ב-21 במאי 1996 נסגר 'דבר', לאחר כמעט 71 שנים של פעילות. מבט אל רשימת הכותבים בו לאורך השנים מגלה שרבים מבכירי העיתונות והתקשורת בישראל צמחו בו או לקחו בו חלק. נחום ברנע, דורון רוזנבלום, טלי ליפקין-שחק ואהוד יערי הם הבולטים ברשימה ארוכה של עיתונאים שעבורם מהווה 'דבר' תחנה משמעותית. בשיחות עם אנשי העיתון לאחר עשרים שנה הם מספרים מה היה העיתון בשבילם, ומה הם מאחלים לאתר 'דבר ראשון' המתחדש.

"יוחזר ברל"

פרופ' יורם פרי, העורך הראשי בשנים 1990-1995, מספר שניסה להוביל את העיתון לכיוונים חדשניים וצעירים יותר. "רציתי לעדכן את התפישה של העיתון לחברי ההסתדרות, שרובם כבר לא היו 'פועלי ארץ ישראל' אלא יותר אנשי המעמד הבינוני", אומר פרי, כיום ראש הפקולטה ללימודי ישראל באוניברסיטת מרילנד. "רציתי עיתון שיציג את הדעות הליברליות והפרוגרסיביות של החברה הישראלית. אנחנו הרחבנו מאוד את הנושא הפמיניסטי, היינו הראשונים שהקדשנו מדור לקהילה הגאה, ועסקנו בנושאים של שינוי חברתי. השיא היה שאני גייסתי קבוצה של חבר'ה צעירים מזרחים שהוציאו עיתון רדיקלי בשם 'הפטיש'. הם הדפיסו אותו בדפוס 'דבר', ואני אמרתי להם בואו, נשבור את התדמית של עיתון לאשכנזים זקנים, תוציאו את העיתון כמוסף של 'דבר'. גם בעיצוב, הכנסנו את הגרפיקה שהיתה הכי חדשה בעיתונים יומיים בעולם, למשל כותרת מקיר לקיר. כעבור כמה שנים 'הארץ' חיקה את הגרפיקה הזאת".

פרי מספק פיתרון לתעלומה שהעסיקה את מערכת 'דבר' בתקופתו כעורך. לאורך מספר שבועות רוססו כתובות גרפיטי על קירות בניין המערכת ברחוב שינקין 45, אחת מהן היתה "יוחזר ברל". "אלה היו כתובות מתחכמות, הפוך על הפוך, אנשים היו באים בבוקר ומשתגעים מי כותב את זה", אומר פרי וחושף שהוא הכותב האלמוני, בניסיון "ליצור אווירה צעירה ואוונגרדית סביב העיתון". רעיון נוסף שלא התממש קשור בשטח ריק בקומה הראשונה של בניין המערכת. "בשינויים שעברו על רחוב שיינקין של אז, זה נהיה עניין מאוד מבוקש. אני הצעתי להסתדרות לפתוח שם פאב, לשים קצת מכונות דפוס וליצור אווירה של מערכת עיתון, אבל בהסתדרות לא רצו לשמוע על זה".

– איך היתה האווירה במערכת 'דבר'?

"בסך הכל היתה אוירה מאוד נעימה בעיתון, חברתית, חברותית. בשנות השמונים לחבר'ה של מוסף 'דבר השבוע' היתה פגישה יומית בקפה תמר כל יום בעשר בבוקר והם היו יושבים ומדברים. בקבוצה הזאת היתה אווירה יוצאת מן הכלל, וזה קשור לאוהד זמורה, עורך המוסף, שהיה עורך ממדרגה ראשונה. גם העורכת הראשית חנה זמר היתה כזאת."

"מאוד מתקדם ואפילו אוונגרדי". פרופ' יורם פרי. צילום באדיבות המצולם.

ההסבר של פרי לנפילת העיתון היה הניהול הכלכלי שלו. "מבחינת הדעות, העמדות והנושאים ש'דבר' טיפל בהם הוא היה מאוד מתקדם ואפילו אוונגרדי. זה מצחיק שאני אומר את זה כי אני מעיד על עצמי, אבל זה היה עיתון טוב. מה שהרג את העיתון לא היה המוצר הלא מוצלח אלא המימד הניהולי שהיה בזבזני וקטסטרופלי".

