בשנת 1947 הכיר האו"ם בזכותנו, ב-48' הכריז בן גוריון על הקמת המדינה, ב-10 במרץ 1949 נכבש הנגב והונף 'דגל הדיו' במשטרת אום-רשרש, ובכך תמה מלחמת העצמאות. הנגב שלנו! ובאום-רשרש, בין המטיילים הישנים על החוף – קמו עיר ונמל, שדה תעופה ובתי מלון – העיר אילת. לשלל התאריכים הללו כדאי להוסיף תאריך נוסף.

ארבע שנים קודם לכן – 12 בינואר 1945. כן, רשמו תאריך זה. הפעם הראשונה שמטיילים ישראליים חוצים את הנגב כולו, במסע רגלי ורכוב, נועז וחסר תקדים, עד לחוף ים סוף. 14 בחורים "שחשקה נפשם לטבול את רגלם בים סוף" – כפי שהתבטא אחד מהם. הם יצאו מרביבים עשרה ימים קודם לכן ו"עשו היסטוריה", שמשום-מה לא נכנסה עד היום לדפי היסטוריה.

נחזור לסיפור המסע. ב-2 לינואר שנת 1945 נפגשו כל היוצאים במחנה של רביבים מאחורי היקב של ראשון לציון.

היוצאים – חבורה של מדריכים ורכזים ב"נוער העובד", ואיתם מזכיר התנועה אז – שמעון פרסקי. החברה עלו על האוטו-משא של רביבים (משאית – בלשון ימינו), עליו כבר הועמסו מזון, ציוד ו… טרקטור לקיבוץ. גם המטען למסע מצא את מקומו במשאית. החברה התארגנו בין החבילות, ולדרך. רחובות, גדרה, עזה. מרחבי הנגב הצפוני האין-סופיים. נראה שירד גשם לפני זמן קצר כי האבק מועט, והאדמה רטובה לפעמים. "מעזה לבאר שבע – כתב ישראל גלילי ב' (לא י. גלילי שהיה לימים שר בישראל, אלא חבר קיבוצו בשם זהה) במכתב לאשתו – מישורי ענק, ויישובי קבע בל ייראו. הודות לגשמי הברכה מוריקים השדות, ועדנה היתה לדרום". ובנימין קפלן כתב: "עיננו התרשמה במיוחד ממרחבי האדמה השטוחה מאופק עד אופק. מרחבים-מרחבים – מלוא האופק ומלוא העין. ולא שבעה עיננו לראות. הן פה יכול העובד בטרקטור לחרוש כל היום תלם אחד!".

שמעון פרסקי הסביר: "המרחק מתל אביב לעסלוג' גדול מהמרחק בין תל אביב לכפר גלעדי. רגילים אצלנו לומר "לרדת לנגב". המושג אינו נכון. הגובה הממוצע בנגב הדרומי – הוא כ-800-700 מטר".

חצו את באר שבע. הראות מצוינת, והעיר המאובקת בדרך-כלל נראתה רחוצה ומבריקה. אפיק נחל באר שבע מלא בשלוליות. הנסיעה נמשכה. עברו את המחנה הצבאי (הבריטי, כמובן) בעסלוג'. הדרך גרועה ביותר, אך המרחק כבר אינו רב. רק לפנות ערב הגיעו לרביבים.

רביבים הכינה להם הפתעה. הגשם שירד יום קודם, היום קוראים לכך "אפיק ים סוף", יצר שיטפון בנחל הבשור והסכר שהושלם רק חודשיים קודם הסיט חלק מהמים הרבים לבריכות "של קובלנוב".

האורחים מיהרו אל הסכר, והמראה מלהיב, מרהיב, משגע! מי יאמין למראה עיניו! האמנם אפשר לאגור כל-כך הרבה מי שיטפונות?

רעיון מדהים ונועז

החבורה התמקמה באוהל האירוח של הקיבוץ הצעיר, שנועד בדרך כלל לאירוח בדווים-שכנים. הכרות ראשונה: שבעה חברי הנוער העובד, ארבעה פלמ"חניקים, ואליהם יצטרפו קודסי, מוכתר רביבים, ד"ר מנדלסון, הזואולוג המומחה לטבע, ויוזם המסע – שמריה גוטמן, איש קיבוץ נען, מראשוני תנועת הנוער העובד.

ב'שיג' (כך מכנים הבדואים את מקום האירוח) מקבל את פניהם קודסי – שרק מעטים הכירו אותו בשמו, מאיר ירושלמי, וכינויו הוא תרגום שמו לערבית. כשפנו אליו בבקשה ליצור קשר עם השיח' של העזאזמה לשם השגת מלווים וגמלים, נאות לעזור בתנאי שיצורף למסע. עכשיו ישבו כולם סביב מזכיר התנועה, שמעון פרסקי. בן 22 ומזה שנתיים משמש כמזכיר התנועה, בא ויוצא אצל בן גוריון. עכשיו הוא מסביר מה מצפה בן גוריון מהמסע – לחדור לחבל ארץ חדש, לבדוק תנאי החיים ופוטנציאל חקלאי ויישובי, להכיר את נתוני הטבע והנוף. על פי המלצת בן גוריון הצטרף לחבורה ד"ר היינריך מנדלסון, שכבר אז נודע כמומחה במדעי הטבע וכחוקר בעל עין חדה. מנדלסון לא היה ברשימת היוצאים – סיפר שמריה – אבל ממש לפני היציאה באנו לדווח ליו"ר הסוכנות שהכל מוכן למסע, ובן גוריון שאל מי ביוצאים. כששמע את רשימת המשתתפים ביקש: קחו איתכם גם את מנדלסון, גם בגלל מומחיותו בטבע, וגם כדי שיהיה איתכם מבוגר-אחראי, שהרי רוב היוצאים היו בשנות העשרים המוקדמות, והדוקטור היה 'זקן' בן 34! "הודות לנכונותו של מרגולין להחליף אותי בהוראה, התאפשרה הצטרפותי" – סיפר הדוקטור.

