"במדינת ישראל מצב הכנרת מוכר לתושבי המדינה אך ורק לפי גובה המפלס, ואני כל הזמן מנסה לשכנע את האנשים, רבותיי, גובה המפלס עלול להיות מקור לדאגה רק בזמן שהכנרת היא מקור לאספקת מים". את הדברים הללו אומר פרופ' משה גופן, מחוקרי הכנרת הבכירים בעולם, בראיון ל'דבר' לרגל פרסום ספרו החדש 'כנרת אחרת' בהוצאת 'הוצאה גלילית'. כיום, כשמעל מחצית ממשק המים בישראל מבוסס על התפלת מי ים, גופן מציע להגדיר את תפקידה של הכנרת מחדש, ולהתמקד בדרכים ליצירת איזון אקולוגי, שיפור איכות המים, ופיתוח התיירות והדיג.

משה גופן (קרדיט: יח"צ)

גופן, בעברו מנהל המעבדה לחקר הכנרת, סוקר בספרו החדש את השינויים שעברו על האגם ב-25 השנים האחרונות, ומציע את תובנותיו והמלצותיו מ-52 שנות מחקר ועבודה באגם הלאומי של ישראל. בנוסף לכפירה במפלס הכנרת כמדד היחיד (או אפילו המרכזי) לבריאותה, טוען גופן כי המעבר למים מותפלים וצמצום השאיבה מהכנרת מאפשר לפתח גישה חדשה לשימור הכנרת. כדי לשמור על האיזון האקולוגי, הוא מציע לפעול לשינוי המאזן בין חנקן וזרחן במי הכנרת, להרבות ככל האפשר בחילופי מים "גם במחיר הורדת מפלס זמנית", להגביר את דיג הסרדינים וגם לאפשר כיסוח מתון של צמחיית חופים לתועלת הנופשים.

הכנרת קיימת כבר 20 אלף שנה. מה השתנה ב-25 השנה האחרונות שמצדיק ספר?

"עד שנות התשעים התבצעו באגן ההיקוות של הכנרת כמה מעשים, על פי ההנחיות, ובשיתוף פעולה איתנו, (המעבדה לחקר הכנרת. מ.ה) במגמה לשמור על הכנרת. עשו בעיקר שני דברים, קודם כל צמצמו את שטח בריכות הדגים בעמק החולה, מ-17 אלף דונם ל-3,000 דונם, וזה צמצם מאוד את כמות המזהמים שעמק החולה שולח לכנרת.

"הדבר הנוסף שנעשה הוא שטיפלו בביוב. עד ראשית שנות השמונים, הביוב הגולמי של הגליל העליון, בכמות של בערך 29 אלף קוב ביום, היה מתערבב עם מי הירדן ונשפך לכנרת. את הביוב הזה סילקו, ובבת אחת ירדה כמות המזהמים".

"אבל זה לא מספיק לצמצם את המזהמים, צריך לדעת גם כמה מצטמצם מכל מזהם ומזהם" משיב גופן לשאלתנו מה השתבש, "מה שהתברר הוא שבעיקר הצלחנו לצמצם את כמות החנקן שמגיעה לכנרת, בשעה שכמות הזרחן לא פחתה במקביל. מקורות החנקן של הכנרת הם בעיקר מחוץ לאגן ההיקוות, בעוד מקורות הזרחן הם גם מהמים מאגן ההיקוות, גם אבק מהאוויר, ובעיקר מקרקעית הכנרת. ומה קרה בכנרת? ירדה כמות החנקן במים, וכמות הזרחן לא השתנתה. ברגע שאתה משנה את היחס שבין חנקן לזרחן, אתה גם קובע את סוג האצות שיתפתחו במים."

גופן, שהחל את עבודתו במעבדה לחקר הכנרת בחקר הזואופלנקטון השוחים במימיה, מורגל להסתכל על האגם מבעד לעדשת המיקרוסקופ, עובדה זו סייעה לו כנראה להבין כיצד שינוי בהרכב האצות משפיע לרעה על איכות המים של הכנרת כולה. "עד ראשית שנות התשעים היו אצות מסוימות במים שקראו להם פרידיניום, וידענו איך להסתדר איתן. גם 'מקורות' ידעה איך לטפל באצות האלה בצורה מאד יעילה", הסביר, "היו להן תכונות שהקלו מאד על הטיפול והסילוק שלהן ממי השתייה – קודם כל הן גדולות וגם כבדות, ובנוסף, ברגע ששמים כלור במים הן מפסיקות לצוף ושוקעות, ואז קל יותר לסלק אותן."