חופש ביטוי מלא

בילדותו של מושיק לין, הקריקטוריסט של 'דבר' עד סגירתו, התקיימה זהות מוחלטת בין המושג 'עיתון' ל'דבר'. "דבר הוא היה עיתון שקראו אותו בכל בית בקיבוץ שבו גדלתי – נצר סירני. הוא היה העיתון היחידי בכל בית בקיבוץ. הבתים היו דו משפחתיים, אז העיתון היה מגיע למשפחה אחת ואחר כך עובר לשכנים. אצל השכנים שלנו אבי המשפחה היה נהג, אז באיזשהו שלב הוא היה חוזר אחרי הצהריים עם עיתון מעריב, העיתון ה'צהוב' הזה, ולכן הוא לא היה תמיד לוקח מאיתנו את 'דבר' ולפעמים אפילו מביא לנו את ה'פיגול' הזה שנקרא מעריב."

כשהגיע לין לגיל התיכון הוא החל להרגיש שייעודו בחיים הוא להיות קריקטוריסט. הוא פנה למוסף 'דבר השבוע' וקיבל מהעורך, אוהד זמורה, חצי עמוד בשבוע לקריקטורות שלו. בהמשך הפך חצי העמוד לעמוד שלם, עד שלין הרגיש שהמקצב השבועי אינו מספיק לו יותר. "הרגשתי שכשקורה משהו בפוליטיקה בעולם, בארץ ובתחום הביטחוני אני חייב להכות בברזל בעודו חם ולהגיב מיד, זה חלק מהאינסטינקט של קריקטוריסט. אספתי את החוצפה ופניתי לחנה זמר, עורכת העיתון היומי, וביקשתי לצייר את הקריקטורה היומית בעיתון. היא הסכימה, ועבדתי בעיתון עד שהוא נסגר."

"העיתון הגיע לכל בית בקיבוץ, מבחינתי המושג 'עיתון' היה זהה עם המשוג 'דבר'". מושיק לין, בדיוקן עצמי

למרות הדימוי של דבר כעיתון 'מטעם', לין אומר שנהנה ב'דבר' מחופש ביטוי ויצירה שלא מצא באף עיתון אחר שבו עבד. "זה מדהים כי זה היה עיתון של ההסתדרות, והיית מצפה שהוא יהיה הכי מתודרך והכי כפוף לאמירה של קומיסרים שבאים מלמעלה – ממש לא. אחד הדברים הגדולים של העורכת חנה זמר שהיא ידעה להתעקש על חופש היצירה וחופש הביטוי גם בביקורת על הארגון שמימן את העיתון הזה. אני אצייר קריקטורה שמבקרת את ירוחם משל, מזכיר ההסתדרות שמשלמת לי את המשכורת? לא יעלה על הדעת! מסתבר שכן.

"למדתי את זה מהר מאוד כשהצטרפתי ל'מעריב'. אין סיכוי לצייר דברים ביקורתיים על משפחת נמרודי, או על נוחי דנקנר שהיה הבעלים של מעריב. גם בידיעות אחרונות לא יכולתי לצייר משהו בנושא שהם מגדירים כאינטרס כלכלי. הם נותנים לך להבין חד משמעית שבנושא הזה לא נוגעים. לא מוצא חן בעיניך, תתחפף. 'דבר' מבחינתי היה מקום נפלא לעבוד בו, כי הוא נתן לי חופש יצירתי מאוד רחב. היתה לי ביקורת על דברים שההסתדרות עשתה, וביקורת על הממשלה שההסתדרות היתה במידה רבה האח התאום שלה, ולא נחסמתי".

הוא מספר שהיו קריקטורות שצייר ונפסלו להדפסה, אך הסיבות לכך היו הסגנון ולא התוכן. אחת מהן צוירה כביקורת על פסק הלכה של רבנים חרדים, והאיור הזכיר לעורכת חנה זמר קריקטורות נגד יהודים ב'דר שטירמר'. "היא הזמינה אותי לשיחה והסבירה לי שהיא לא יכולה להדפיס דבר כזה. כיבדתי את הרגישות שלה. ועדיין, היום אני יודע להעריך את החופש העצום שזכיתי לו בעיתון 'דבר'. אני מוקיר אותו מאוד כי אני יודע כמה זה לא קיים בתחום הזה". כיום עובד לין כמרצה לתקשורת חזותית במחלקה לאמנות באוניברסיטת בן-גוריון ומדריך סדנאות במוזיאון תל אביב. קריקטורות הוא מצייר רק לעלון הקיבוץ שלו.