ובכל ההמולה שמסביב כמו נעלם משתתף נוסף, נמוך קומה ושקוע במחשבות – שמריהו גוטמן, איש קיבוץ נען – הסייר, החוקר, המדריך. שמריה – מוביל מסעות הנוער והפלמ"ח למצדה ולמדבר יהודה. אדם שהוא אגדה. תמיד רץ קדימה – חולם, יוזם ומגשים. חצי שנה חלפה מאז חזר משליחות בת שנתיים בעיראק, שם עסק בארגון העליה לארץ ישראל. העליה מעיראק התנהלה תוך קשיים וסכנות רבות. העולים יצאו במשאיות "כעין אוטובוס", דרך כל המדבר הסורי, נתונים בידיהם של ערבים שהבטיחו, תמורת תשלום, להבריחם עד לארץ ישראל, לסביבות עמק החולה. פעמים אחדות הופקרו העולים לנפשם ע"י המבריח, היו קבוצות שנתפסו ע"י הז'נדרמריה, והיו שהוחזרו מהדרך, אבל התשלום – אבד.

"ערב אחד קיימנו מסיבה, לציון חודש מוצלח, בו בכל שבוע נשלחה קבוצת עולים, וכל ארבע הקבוצות הגיעו בשלום. ישבתי בצד וחשבתי: על מה השמחה? ארבע קבוצות זה בסך הכל מאה איש. בים התיכון משיטות אניות מעפילים מאות איש בכל הפלגה! עלה אז על דעתי" – סיפר שמריה את מה ששמר אז כסוד כמוס – "שאין כל קושי להעביר את יהודי בגדד דרומה, לנמל בצרה, שם יעלו על ספינת מעפילים שתפליג לחופי הארץ, כמו ההעפלה בים התיכון. להקיף את כל אפריקה זה מעל לכוחנו, וממילא רוב הנמלים הם בריטיים, גם תעלת סואץ הייתה בשליטת הבריטים, אבל אם נכנס לים סוף, ונפנה בקצהו למפרץ עקבה – נוכל לעגון בחוף אום-רשרש, רחוק מעיני הבריטים שבעקבה. ומה יעשו המעפילים בחוף אום-רשרש? זוהי הנקודה. משם נוביל אותם בשיירה רגלית, מהלך של 10 ימים, עד לנקודה החדשה שהוקמה מדרום לבאר שבע – עסלוג', היא רביבים. קשה? וכי למישהו יש דרך קלה יותר? וכדי לא להתגלות, לא נוכל ללכת בערבה הנוחה, ולא להשתמש ב"דרב אל ע'זה" שמעבר לגבול המצרי, אלא נצטרך למצוא דרך באמצע, בהרים של הנגב הרחוק".

לאן ילך שמריה עם תכנית כזו? "כשחזרתי ארצה פניתי לשאול מאירוב (לימים – שאול אביגור), ראש המוסד לעליה, שהקשיב לי ושאל: באיזה שביל תלכו? עניתי שעדיין איני יודע, ועלי לבדוק זאת במסע רגלי. שאול הנחה אותי לשמור את הדבר בסודיות. הלכתי לכן אל מזכירות הנוער העובד, שממנה יצאתי ובשמה פעלתי בעיראק, והצעתי להם לצאת למסע להכרת תנאי ההתיישבות בנגב הרחוק".

ההצעה נשמעה מדהימה ונועזת, אך השפעתו של שמריה במסדרונות התנועה היא רבה. שמעון פרסקי נכנס לסוד העניין והתלהב. שמריה: "היה חשוב לי שהוא יצטרף, כי כבר אז נודעו יחסיו הטובים עם בן גוריון, ורק הוא יכול היה להיכנס לבן גוריון מיידית". שמעון ושמריה נכנסו אל בן גוריון, שתמך ברעיון הסיור להכרת הנגב, ואישר תקציב של 300 לא"י (לירה ארץ-ישראלית השווה ללירה שטרלינג). בסוף השיחה שלח את שמריה אל יצחק שדה. "תאמר לו שיצרף כמה אנשי פלמ"ח למסע הראשוני הזה. ותגיד לו שמחצית הסכום שאישרתי – תרד מתקציב הפלמ"ח" – הוסיף בן גוריון בטרם יצאו מחדרו.

משהושג התקציב אפשר היה לגשת לארגון עצמו. שמעון פנה אל קודסי לטפל בהשגת גמלים ומלווים, וגייס את בצלאל שיוו מנען, גזבר התנועה, שיכין מזון וציוד. מהפלמ"ח הגיע חיים זינגר, מ"מ הסיירים בפלוגה ה', ואיתו עוד שניים מפלוגתו – איציק שמרלינג ודב פרידקין, פלמ'חניקים בני 19, ואליהם צורף בר כוכבא קוטיק מפלוגה ב'.

מ'הנוער העובד' נוספו בנימין קפלן מכפר גלעדי, אריה קוברינסקי, הג'ינג'י מגשר, נפתוז – נפתלי פרח ממעוז חיים, ישראל גלילי ב' מנען, מוטקה זיו הצלם מקדמה, ושלושת המבוגרים שבחבורה – קודסי, ד"ר מנדלסון ושמריה גוטמן. 14 בחורים.