משה גופן בתחילת דרכו במעבדה לחקר הכנרת מסתכל במיקרוסקופ על זואופלנקטון אותם חקר. מאי 1968 (באדיבות המרואיין)

"אחרי שהשתנה היחס בין חנקן לזרחן, התפתחו בכנרת אצות שכל זה לא עובד עליהן" הוסיף, "מדובר באצות שהן בעצם חיידקים בשם ציאנובקטרייה (חיידקים כחולים – מ.ה) וכאשר יש מחסור בחנקן במים, הן חוגגות, כי הן יכולות לקשור חנקן חופשי מהאטמוספירה. הן החלו להופיע לראשונה ב-1994".

"שבע שנים לפני שהאצות האלה הגיעו, הזהרתי שאם תמשיך מגמת הירידה בחנקן והיציבות בזרחן, אז הן יופיעו. הזהרתי בכל מקום וכולם צחקו עליי", מספר גופן על השנים טרם הופעת הציאנובקטרייה, "בזמן שהייתי בארה"ב כפרופסור אורח, הרמתי יום אחד טלפון למעבדה לחקר הכנרת ואחד מהעובדים אמר לי 'אני אגיד לך בשקט, החיידקים הכחולים שלך הופיעו'. זה לקח שבע שנים. הם חיכו שאני אהיה בחו"ל כנראה".

עם זאת מדגיש גופן כי המצב אינו בלתי הפיך. "מדי פעם, כאשר יש שיטפון ומגיע לכנרת הרבה חנקן, אצות הפרידיניום חוזרות. הן יכולות להופיע מחדש, הן רק צריכות מזינים ביחס מתאים (יותר חנקן – מ.ה). זה לא בלתי אפשרי שהשנה, אם יימשכו שיטפונות כאלה, תהיינה פריחה של האצות. בשנה שעברה הייתה מעט פריחה שלהן", אמר, "יש לנו סימנים שבין 1994 החלו להופיע החיידקים הכחולים ועד היום, בשבע שנים בהן היה שיטפון שהסיע הרבה חנקן לכנרת, אצות הפרידיניום חידשו את ימיהן כקדם."

"הכינרת היא בי מהרגע שפתחתי את העיניים"

"המשיכה שלי לכנרת כל כך חזקה", מצהיר גופן שנולד בטבריה וגדל בקיבוץ אפיקים, ומסביר שחוויות הילדות במימי הכנרת והירדן הועידו אותו לחיים של חקר הכנרת. "כשהייתי תלמיד בתיכון בית ירח הייתה הפסקה גדולה, של 20 דקות, כל שאר ההפסקות היו עשר דקות. העשרים דקות האלה היו מספיק זמן עבורי לצאת מהכיתה לרדת לחוף, ללבוש בגד ים, לעשות שחייה בכנרת ולחזור לכיתה בזמן בלי לאחר. עד היום אני זוכר מה ראיתי בעיניים באותן שחיות, וזה מה שתפס אותי."

ילדים מתרחצים בכנרת. ארכיון. אוגוסט 1958. (צילום: כהן פריץ/לע"מ)

"הייתי מרצה אורח באוניברסיטה מכובדת בארה"ב כמרצה ללימנולוגיה (חקר אגמים). אחרי שנתיים הודעתי להם שאני חוזר", המשיך, "הנהלת האוניברסיטה שאלה אותי מה הם יכולים לעשות כדי לגרום לי להישאר. ביקשתי שיביאו לשם את הכנרת, הם אמרו שהם לא יכולים, אז חזרתי". הוא מוסיף כי "הכינרת היא בי מהרגע שפתחתי את העיניים".