ידעה להתעקש על חופש היצירה והביטוי. חנה זמר, עורכת 'דבר', בפגישת עורכי העיתונים עם ראש הממשלה שמעון פרס (שני משמאל) בירושלים. צילום: חנניה הרמן/ לשכת העיתונות הממשלתית

תיקון טעות היסטורית

בשנת 1995, כש'דבר' היה על סף סגירה, נעשה נסיון נוסף לחדש את העיתון בהנהגתו של העיתונאי רון בן ישי. העיתון שינה את שמו ל'דבר ראשון', והופיע במשך כשנה נוספת שבה ניסתה ההסתדרות למכור אותו למשקיעים, ללא הצלחה. בן ישי, כיום הפרשן הצבאי של ynet, התרגש כששמע על חידוש העיתון. "אני מאוד שמח שדבר ראשון קם כמו עוף החול מאפרו, כדי לעשות באמצעים של הניו מדיה והתקשורת המקוונת מה ש'דבר ראשון' המודפס כמעט הצליח – לייצר כלי תקשורת חדשותי עם אוריינטציה כלכלית חברתית", אמר אתמול, "אני חושב שזו התחדשות אמיתית, ושנחוץ כלי תקשורת כזה בנוף של המדיה הכלכלית. אם זה ייעשה נכון, בצורה שונה מהאוריינטציה הניאו-ליברלית של אמצעי התקשורת האחרים, אז יש לזה סיכוי. זה יהווה כלי אינפורמטיבי לעובדים ולשכירים שלא מודעים לעולם שבו הם נמצאים. בשעה כזאת, כשהמשק הישראלי מראה סימנים של תחילת מיתון, זה חשוב ואני מאוד מסופק שבחרתם בשם 'דבר ראשון'.

"אני רואה בחידוש העיתון תיקון שגיאה שההסתדרות עשתה", מוסיף בן ישי, "היה ניתן לשמור על העיתון כמעט בלי להשקיע, ולדעתי ההסתדרות של אז עשתה טעות היסטורית. תנועת העבודה זקוקה לביטאון ממש כמו בימי ברל כצנלסון, שתמונתו תלויה בחדר העבודה שלי"

"אנחנו לא נוותר"

אחד מכוכבי 'דבר' בשנות השמונים היה הסופר חיים באר, שכתב טור שבועי בשם 'מזכרונותיה של תולעת ספרים'. "כתבתי על כל מיני עניינים שעניינו אותי, על סופרים, דמויות או אנשים שפגשתי. לא עבדתי תחת אף אחד", אומר באר. לשאלה מה הוא לדעתו התפקיד של 'דבר ראשון' המחודש, יש לו תשובה פסימית-אופטימית: "המציאות הישראלית השתנתה כל כך מאז ש'דבר' נסגר, ומה שאני מאחל לכם זו שהמציאות תהיה כזו שיהיה בה צורך בעיתון 'דבר'. מציאות שיהיה צריך בה עיתונות שהיא פובליציזם, שהיא מעוררת מחשבה. היום רוב העיתונים הם זיבלונים, הם לא עיתונים בכלל. אתה רואה שהעיתונים שהיו פעם עיתונים נעשים כבר בלתי אפשריים להוצאה, והם נהיים מאוד חד מימדיים. אני מקווה שהמציאות הזו תשתנה".

לאבירמה גולן, פובליציסטית ועורכת עמודי השבת בשנות ה-80, יש הסתייגות גדולה מהשם 'דבר ראשון'. "קשה לי להבין למה צריך את ה'ראשון' הזה. זו היתה תוספת מיותרת, כדי לטשטש את הזהות של עיתון 'דבר', שאת השם שלו נתן ביאליק!", אומרת גולן. המשימה לדעתה ברורה: "הייתי מאוד רוצה שתהיה בישראל עיתונות חופשית סוציאליסטית, זה דבר שמאוד צריך אותו היום", היא מסכמת.

מושיק לין מסביר שהעניין החשוב ביותר הוא שמירה על ערכים וזהות בתוך עולם של תקשורת המונית ומסחרית. "אם התקשורת עובדת על נישות ולא על רייטינג של 90%, יש מקום לאנשים שאומרים 'עד כאן'", אומר לין, "אנשים שאומרים – אנחנו נשתמש בכלים של התקשורת המודרנית, כמו פייסבוק, וואטסאפ, ומדיה חדשה, כדי להגיד את מה שיש לנו, וננסה לשרוד ולהיאבק על הדברים שלנו גם אם זה בפני עשרה אחוזים מהאוכלוסיה. צריך אנשים שאומרים 'אנחנו לא נוותר'".