כאשר הגיעו הגמלים בשעת לילה מאוחרת – התארגנו להעמסה חפוזה ומיד יצאו לדרך. השעה היתה 2:00 אחר חצות. המטרה היתה לצאת לאור הירח כדי לחלוף על אזור התמילה ולחצות את כביש עסלוג' – עוג'ה [ניצנה] בטרם שחר, לבל ייתקלו במשמרות בריטיים. מעבר לכביש, במחצבה התורכית, עצרו לתנומה קצרה עד הבוקר. קר מאד. מי שלא הצליח להירדם שכב מכווץ וחיכה לאור ראשון.

יום רביעי, ה-3 לינואר 1945

לפי היומנים – ארבעה בדואים הגיעו. הקשיש שבהם – סולימאן אבו שקטה, בשנות ה-40 לחייו, מבריח ותיק ומיומן שניווט והוביל את המסע. שבילי הנגב נהירים לו, ותחום פעילותו הגיע עד למפרץ עקבה. עימו בא גבר צעיר, כבן 30 – עודה, יודע קרוא וכתוב, שנהג לרשום פרטים בפנקסו, ונראה כמי שלומד את הדרך לעתיד (לימים – שיח' עודה אבו מועמר, בעל אות קוממיות ומעודד הגששות הבדואית בצה"ל). עוואד, בחור יפה כבן עשרים, נכה ברגלו, ושחצן בהתנהגותו. הרביעי – אל עיאן, לבוש קרעים ויחף, סבלני והעני מכולם. לכולם שבריה בחגורה, ואילו לסולימאן מקטרת חרס (עָ'לְיוּן) תקועה בפיו דרך קבע.

ארבעה בדואים ו-12 גמלים. לכל שני מטיילים – גמל אחד, עליו רכבו לסירוגין. הרכיבה אינה נוחה למי שאינו רגיל לה, ולכן, לאחר זמן קצר ביקש הרוכב להתחלף, כדי לנוח בהליכה. שלושה גמלים נוספים טעונים בציוד הכללי, במזון ובמים, ושני הגמלים הנותרים הועמסו במספוא וגרעינים לגמלים עצמם.

ואדי דייקת-אל-עמרין [ראש נחל הבשור] נבחר כציר התנועה לכיוון עבדה [עבדת]. נושא הרכיבה על הגמל, כמו ההליכה לצידו, נלמד תוך כדי תנועה. מפגש ראשון עם בורות מים, עם שרידי חקלאות עתיקה, סכרים ותעלות. יצאו למישור בקרה [שדה בוקר], והגיעו לעבדת. שרידי הטרסות החקלאיות השאירו רושם רב על החבורה. שמעון פרסקי נסחף והרחיק לכת בסיכום שכתב: "אדמה המגרה מאוד את חושנו החקלאי, את צימאוננו למרחבי-שדה. עמקים נפלאים אלה – שרידי תרבות חקלאית עתיקה ומפותחת, מלאת שקידה ותבונה – עמלת-נמלים של איכרים עבריים עתיקים."

לעת ערב הגיעו לבקע של עין מורה [היום – עין עבדת]. הנחל זורם! הגשם שירד לפני ימים אחדים גרם לשיטפון בראש נחל צין, שיצר מפל מים גבוה אל החריץ הצר של ואדי מורה. המראה – אדיר! מרותקים צפו מלמעלה במפל הנופל אל בריכות המים. בעוד הם עומדים מוקסמים מהמראה, שיחררו הבדואים את הגמלים ממטענם. הלילה יחנו כאן, ולא כפי שתוכנן לרגלי עבדה. ערב. מדורה, ארוחת ערב, סיכומים וסיפורים.

יום חמישי, ה-4 לינואר 1945

הליכה קצרה הביאה את החבורה לרגלי עבדת. הגמלים והמלווים נשארו ליד הבאר, והבחורים טיפסו לראש המצודה. בור המים נמצא עכשיו מלא על גדותיו במים טריים. עורכים צילום קבוצתי על רקע החורבות. שרידי החקלאות העתיקה נראו בכל העמקים מסביב. השרידים יצרו תגובות שונות: התפעלות מכושר היצירתיות של הקדמונים, ומאידך – המצב הנוכחי, ההזנחה וההרס. עוד בטרם צהרי-יום המשיכו במעלה ואדי נאפח'. כאן ציפתה להם הפתעה נעימה וירוקה: עצי אלה אטלנטית, מפתיעים בגדלם ובעצם קיומם כאן. הרי אלו עצים הידועים מצפון הארץ, והנה הם גדלים כאן "פרועות ענף, משופעות צמרת, עבותות גזע וארוכות שורש, יעמדו בצד הדרך זקופים לשמח לב".

כזכור, לכל המשתתפים ברור שמטרת המסע היא להביא דו"ח על אפשרות ההתיישבות בנגב הרחוק. סיכום ביניים עד כה נשמע מעודד: ברביבים – בריכות שהתמלאו; בואדי בקרה – שרידי חקלאות קדומה; בנחל מורה – מפל מים; בעבדת – עיר רבת תושבים; סביב עבדת – טראסות רבות; בוואדי נאפח – אלות אטלנטיות. אכן – יהיה על מה לדווח!

