואנחנו עושים סבב. יש דבר תורה. אנחנו חוגגים חגים ביחד, במיוחד בשביל אנשים שאין להם משפחה באזור. אז כשמפגישים את ה"חבורה" יכולים להגיע אפילו 40 אנשים. בסוכות כולם אצלנו אז אנחנו צריכים סוכה ענקית לחג. בעלי הוא חבר סמינריון שאינו קשור לזרם יהודי מסוים, אז יש לנו גם כמה רבנים משם שמגיעים לחג".
בן דרייפוס אולי מתאר את הפתרון שחלק מהדור הצעיר יותר יוצר לעצמו. הוא פרופסור לפיסיקה, חבר בקהילת "מניין סגולה" בוושינגטון. אין להם בית כנסת קבוע והם משכירים חדר באחד מבתי הכנסת באזור. "הקהילה הוקמה ב-2009, והיא עצמאית, לא משויכת לאף אחד מהזרמים. בדרך כלל במהלך השנה אנחנו נפגשים בבקרים של שתי שבתות בחודש, בנוסף לראש השנה ויום כיפור, וחלק מהחגים האחרים. בשבת רגילה יהיו בערך 40 מבוגרים ועוד הרבה ילדים, ובחגים בדרך כלל יש לנו יותר. משהו כמו 150 אנשים, זה האנשים הקבועים בתוספת אנשים שמגיעים אלינו רק לחגים. יש לנו מספר אנשים שמגיעים אלינו מחוץ לעיר בשביל החגים".
"ביחס לתפילות, אנחנו שוויוניים. גברים ונשים ממלאים את אותם התפקידים, וכמובן שנשים יכולות למלא מניין. המבנה של התפילה הוא המבנה המסורתי, ויש לנו דגש גדול על שירה ובמיוחד על שירה משותפת".
הם פתרו את נושא התשלום הקבוע לחברות בבית כנסת על ידי התנדבות של החברים בקהילה ותרומה שגודלה נתון להחלטה אישית. "הקהילה מובלת על ידי מתנדבים, אין לנו מנהיגים שמקבלים שכר, זה משהו שמתקיים על ידי שיתוף פעולה של כולם. אין לנו דמי חבר, אבל אנחנו מבקשים תרומות כדי לכסות את ההוצאות. רוב הזמן אנחנו שוכרים מקומות בבתי כנסת, ובחגים אנחנו מחפשים מקומות גדולים יותר. כשאנשים נרשמים אלינו לחגים יש תרומה מוצעת שאמורה לכסות את ההוצאות. חלק מהאנשים יתרמו יותר מההצעה, וחלק פחות, אבל אין חובה".
"אני לא הייתי קורא לתפילה אצלנו אורתודוקסית, אבל המבנה הוא דומה מאד למה שיש בתפילה המסורתית. הכל בעברית, אבל שוויוני לגמרי, גם במובן של גברים ונשים וגם במובן שכולם יכולים להשתתף ולהוביל. אני חושב שזה שילוב של קהילה וזרם. האנשים ששייכים לקהילה באים מסיבות שונות וממקומות שונים ביחס ליהדות, בטח שיש הבדל גדול במידה שבה אנשים מתייחסים ליהדות שלהם בבית. אנחנו נפגשים רק שתי שבתות בחודש, אז אנשים יכולים לעשות דברים שונים בזמן שאנחנו לא נפגשים, חלקם שייכים לעוד קהילות, ויש פער גדול במה שאנשים מחפשים. יש אנשים שבאים רק בשביל חווית התפילה, וחלק בשביל הקהילה".
"יש לנו גם מגוון גילאי. יש תינוקות ויש אנשים בני שמונים. כשהמניין התחיל לפני תשע שנים היו מעט ילדים, אבל נולדו ילדים מאז. ככל שהיו יותר ילדים יותר משפחות עם ילדים הגיעו. אבל יש לנו הרבה מבוגרים בלי ילדים. בישראל זה רגיל, אבל להרבה קהילות יהודיות לא אורתודוקסיות בארה"ב זה די קשה לקהילות לשמור על מגוון גילאי כזה של חברים".
אן אנדרו ניהלה בעבר את בית הספר היהודי בוונקובר, קנדה. יש בו כ-150 ילדים והוא פועל בימי ראשון בלבד. היא עצמה חברה בבית הכנסת 'טמפל שלום' השייך לתנועה הרפורמית ובו יש 800 משפחות. הם פועלים בשבת ובשישי בערב, ובכל החגים. התפילות מתנהלות בעברית והדרשה באנגלית. בבית הכנסת יש גם פעילויות לילדים, "בייבי סיטינג עם קצת תוכן יהודי. בגלל שאנחנו רפורמים אפשר לעשות פעילויות יצירה ודברים כאלו שאחרת לא היה אפשר לעשות בשבת. זו הזדמנות לעשות חינוך יהודי כי לא כולם באים כל השנה. נעשה סיפורים ושירים וגם תפילה שמותאמת לגיל- שהם יוכלו להתחיל ללמוד את התפילה ולהבין את משמעותה. התפילה לילדים היא ברובה באנגלית אבל עם קצת עברית".