"הרבה מהרעיונות שדיברתי עליהם בספר נדלקו אצלי תוך בשייט על האגם לצורך איסוף נתונים", סיפר, "כשנסעתי מתחנה לתחנה היה לי מספיק זמן לחשוב על כל העולם, ורק מים מסביב. שרתי שירים רוסיים וקיבלתי הרבה רעיונות", הוסיף בחיוך. "מקום נוסף שמביא לי השראה זה בישיבה ליד המיקרוסקופ. הרבה פעמים כשאני צריך לספור משהו במיקרוסקופ, פתאום קופצת לי תובנה."

50 שנה של ניטור הכנרת

בחמישים שנות מחקר אסף גופן, לצד שאר החוקרים, נתונים רבים על מצבה על הכנרת מצדדים שונים. רובם גם מופיעים בספרו, המשופע בשלל מדדים על האגם, ממליחות המים, דרך ריכוזי החנקן והזרחן, המפלס, שלל הגדים השונים ועוד נתונים שנותנים תמונה רחבה על מצב האגם בחצי המאה האחרונה.

עטיפת הספר 'כנרת אחרת' מאת משה גופן (באדיבות ההוצאה)

נקודת המפנה שהובילה לאיסוף הנתונים המורחב הייתה, לטענת גופן, ב-1971, כשלוש שנים לאחר שהוקמה המעבדה לחקר הכנרת כשלוחה של החברה לחקר ימים ואגמים.

"בשנות החמישים קיבלו החלטה במישור הלאומי שהכנרת תהיה מאגר מים לאומי לאספקת מי שתייה, ובנו את המוביל הארצי, ובמקביל יובשה ביצת החולה, התעוררה בעיה. כי קמו אנשים, ובלי שהם ידעו בדיוק על מה הם מדברים, הזהירו שייבוש החולה יזרז אספקת מזהמים מעמק החולה לכנרת וזה ייצור בעיה באיכות המים" סיפר גופן והוסיף, "כתוצאה מהרעש הזה נציב המים דאז נבהל, ואנחנו רק בתחילת דרכנו, לא שמעו עלינו כל כך ולא היה לנו בסיס נתונים רחב מספיק, ומה עושים כשנבהלים? מזמינים מומחה מחוץ לארץ."

"הזמינו את המומחה בוב דיוויס, וכל מי שחקר משהו שקשור לכנרת בעשור האחרון קיבל הוראה לעזור לו ולתת לו גישה לכל הנתונים כדי שיגיש דו"ח על מצב הכנרת", תיאר את תחילתה של מה שהוא מכנה 'פרשת בוב דיוויס'. לדבריו, "אחרי שלושה חודשים הוא הגיש דו"ח לנציב המים. בשורה התחתונה של הדו"ח הזה היה כתוב: 'בהתאם לנתונים ששטחו בפניי, אם לא תעשו משהו דרסטי בנושא הכנרת, תוך שנים ספורות הכנרת תהפוך לביצה' הוא גם הזהיר שעוד שנתיים, שלוש ריכוז החמצן במים יגיע לנקודה כל כך נמוכה שבעלי חיים לא יוכלו לחיות בכנרת."

מתוך ארכיון דבר

"נציב המים פנה אלינו לשאול מה לעשות עם הדו"ח, ונתנו לו חוות דעת עליו. בינתיים הנציב החליט לגנוז את הממצאים, שזו בעצם הדרך הבטוחה לפרסם אותם, והארץ רעשה. ב-29 לדצמבר 1971 החברה להגנת הטבע עשתה כנס תחת הכותרת 'להציל את הכנרת'", מספר גופן, "מנהלת המעבדה בזמנו לא יכלה להגיע, אז אני יצגתי אותנו. הצגתי את ריכוז החמצן באותו זמן בכנרת, שהיה פי שלושה ממה שחזה דיוויס, ודיברתי דברים מרגיעים."

מתוך ארכיון דבר

"בדיעבד הסתבר שהמומחיות של דיוויס היא בטיהור ביוב, ולכן הוא נכנס לנושא במחשבה שצריך לטהר משהו" מוסיף גופן, "לדו"ח של דיוויס יש עד היום מקום של כבוד במשרד שלי, זה אולי העותק היחיד שעוד נותר".