ההתקדמות בוואדי המשובש באבנים – איטית. האנשים מעדיפים ללכת מאשר לרכב על הגמל. המלווים הבדואים, המכירים את קודסי כמוכתר רביבים, אינם מבינים כיצד מוכתר הולך ברגל, ואינו נותן פקודות מגב סוסתו. דווקא כשיצאו מהוואדי למישור הגיע הערב. שמריה גוטמן הפתיע את חבריו, כאשר שלף מתרמילו מזרון מתנפח – פריט לא מוכר. רק למעטים יש שק שינה. האחרים מסתפקים בשמיכה שבקושי מעניקה קצת חום. הלילה קר למדי, ואפילו טפטוף קל. לפני שנרדמו קבעו סדר שמירה. הפנס והשעון יעברו משומר לשומר. מד החום הראה – 02 +.

יום שישי, ה-5 לינואר 1945

יום המחרת הביא את החבורה עד לוואדי רמאן, הוא מכתש רמון. הבדואים צריכים לקנות גרעינים. לאט-לאט תפסו שהכוונה היא למסע רחוק וללא מקורות אספקה. כשהוזמנו למסע נאמר להם שהולכים לעקבה. פירוש המילה 'עקבה' בערבית הוא 'מעבר', ויש רבים כאלו במדבר. לכן ציין קודסי שהולכים לרמאן, ואת זה הבינו, וזה בתחומי מטה העזאזמה. רק עכשיו הבין סולימאן כי הכוונה ל"עקבת אל בחר" כלומר העיירה עקבה שליד הים. מחד – שמחו לרעיון להגיע למקום רחוק שרק שמעו את שימעו, מאידך – עד כאן זה עדיין מרחב העזאזמה, והם מרגישים בבית. אבל מדרום למכתש – זו תהיה משימה שונה.

שני גמלים נפרדו והלכו לחפש מאהל שיוכל לסייע בהצטיידות להמשך. השיירה התקדמה והגיעה לראש נאקב סהלי [היום – מעלה רמון ממערב למצפה רמון]. שפת המכתש. הנשימה נעצרה. המראה מהמם. קירות המכתש הזקופים, הגבעות הצבעוניות, הבקעה הציורית וגבעות הגעש הכהות- מהממים את העין החוזה בנוף זה לראשונה. עמדו וגמאו את הנוף. "לפנינו וואדי גדול, המזכיר צורת אגם רחב בלי מים" כתב שמעון פרסקי בכתבה ב"במעלה" ותיאר את הנוף המדהים באופן ציורי: הרי חרוט כחלחלים אפרפרים ופסגות אדמדמות, אפרוריות הנוטות ונשענות זו על כתף חברתה, משחקי צבעים דמיוניים מעל שרשרת גבעות שחורות כזפת. ישראל התפעל מהנוף הוולקני, מהגבעות בצבעי שחור, אדום, ורוד, חום ואפור, אך מיד חזר לשלו: כולו אדמת טרשים, אין כאן אף שעל אדמה אחד הראוי לעיבוד. דב מוסיף בסיכומו: מרבצים של מחצבים, עפרות ברזל בחום כהה, ועורקי נחושת בעלי גוון ירוק, וחול זהוב, לתעשיית הזכוכית. ישראל מזכיר את הדיון שהתפתח, האם עדיף להוביל את החול ל'פניציה' – מפעל הזכוכית היחיד שבמפרץ חיפה, או מוטב להקים כאן מפעל נוסף, קרוב למכרות החול.

התחילו בירידה, זהירה ואיטית, בשביל בנוי. הפסקת צהריים נערכה כבר בתחתית המכתש. הבדואים טרם הגיעו. יום שישי היום, והוחלט להתארגן ללינה. הערב ירד. ה'שליחים' חזרו עם גמלים עמוסי תבן וגרעינים. ארוחת ערב סביב המדורה, כולל קבלת שבת חגיגית, קריאה בתנ"ך, שירה, אפילו בקבוק קוניאק נפתח, ועבר מיד ליד, מפה לפה.

שבת, ה-6 לינואר 1945

תוך עליה אל מעבר ערוד, העיפו מבט אחרון אל תוך המכתש. פנו דרומה, לוואדי אום-סאלח, המוביל לבארות עודד. ממערב להם נראה ג'בל לוסאן. יש שתרגמוהו 'הר הלשון' ואחרים להר לוצן [היום – הר לוץ]. נאמר להם שזהו הגבוה בהרי ארץ ישראל, ואפילו נוקטים בגובהו: מעל 1200 מ'! ומפסגתו אפשר ביום בהיר לראות את תעלת סואץ!! זה מה שידעו על הנגב באותן השנים. ההצעה לסטות ולטפס עליו נדחתה, כי זו חריגה ממטרת המסלול. סולימאן הוותיק הסביר את המצב הגיאופוליטי: עד באר שבע – יש דין ויש אללה. מבאר שבע לרמאן – אין דין אך יש אללה. מכאן ודרומה – אין שלטון ואין אלוהים, וצריך להיזהר.

שמריה גוטמן ניצל כל הפסקה לרשום את תיאור הדרך במחברתו. מבלי להדליף לחברים את מטרתו – מציאת תוואי להעלאת יהודי עיראק בהליכה רגלית מחוף המפרץ עד רביבים – הוא הקפיד לפרט את הדרך. מחשש שייעצרו ע"י המשטרה הבריטית, הוא התחכם, וכתב את תיאוריו כטקסט מסיפורי המקרא: אברהם גירש את הגר וישמעאל בנה למדבר, והיא הלכה בוואדי דרומה, וליד עץ שיטה בולט פנתה שמאלה, במזלג הוואדיות יצאה הגר מהאפיק, וצעדה על מדרגת סלע כ-15 דקות, וכאשר בנה ביקש לשתות, הובילה אותו בהמשך הוואדי עד לבור שנמצא שם, וכך הלאה – כל תוואי ההליכה ותיאור הדרך בכיסוי ישמעאלי.