מנהג מיוחד שיש אצלם בחגים המרכזים הן העליות ההמוניות לתורה. "עושים עליות קבוצתיות: כל מי שחדש בבית הכנסת, כל מי שעשה בר מצווה, כל אנשי הסגל ועוד". הרעיון הוא לגרום לכולם להרגיש רצויים ומרכזיים. בבית הכנסת, בניגוד להרבה בתי כנסת אחרים, אין "קנייה" של כיסאות, כלומר מי שמגיע ראשון יישב איפה שהוא בוחר, על בסיס מקום פנוי. כמובן שאין הפרדה בין גברים לנשים. בגלל שאין בעיה של הפעלת מכשירי חשמל בשבת ובחג יש גם וידאו בחדר נפרד שהורים לתינוקות צעירים יכולים לראות את התפילה בלי להפריע לטקס בעודם מטפלים בילדיהם. "יש גם ווב קאם, אז יכולתי לראות את התפילה אצלנו בראש השנה למרות שהייתי בחופשה בצרפת. זה היה נהדר".
"הקהילה שלנו מכילה גם בני זוג לא יהודים. אנחנו מעודדים גיור אבל אנחנו מרשים לבני הזוג הלא יהודים להשתתף באופן מלא בחיי הקהילה. האתגר המרכזי שלנו הוא נישואים בהם בן הזוג הוא לא יהודי. אנחנו מנסים לספק הרבה תוכן חינוכי ולהכניס את השותף הלא יהודי לקהילה דרך יצירת חוויה בה הוא או היא מרגישים רצויים".
יהדות, המשכיות, ושייכות
בהתייחסה לשאלת האתגרים בפניהם עומדת הקהילה אומרת קבדיאס שהקהילה "מתקשה לגרום לאנשים להשתתף. הרבה אנשים פשוט אוהבים להיות יהודים ומזדהים עם הזהות הזו, ואפילו עושים מעט דברים בבית, אבל במיוחד הצעירים מתקשים להבין למה הם צריכים לשלם דמי חבר, למה להיות חלק מקהילה ממוסדת. יש להם קהילה רופפת, אבל הם לא מבינים למה הם צריכים לתמוך בקהילה. אני חושבת שחלק מהאתגר שלנו הוא לפנות לצעירים. הבעיה היא שהמודל של ההתקהלות, כמו שהוא התקיים עד היום ביהדות ארה"ב כבר לא פונה לאידאלים שלהם יותר. זה לא אומר שהם לא רוצים להשתייך, או שהם לא רוצים להיות יהודים".
הזרמים הלא אורתודוקסים, או הליברליים כפי שהם נקראים שם, מתמודדים לאורך שנים עם קושי לשמר את המסורת והתרבות היהודית לאורך הדורות. כמו כן, כשלהיות יהודי בארצות הברית משמעו בעיקר להיות שייך לקהילה דתית, או לבית כנסת, לאנשים שאלוהים הוא פחות מרכיב בעמדותיהם קשה למצוא קהילה. זה מסביר את המספרים ההולכים וגוברים של אנשים המגדירים את עצמם "יהודים ללא דת". סביר להניח שרובם לא יגדלו את ילדיהם כיהודים.
תוסיפו לזה את המגמה התרבותית הקיימת בדורות האחרונים ובמיוחד בארצות הברית, התופסת השתייכות לקולקטיב כלשהו כמשהו כמעט דכאני ונוגד את הנאמנות לעצמי הייחודי שלי. יתכן שגם ההתבדלות מאנשים בעלי זהות לא יהודית מקשה על הרצון של צעירים אמריקאים לבחור בזהותם היהודית ולהיות אקטיביים בעיצובה. הרי היהדות, כידוע, מבוססת על התקבצות וקהילתיות, ומכילה מימדים רחבים של אחריות קולקטיבית, טקסיות משותפת וגם התבדלות מהסביבה. כל אלו נראים למי שגדל בתרבות שצמחה בשלושים השנים האחרונות כזרים ומיושנים.
גם העמדות הציבוריות הלא אוהדות לישראל במרחב הליברלי לא תורמות לרצון של צעירים יהודים להתחבר לזהותם באופן פעיל.