החששות מדוח דייויס אמנם התבדו, אבל הסערה בעקבותיו עוררה את הצורך באיסוף נתונים נרחב ורציף אודות מי הכינרת. "נכנסנו למהלך מאוד אינטנסיבי של איסוף נתונים על הכנרת. אמרנו לנציב המים ש'אם אנחנו נרגיש שיש משהו חשוד נגיד לך, ואם נמצא דרכים לשפר את מצב הכנרת נגיד לך'."

לשתות ערק בשביל האמנונים

הרצון לשמור על הכנרת ועל האיכות המים בה דרש מגופן לגשר פעמים רבות בין אינטרסים של קבוצות שונות התלויות בכנרת לפרנסתן. כך, למשל, תיאר את המאבק מול הדייגים המקומיים לאיסור דיג אמנון הגליל בזמן עונת הרבייה. "האמנון מתרבה גם בעצמו בכנרת, ואנחנו יודעים איפה הוא מרבה להתרבות שזה באזור הביטחה (בקעה הנמצאת בשיפולי רמת הגולן והגליל המזרחי, צפונית-מזרחית לכנרת. מ.ה)", מספר גופן, "אז אמרנו, בוא נחפש דרך לעודד את ההתרבות שלו במקומות שהוא מקנן. הבנו שזה יהיה אפשרי רק אם בשטח בו הוא בונה את הקנים שלו, ובתקופה שהוא עושה זאת הכי הרבה, לא נרשה לדייגים להיכנס לשם. הדייגים ידעו בדיוק מתי ואיפה הוא עושה את זה, כי אז הם היו באים לתפוס אותם לפרנסה שלהם."

"אנחנו באנו ואמרנו להם 'תראו, אנחנו אתכם, אנחנו רוצים הרבה אמנון גליל פה, גם לכם לדיג וגם בשביל איכות המים, ולכן דרוש שלא תדוגו בעונת הרבייה (חודשיים בשנה מ.ה)" המשיך, "על זה התנהלה מלחמת עולם. הם אמרו לנו 'אתם גוזלים לנו את הפרנסה', 'אתם מתעללים בנו', 'אנחנו אנשים קשיי יום' ועוד דברים כאלה."

משה גופן (במרכז) עם מנהלת המעבדה לחקר הכנרת קולט צרויה ז"ל הספן משה (מוסא) חטאב ז"ל ביציאה להפלגה לילית בכנרת על ספינת המחקר חרמונה (באדיבות המרואיין)

"אני נסעתי לבתים שלהם ונפגשתי איתם וזה עלה לי בערק, שאני לא כל כך אוהב, ובחמינדוס, אבל הצלחתי לשכנע אותם שהם יהיו איתנו", מתאר גופן בגאווה, "ואז, כשהבאנו את ההצעה בפני רשויות המים לאסור דיג באזור הביטחה בעונת הרבייה, רשויות המים אמרו לנו 'תשמעו אם תשכנעו את אגף הדיג שזה טוב ושניכם ביחד תסכימו על זה, אנחנו נבצע'. לא הצלחנו לשכנע את אגף הדיג, ואז באחת הפגישות הגורליות בנושא, אני הצגתי את העמדה של המכון, אגף הדיג הציג את העמדה המצדדת בדיג המסחרי, ואז קמו שני ראשי ארגון הדייגים של טבריה ואמרו לכל הנוכחים 'גופן צודק' ובזה עברה ההחלטה, כי היינו רוב, ויצאה התקנה. זה לקח בערך חמש שנים עד שהצלחנו."

ההתפלה מאפשרת לנהל כנרת אחרת

במשך כמעט 60 שנה, מאז שנחנך המוביל הארצי, שימשה הכנרת כמקור המים המרכזי של ישראל. בתקופה הזו נשאבו ממנה 13 מיליארד מ"ק של מים, כמות המספיקה למלא את הכנרת ארבע פעמים. לטענת גופן, הדבר הצריך מדיניות שמעדיפה שמירה על מפלס בגובה מסוים על פני כזאת ששומרת על איכות המים גם במחיר מפלס נמוך יותר. "כשהיה צריך להוציא מהכנרת כל יום מיליון קוב מים ולחלק אותם לתושבי מדינת ישראל, אז מפלס נמוך זה מקור לדאגה. אבל אני אומר שצריך להסתכל גם על איכות המים. ופה יש דבר נורא פשוט" הסביר, "אם יש גשם חזק, וזרימה חזקה בנחלים ונכנסים הרבה מים, אז נכנסים גם הרבה מזהמים יחד איתם. מה זה מפלס נמוך? זה כשאין גשם ואין זרימה חזקה בנחלים ואין מזהמים, אז בעצם איכות המים טובה יותר."