ד"ר מנדלסון הביא עימו שני כדי חלב גדולים, שכעת תלויים על אחד הגמלים. בתוכם הניח קרעי עיתונים. במשך ההליכה הוא חיפש, מצא, זיהה, אסף ורשם כל סימן של בעלי חיים, מחרקים זעירים ועד דורסים גדולים. עקבות צבוע וצבי – הכל נרשם. גללים, נוצות, פריטי זוחלים ורמשים – הכל נעטף בנייר העיתון, סומן והוכנס לאחד הכדים.

שמריה התעניין באותן שנים בפרהיסטוריה. במשך ההליכה אסף כלי צור, וגם אבני יד גדולות בגודל אגרוף. גם הוא פנה אל הכדים של מנדלסון, עטף כל אבן בנייר העיתון, רשם את מיקומה, והניח בכד החלב.

בהמשך הדרך הבחין מעל לראשיהם בדאייה של פרס – עוף מרשים, גדול מהנשר. "מדוע לא תחליף את שמך לעברי?" – שאל ד"ר מנדלסון את שמעון פרסקי, ואכן, ההצעה נקלטה והתקבלה זמן קצר אחר-כך

אין דבר שנוא על בדואי מלראות כיצד מעמיסים 'משקל עודף' על הגמל שלו. בכעסם, החלו להציק לשמריה. "המוהנדס" – קראו לו – "רוצה בטח לבנות בית בתל-אביב ואוסף אבנים, והגמל שלי צריך לסחוב זאת בשבילו" – לעגו לו. ושמריה? מה יכול היה לעשות? הרי לא יכול היה להגיד להם "היי, עצרו, אני מבוגר מכם, וחשוב וחכם, אני היוזם של המסע הזה"… אז מה לעשות? שמריה אהב לצעוד ליד סולימאן, בראש השיירה, ולשוחח איתו, ללמוד מידיעותיו. "במה אתם מאכילים את הגמלים?" – שאל. "מה כבר אפשר במצבנו" – ענה הבדואי – "הגמלים העובדים במשטרה הבריטית מואבסים בגרעיני שעורה. ואילו אנחנו, בקושי משיגים לגמלים שלנו פסולת שעורים שבורים או סתם תבן". למחרת ראה שמריה עקבות גמלים על השביל. כשמצא גם גללים יבשים, פורר אחדים וראה בהם גרעיני שעורה שלמים. "לדעתי" – הוא פנה אל עוואד – "עקבות אלה על השביל הן של גמל משטרתי" הוא קבע בפסקנות. הבדואי הופתע. איך יכול שמריה להבחין לפי העקבות איזה גמל עבר כאן? לכל גמל אותן עקבות! שמריה לא הרפה: אינך רואה שאלה עקבות של גמל משטרתי? איזה מין בדואי אתה! במשך יומיים מתח שמריה את הבדואים, הקניט אותם על "בורותם". הצעירים הזעיקו את סולימאן לעזרה, וזה פנה לשמריה: מה אתה משגע את הצעירים? נכון, בשביל שלנו עוברים בעיקר הפטרולים הרכובים של השוטרים, אבל איך גילית זאת לפי העקבות? כאן בא תורו של שמריה לצחוק: אתה לימדת אותי! ראיתי בגללים גרעינים שלמים של שעורה. מכאן עלה כבודו של שמריה, הלעג פסק, והוא זכה ליחס כראוי ל"חכם". גם אחרי המסע נפוץ בין אוהלי העזאזמה הסיפור על יהודי מסתורי, "עם פנים של ירח", חכם מאד, שחופר, מרים ובודק, מסתכל בזכוכית מגדלת וטועם.

ד"ר מנדלסון, הזואולוג, כבר זכה לראות צבאים ועקבות של צבוע. הוא נהג להתבונן בקרקע תוך כדי הליכה. כך ראה, מצא ואסף עדויות לבעלי חיים שונים. אבל מדי פעם פרצו חבריו בקריאות, שגרמו לו להרים את מבטו. עופות מעטים נראו, ובעיקר – דורסים. כך זיהה ביניהם עזניה, עוף גדול שהכיר רק מגני חיות באירופה. בעבר העריכו שישנם בארץ כ-30 זוגות, במדבר יהודה, בערבה ובנגב. אז גם דיווח צייד רוסי מיפו על עזניה שצד ליד נבי מוסה, בצפון מדבר יהודה. מאז לא נצפה הדורס הגדול. לא רק עזניה הופיעה בדרכם. על צוק סלע תלול זיהה מנדלסון קן של דורס אחר, כנראה נשר אפריקני, נדיר מאד בארצנו. בהמשך הדרך הבחין מעל לראשיהם בדאייה של פרס – עוף מרשים, גדול מהנשר. "מדוע לא תחליף את שמך לעברי?" – שאל ד"ר מנדלסון את שמעון פרסקי, ואכן, ההצעה נקלטה והתקבלה זמן קצר אחר-כך.

הגיעו לבארות עודד. מספר בארות שופעות מים. מקום מעניין, אך יש להמשיך ללא דיחוי בדרך. קצב ההתקדמות חייב להיות מהיר יותר כדי לסיים במסגרת הזמן שנקבעה מראש. נחל ערוד ההולך וצר, קירותיו מתרוממים, והיום עבר בהליכה ובמחשבות. תחושה של ראשוניות אופפת את החברים. אנחנו כנראה העברים הראשונים אשר צועדים במשעולים אלה. אך רבים יבואו בעקבותנו.