ביחס להבדל בין קבדיאס לדור הצעיר יותר ביחס לאופן בו היא חוותה את הבחירה להשתייך לקהילה, היא מספרת ש"כשאני הייתי צעירה הייתי חלק מהתנועה הקונסרבטיבית, אבל לא הסתמכנו על הרבנים שייקחו עלינו אחריות. אני חושבת שחלק ממה שאנחנו רואים זה אנשים שרוצים חוויה אותנטית, ורוצים להיות מעורבים, אבל הם לא רוצים אנשים שיגידו להם בדיוק מה לעשות. אנשים צריכים להמציא מחדש את מערכת היחסים הזו כדי שאנשים צעירים ירצו להיות חלק מהקהילה הזו. אז חלק ממה שאנחנו מנסים לעשות זה לוודא שאנחנו עונים על הצרכים של אנשים במגוון דרכים. זה חלק מהסיבה שיש לנו מגוון רחב של שירותים לקהילה. יש לנו צעירים שמצטרפים לאחרונה ואנחנו מקיימים איתם שיחה על מה צריך להשתנות כדי שזה יהיה אטרקטיבי בשבילם ובשביל צעירים אחרים".
אבל האם זה יצליח? כאן מעניין לציין את מאמרו של בן שפירו ב'מקור ראשון'. דווקא בימים הנוראיים, בו אנשים דתיים אמורים לשים דגש מיוחד על עבירות שבין אדם לחברו, יצא ב'מקור ראשון' ראיון עם בן שפירו, המוצג בכתבה כדובר בכיר של השמרנות היהודית-אמריקאית. באופן כללי שפירו מתאר בכתבה ריחוק של הקהילה הלא אורתודוקסית הן מהיהדות והן מישראל. "הרפורמים לא יתמכו בישראל בשעת סכנה", הוא ציטוט שהופיע בכותרת, ובהמשך נשמעה קריאה למדינת ישראל להשקיע את כספיה אך ורק בקהילה האורתודוקסית בארצות הברית היות והיהודים הלא אורתודוקסיים ברובם לא יישארו יהודים בדור הבא. "יש אותם יהודים שהם אמנם יהודים מבחינה אתנית, אבל הולכים לבית הכנסת במקרה הטוב פעם בשנה, וגם זה כשהם אוכלים צהריים ביום כיפור. מדובר ביהודים שמקדמים את נושא ההפלות, זכויות הלהט"בים והפוליטיקה של השמאל יותר מאשר את היהדות" אומר שפירו בראיון.
המרואיינים איתם שוחחנו לא מקבלים את טענותיו, כמובן. בראודי אמר, לאחר שהבהיר שתמיד ניתן למצוא מישהו שיגיד כל דבר, שאנשים שהוא מכיר בקהילה האורתודוקסית לא יסכימו עם דבריו של שפירו. "הוא יכול להגיד מה שהוא רוצה, אבל זה לא משפיע עלינו. אני לא יודע כמה אנשים מסכימים איתו, אני לא בטוח שזה מיינסטרים".
דרייפוס הגיב בתימצות. "בן שפירו יכול להגיד מה שהוא רוצה, אבל אני רפורמי דור שביעי ואני מגדל שני ילדים שהם יהודים באופן אקטיבי, ואני מתכוון להמשיך להיות יהודי פעיל ללא התחשבות בכמה אנשים קיימים שטוענים שמשפחתי לא קיימת".
עם זאת, שפירו מעלה נקודה שיש להתעכב עליה. היהדות האורתודוקסית טרם התחלת המודרנה הוכיחה את יכולתה לשמור על המשכיות לאורך הדורות דווקא על ידי רמה גבוהה של התקבצות והתבדלות. ההצלחה היחסית הזו מתקיימת במידה מסוימת גם היום. על פי סקר של מכון המחקר האמריקאי PEW, יהודים שגדלו בבית אורתודוקסי ממשיכים להגדיר את עצמם יהודים גם בגיל מבוגר. למעשה, רק 6% מהיהודים האורתודוקסים שעוברים לזרמים האחרים ביהדות אמריקה יזנחו את זהותם היהודית לחלוטין בבגרותם. זאת לעומת 11% מהיהודים שגודלו כרפורמיים וזונחים את יהדותם בגיל מבוגר, ועוד 17% מתוכם שמגדירים את עצמם כ"יהודים ללא דת".