בכלל, גופן רואה בחרדה מירידת מפלס הכינרת חרדה שמתעלמת מההיסטוריה שלה. "מתוך 20 אלף שנות קיום הכנרת, במשך 9,000 השנים האחרונות טווח התנודות של מפלס הכנרת היה 20 מטרים. עכשיו אלו תנודות של מקסימום שישה מטרים, והנה, הכנרת לא נהרסה".

עבודות להקמת המוביל הארצי, 1962 (צילום: פרידן משה, מתוך אוסף התצלומים הלאומי)

הפסקת שאיבת המים מהכנרת מאפשרת לפתח יחס חדש לכנרת, ממקור מים לאומי נגיש וזמין לדבר חדש. מה לדעתך צריך להיות התפקיד החדש של הכנרת בשנים הבאות?

"פה יש דילמה של מה שנקרא 'האיש הפשוט', שלא מסתכל על הכנרת דרך המיקרוסקופ, המבחנה ומאזני המים. הוא מסתכל על הכנרת כמו שהיא. לפני 50 שנה הכנרת הייתה מקור לאספקת מים היום זה כבר פחות, אז מה כן הכנרת? כנרת עם איכות מים טובה, חופים נגישים, דיג שנותן פרנסה לדייגים ועם אפשרות לתור ולשוטט בה, תוך שמירה על יחסי מזהמים בצורה מבוקרת ובריאה שתביא לשמירה מקסימלית לאיכות מים אופטימלית – זה מה שאני רוצה."

מה אתה מציע לעשות עם הכנרת בעתיד?

"קודם כל, צריך איכשהו לחזק את אספקת החנקן לכנרת. זה נשמע נורא מוזר, אנשים אומרים לי 'מה, אתה מציע לשפוך חזרה לכנרת ביוב?' מן הסתם לא. אפשר לקחת חנקן מעמק החולה ולספק אותו לכנרת.

"דבר שני, לשלוט ולצמצם את כניסת הזרחן שמגיע מאגן ההיקוות, בזרחן שמגיע מתוך הכנרת או באבק אטמוספרי אי אפשר לשלוט, אבל במה שמגיע מהאגן אפשר, אם זה קשור ברפתות, בבקר ובביוב, ועל זה צריך לשים את האצבע בצורה חזקה. והדבר הכי חשוב, להביא לתחלופת מים כמה שיותר אינטנסיבית, גם במחיר של מפלס נמוך באופן זמני. זה נקרא בשפה המקצועית, לקצר את זמן השהות של המים באגם, כלומר להכניס מים נקיים ולהוציא מים מלוכלכים. מאיפה אפשר להשיג מים נקיים? מים מותפלים. ויש כבר תכנית בביצוע של מדינת ישראל להביא מים מותפלים לכנרת. בנוסף אני ממליץ לחדש בצורה אינטנסיבית את הדיג של הסרדינים בכנרת."

למה דווקא סרדינים?

"זה ממש סיפור חד גדיא. יש במי הכנרת אצות ירוקות קטנות, שמי שאוכל אותן זה הסרטנים המיקרוסקופיים. מי שאוכל את הסרטנים, אלו הם הסרדינים. פעם היו מוציאים מהכנרת אלף טון סרדינים בשנה, היום מוציאים בקושי 200, כי אין מי שקונה את זה. עכשיו יש הרבה סרדינים וצריך לצמצם אותם. אם יהיו פחות סרדינים, יהיו יותר סרטנים והסרטנים יאכלו יותר אצות וזה טוב לאיכות המים."

איך אתה מדמיין את הכנרת 25 שנה מהיום?

"אני מדמיין בראשי את הכנרת בעוד 25 שנה כמו שראיתי אותה לפני 25 שנה. מערכת אקולוגית שמשרתת את כל המשתמשים בה. לאספקת מים במידת הצורך, לדייג, לנופש ורחצה, ובאיכות המים שהייתה בה לפני 25 שנה."