יום ראשון ה-7 לינואר 1945

המשך ההליכה בוואדי עידד [נחל ערוד]. אחה"צ הגיעו אל קצהו, מקום מפגשו עם וואדי ג'יראפי – הפארן. עד עכשיו נתקלו באדמה רטובה מהגשם שירד לפני מספר ימים. גם נחל פארן זרם, ובאפיקו נראו שלוליות רבות וגבי מים קטנים. חצו את וואדי ג'ירפי [פארן] הגדול דרומה. נוצר כאן מישור רחב, מפתיע בגודלו ובמישוריותו. סולימאן הוביל ישירות אל ביר איבן-עודה, היא באר עדה, ללינה.

יום שני, ה-8 לינואר 1945

המסע נמשך לכיוון דרום-מזרח. כשהגיעו לנחל ציחור – נתגלתה הערבה לפני ההולכים ראשונה, כשמעברה השני התרוממו הרי אדום. סולימאן מוביל בציר נוח דרומית מנחל הפארן, ומגמת פניו – ביר מליחה [באר מנוחה]. הרי אדום המרשימים סוגרים את המזרח. אי-שם, מאחוריהם, נמצאת פטרה, והור ההר. נדמה שיש מעט שלג על הפסגות.

התארגנו ללינה. עדיין סגריר וקר, ואפילו טפטוף קל ירד והרטיב את הציוד שנפרס עם ארוחת הערב.

יום שלישי, ה-9 לינואר 1945

לאחר הליכה קצרה הגיעו לבאר מנוחה. הבאר אינה עמוקה, רק מספר מטרים, ושופעת מים טובים. כאשר סיימו להצטייד במים מהבאר, נכונה לחברים הפתעה: סביר היה שמכאן ימשיכו דרומה בערבה הנוחה. הרי הם עמדו ממש על הדרך לאום רשרש. אבל לא! סולימאן הסביר את שיקוליו: בערבה עוברים שני סיורי משטרה: מעין ויבה [עין יהב] דרומה, והשני מאום רשרש על חוף המפרץ צפונה. שני הפטרולים נפגשים באמצע, שותים תה יחד וחוזרים לבסיסם. אם תתפסו כאן – הסביר מורה הדרך – זה עלול להיות הסיור מעין ויבה ותילקחו צפונה. מוטב להמשיך דרומה בוואדי חיאני [חיון] ולרדת לערבה רק בחלקה הדרומי. מחשבה נכונה. סולימאן ניווט על פי זכרונו. מדי פעם התעורר ויכוח: למה מכאן ולא משם? סולימאן הגיב בחיוך. בסופו של דבר נוכחו הישראלים כי צדק בשיקוליו. הגבר הכיר את השטח כולו, ולא רק את שביל ההליכה, ותמיד העדיף שביל זה על אחר מתוך שיקולים הגיוניים.

יום רביעי, ה-10 לינואר 1945

הנתיב הרחיק את החבורה מהערבה ומהחשש להיתפס על ידי משטרת המדבר. המסע נמשך כבר למעלה משבוע. המזון הלך ופחת. כל המשתתפים זכרו היטב את המזון המשובח שהיה במסע – שימורי בשר, עוף בקופסאות, רמה בלתי מוכרת באותם ימי המלחמה. לקראת סוף היום נכנסו לוואדי איגפי, הוא בקעת עובדה. אנשי ההתיישבות החלו להתלהב: שטח ישר, ללא סלעים, אדמה קלה, מי הגשמים גולשים מהגבעות שמסביב ומתווספים להשקיית המישור. יהיה על מה להמליץ בסופו של הסיור.

מחזה שלא יישכח נראה כאן. על פני כל הבקעה פזורים מאות גמלים, הגוררים מחרשות עץ. תנופת הזריעה והחריש בעיצומה. היו אלה בדואים משבט החוויטאת, החיים בדרום הערבה ומעברה המזרחי. מגודלי שער שחור, עיניים בורקות, פראים ומאיימים. כ-250 גמלים, וכאלף נפש, משפחות שלמות. נראה שכל השבט עלה באחת, לזרוע מהר ולהסתלק. חלקם הלך אחרי המחרשה, חלק אבטחו עם רובים ארוכי קנה.

נוצר מצב מפתיע: החורשים נחרדו עד מאד. הם ידעו היטב שהם עלו לזרוע, בעקבות הגשם הגדול שהרטיב את כל השטחים, בשטח לא להם, בהנחה שאיש לא יגלה את הפעילות בוואדי איגפי [היום: בקעת עובדה]. מראה השיירה המתקרבת מצפון התאים למראה סיור של המשטרה הרכובה, הבריטית, והבהלה היתה גדולה.

גם הבדואים מלווינו נבהלו למראה האנשים בעמק. היה להם ברור שהם חרגו במסע זה מתחום העזאזמה, ובכך חדרו לתחומו של שבט אחר, דבר המנוגד לנוהג הבדואי. הבדואים עברו במהירות לצידו השמאלי של הגמל, כך שיסתיר אותם מהאחרים. גם הבחורים שלנו הבינו שהמצב מתוח. כולם חשו חוסר ביטחון מול רובים רבים כל כך. לקראת היציאה נשקל נושא האבטחה והוחלט שלא לקחת נשק, כי האפשרות שייתפסו הייתה מוחשית מאד, ואחזקת נשק הייתה מחמירה את המצב. רק לקודסי היה אקדח ברישיון.