אנדרו, מנהלת בית הספר לשעבר, לא מקבלת את הטענה של שפירו, למרות שהיא מכירה בקושי הקיים ליצור המשכיות יהודית. "הקיום היהודי לאורך הדורות הבאים הוא אתגר ליהדות שבוחרת להתרחק מההלכה המסורתית, אבל הוא אפשרי, ונתון לבחירה". מה עוד שמבחינתה, בהתבדלות של היהדות האורתודוקסית יש גם פגיעה במהות הקיום היהודי, היות והחזון של הנביא זכריה היה שכל העמים יתאחדו באמונה באל אחד. כך שהתבדלות אינה התשובה המתאימה להתמודדות עם מציאות החיים המעורבת של יהודי צפון אמריקה.
"אם נשקיע הרבה מאמצים אפשר לעשות חינוך יהודי רציני שיוצר המשכיות, אבל זה דורש עבודה" אומרת אנדרו. הקהילה הרפורמית של אנדרו משלבת כמות גדולה של אנשים שאינם יהודים, ונישאו ליהודים. "אני מצליחה להבין את החשש, אבל רואה אפשרות להתמודדות". מבחינת אנדרו, ויתור על שילוב אותם אנשים שאינם יהודים בקהילה שווה לוויתור על אותם היהודים שהחליטו להתחתן איתם.
"כשאנחנו מכניסים כל כך הרבה שותפי חיים לא יהודים בהחלט יש סכנת דילול. הילדים שלי התחתנו עם אנשים שאינם יהודים, והם כרגע לא מאוד פעילים כיהודים. אבל נראה מה יקרה כשיוולדו להם ילדים. זה השלב שבו הרבה אנשים חוזרים ליהדות שלהם".
"זה מורכב, קל להיטמע כשאתה לא שקוע כולך בהוויה יהודית. כשאתה משולב ולא נמצא כל הזמן בסביבה יהודית זה באמת קשה להישאר יהודים" אומרת אנדרו. עם זאת, אנדרו אומרת "מבחינתי, כשעושים חינוך יהודי טוב אז הזהות היהודית מתחזקת" היא אומרת. "להבנתי, חשוב לנסות לעשות חינוך שמבוסס על בית הספר היהודי, לשלוח את הילדים למחנה קיץ יהודי, ולדאוג שהצעירים יגיעו לישראל. גם מצעד החיים חשוב מאד" היא מסבירה.
"בצפון אמריקה ילדים יהודים לא פשוט מוצפים בחיים יהודיים כמו שיש בארץ. ישראלים אפילו לא שמים לב לעד כמה מציאות החיים שלהם יהודית, בלי צורך לבחור בזה, לטוב ולרע. אבל התלמידים שלי צריכים להבין איפה הם יכולים לחפש ולמצוא את ההיבטים היהודיים של חייהם. אני רציתי להכיר לילדים בוונקובר איפה יש דהלי או מאפייה כשרה. חגגנו סוכות בחווה. הם ממש קטפו דברים". היא מוסיפה שבגלל השוני בין ישראל לארצות הברית הם מנסים להגיע לקהילות היורדים. "אנחנו גם מנסים להגיע לקהילה הישראלית שפה כי הם לא שיערו לפני הגעתם כמה יהיה להם קשה לחנך את הילדים שלהם ליהדות כשהם לא חיים בישראל והם לא חברים בבית כנסת. הם לא מכירים את החלופה הלא אורתודוקסית ולא מבינים שאנחנו מקבלים את כולם. יש לנו לא מעט ישראלים היום בקהילה".
"התקשורת בקנדה היא מאוד עוינת לישראל ומי שרואה את הערוצים הרגילים זה קשה. ראינו שהרבה מהטקסטים בבית הספר הציבוריים הם אפילו ברמה של אנטי ישראל וזה משפיע על הנערים שלנו שהם בתיכון. ביסודי זה קשה אבל בתיכון הנערים רוצם לדבר על זה. ביסודי הראיתי סרטים כמו אקסודוס ובחנו נושאים שונים שקשורים לראשית הציונות כדי לתת להם רקע ועובדות ושהם יבינו את הצד השני".
"זה לא קל. אני לא יודעת אם זה יצליח. אבל הקהילה שלנו גדלה והיא מלאת חיות. אנחנו עושים הרבה פרויקטים של מצוות בהם אנחנו עוסקים בלהפוך את העולם ליותר טוב. ואני ניסיתי ללמד את הילדים שמה הקטע בלהיות יהודים? לעשות את העולם למקום יותר טוב. וזה משהו שהרבה יהודים שהתבוללו או שהתרחקו מהיהדות עדין עסוקים בו. והרי זה לב היהדות על פי התפיסה הרפורמית. המהות היהודית היא לעשות טוב בעולם. הרי יש לא מעט אורתודוקסים שמצייתים ללשון המצוות כפי שהן נכתבו, אבל האם הם מצייתים לרוח החוק? לסיבה שבגללה לקחנו על עצמנו מצוות אלו?".