החבורה לא התקדמה לבקעה, אלא פנתה בהקדם מזרחה, אל ראש נאקב שועייב [מעלה יתרו, מעל לקיבוץ גרופית]. סולימאן נימק זאת בטענה שדרומה מפה לא תהיה להם ירידה נוחה לגמלים כמו כאן, בנאקב שועייב. היה ברור שמוטב לקצר את ההליכה בבקעה כדי להתרחק מהנוכחים. לרדת לערבה כבר לא הספיקו, והתארגנו ללינה לפני המעלה.

יום חמישי, ה-11 לינואר 1945

השמש שזרחה מעל הרי אדום חשפה את הנוף הקסום של הערבה. מראש המעלה נפתח לעין מראה מדהים ביופיו: מימין – רחוק בדרום, בלתי נראה עדיין, נמצא מפרץ עקבה, שקוע בערפילים. מצפון מנצנץ בשמש השטח המוצף עדיין בביצת טבה (מלחת יטבתה). ממול – הרי אדום, אשר חלק מפסגותיהם עטור בשלג לבן. למטה – פרושה במלוא גודלה – הערבה. הגמלים הוכיחו שהנאקב נבנה עבורם, והם תוכננו לנאקב. ירדו צעד-צעד והגיעו בביטחה למטה. הירידה עברה ללא קושי, ונמשכה כשעה. לאחר שעתיים נוספות ברכיבה דרומה הוכרזה חנייה ומנוחה ליד המעין של ע'דיאן (עין יוטבתה). נוה מדבר של ממש. מאות עצי צאלים ודקלי-בר, שיחים רבים, שרידי מצודה עתיקה ומבנה דל של תחנת המשטרה – חדר קטן בודד, בו יושבים שוטרים רק כשמגיעים במהלך סיוריהם. למרות המים, יצא שם לנווה של 'מקום רע' למגורים, עם יתושים וקדחת.

המשיכו דרומה במהירות. ההליכה בערבה נוחה למדי. עכשיו, לאחר שצפו מלמעלה בכיוון המפרץ, קצרה רוחם. גם הבדואים התחילו להתכונן לכניסתם למקום יישוב, רחצו פנים וידיים, ואפילו הסתרקו לכבוד המאורע. בשעות אחה"צ הגיעו אל מול בקעת תמנע. מצוקי הענק המקיפים את בקעת תמנע השאירו רושם רב.

בעוד החבורה מקנחת את שיירי ארוחת הצהריים, כ-20 ק"מ מחוף עקבה, ונשמע לפתע רחש של מנוע. לאחר ימים של צעידה בדממת המדבר, הטרטור הפתיע. תוך דקות הגיח טנדר מתוך ענן אבק ועצר לידם. ברכב – קצין בריטי, נהג בדואי, ומאחור – שני שומרים בדואים נושאי נשק. "מי אתם?"

שאל הקצין, ושמריה גוטמן ענה לו: "אנחנו יהודים אזרחי ארץ ישראל". "ומה מעשיכם כאן?"ממשיך הקצין, ושמריה הרחיב, בהחלט בנימה שחצנית, כי "באנו לראות האם חלו שינויים בארצנו מאז ימי התנ"ך". הקצין לא נרגע. "הראה לי את הדרכון שלך!" – ציווה. שמריה החל לחפש את תעודותיו. פשפש בכל הכיסים, בתרמיל, במעיל. עברו דקות ארוכות בהן הבריטי הלך ורתח, הלך והאדים מכעס. לבסוף נמצא הפספורט. כאשר מצא הקצין את פרטיו של שמריה, פלט קללה והוריק מכעס "אתה יהודי ארור" צרח.

שמריה גוטמן הוא יליד גלזגו שבסקוטלנד, שם שהתה משפחתו לאחר שעזבה את רוסיה ובטרם עלו ארצה. הקצין הבריטי הגאה – גם הוא מגלזגו. הדבר האחרון שחלם עליו היה שהאיש המעצבן הזה, המלוכלך, הבלתי מגולח, המאובק והשחצן – הוא "בן עירי". התגובה היתה פקודה זועמת: "עצרו! אתם נמצאים בשטח אסור לכניסה ליהודים. עברתם על החוק!". "ואני" – סיפר שמריה אחרי שנים – "כאשר צועקים עלי, אני עונה בקול נמוך. ואם הצועק מרים עוד יותר את קולו – אני מגיב בלחישה, וכך עד שהצועק יוצא מדעתו מולי".

"אתם עצורים!" צרח הקצין. "טוב, אז מה עלינו לעשות?" שאל שמריה בשקט. "המשיכו לצעוד דרומה! ובסוף התייצבו במשטרת אום רשרש!". "אז אל תצעק, כי כך בדיוק התכוונו לעשות. אנחנו ממילא הולכים לחוף אום רשרש" ענה שמריה בשלווה שקטה.

החבורה המשיכה בדרכה דרומה, והטנדר התרחק, אבל עצר לרגע והמשיך. שני השוטרים שעמדו מאחור בארגז המכונית… נעלמו. הקצין השמיט אותם לזנב אחרי החבורה שלא יברחו למקום אחר.

כעבור מספר שעות הגיעו לעין דאפיה [עין עברונה, כ-10 ק"מ מצפון לחוף המפרץ]. הוחלט ללון כאן, וכבר נדלקה מדורה והתארגנו לארוחת ערב אחרונה בדרך. במרחק מה מצפון להם נדלקה מדורה אחרת. זה ה"זנב" שהוצמד לנו – הסביר חיים. כמה מרגיז: הבדואים לא עברו כל עבירה. להם מותר להסתובב חופשי בכל הנגב. איסור הכניסה הוא רק ליהודים. "הבה נתחכמה להם" – הציע שמריה – "ובמקום ללכת לישון נלך לאור הירח לאום רשרש". הרעיון התקבל בהתלהבות. הגדילו את המדורה ועזבו אותה לבעור בשטח, ובשקט החלו לצעוד. השומרים המשיכו לשמור כל הלילה … על המדורה.

יום שישי, ה-12 לינואר 1945

עם אור ראשון הסתבר לשוטרים על מה שמרו, ומיהרו לרכב לאום רשרש. חבורת הישראלים כבר חיכתה להם שם. הגיעו לפנות בוקר, ללא שמירה ומעקב, והתייצבו לפני הסמל, כמובטח.

המסע הושלם. מראה הים אליו הגיעו גרם לקריאות שמחה. מסע רגלי ראשון הגיע לחוף אילת.

השוטרים ערכו חיפוש על גופם ובכליהם. אקדחו של קודסי, שהוחזק ברישיון, נלקח ממנו, וכך הוחרמה מחברת הרשימות של שמריה. גם ד"ר מנדלסון עורר חשד עם כל מכשיריו, הרישומים, הספירט והכוהל. בעוד החברה תוהים מה ייעשה בהם, התבשרו שעליהם להמתין. "אוטובוס" יצא מבאר שבע בדרכו לאילת, לקחת את החבורה למשפט בבאר שבע. אבל – הדרך בערבה נשטפה בגשמים האחרונים, וכך הדרכים בעבר הירדן. לכן יגיע רכב ב'דרך עזה' שבסיני, וזה ייקח זמן.

משטרת אום רשרש

עכשיו, כשהם עצורים רשמית, היה לאנשים זמן להביט סביבם. תחנת המשטרה של אום-ראשרש היתה קבוצת מבני בוץ – 'חושות' – וגדר נמוכה המקיפה את החצר המלבנית. שלט באנגלית, ערבית ועברית לפי כללי המנדט הבריטי.

יום שלם עמד לרשות העצורים. קיבלו אישור לגשת לים, אבל אחד-אחד. החוף נקי מאד, ומי הים קרים למדי, אך כיצד יחזרו בלי לטבול בים סוף. כיוון שנאסר עליהם להתרחק, לא גילו את עושר האלמוגים של ים סוף. כ-400 מ' מצפון לבקתות המשטרה עומד צריפון קטן. הסתבר שיושבים שם ארבעה מעובדי ים המלח, המפעילים בתורנות תצפיות מטאורולוגיות עבור חיל האוויר הבריטי. אחד-אחד הלכו אליהם, הגניבו אליו את עודפי המזון ואת סרטי הצילום, לבל יפלו בידי השוטרים.

קודסי העביר את השבריה המקושטת שלו לסולימאן, והשביע אותו לחזור ולהחזיר את הכבודה לרביבים. בר כוכבא קוטיק חלם שיחזירו אותם דרך פטרה, אך חלומו נגוז כאשר למחרת הגיע הרכב מכיוון כונתילה שבסיני, וכך הם אמורים גם לחזור.

שבת, ה-13 לינואר 1945

האוטובוס הגיע. זו היתה מכונית פורד, עם ספסלי עץ כמו באוטובוס. הכל פתוח, ללא חלונות או דלתות, רק גג קל מטיל צל קלוש. נפרדו מהבדואים המלווים הנאמנים, אשר יצאו למסע רכיבה בדרכם חזרה, לאחר שהוזהרו שלא לחזור על מבצע כזה. לקראת הפרידה מאום רשרש הוחזרה לשמריה המחברת בה רשם את "סיפורי המקרא" שלו. שמריה הציץ בה, ונחרד. המחברת הוחזרה "בשלמותה", עם הדפים החלקים שנותרו, אך כל הדפים עם תיאוריו – פשוט נתלשו ממנה.

הנסיעה התחילה לכיוון מעלה אילת. העליה קשה, הרכב התאמץ ולא יכול לה. ירדו, קצת דחפו, והמשיכו ברגל כדי להקל, עד שהגיעו לראס אל נאקב. עברו את הגבול למצריים, והחלו בנסיעה במישורים של דרב אל ע'זה. שמונה שעות נסיעה בחסות משטרת פלשתינה-א"י, במדבר צחיח ושומם. עברו את כונתילה, קסיימה, עוג'ה אל חפיר [נצנה]. עם חשכה הגיעו לבאר שבע, ושוב תחנת משטרה, למעצר.

ירדו ונכנסו לאולם ההמתנה בתחנת משטרת באר שבע. בזה אחר זה הוכנסו לחדר. שאלות מקצין בריטי דובר עברית, ואיש הבולשת (C.I.D). החבורה הכריזה שהם קבוצת חברים, לא קשורים לארגון כלשהו, ושמעון פרסקי הוא המארגן של הטיול. השאלות הוטחו בכל אחד לחוד: מי שלח אותך? ההסתדרות? ההגנה? מאיזו מפלגה אתם? מה תפקידך בהגנה? והתשובות זהות: אינני חבר הגנה או ההסתדרות. הטיול הוא פרטי וללא מטרות פוליטיות.

לאחר חצות הסתיימה החקירה. לילה בכלא.

יום ראשון ה-14 לינואר 1945

בבוקר הגיע מוכתר בית אשל והתלחש עם מפקד הכלא. בלילה הבא הוא יאפשר לשמעון פרסקי לצאת עם ערב, לנסוע לתל אביב ולחזור עד הבוקר. שמעון נסע היישר אל בן גוריון, ולפנות בוקר חזר עם היועץ המשפטי של ההסתדרות.

התחיל משפט החבורה. הבריטים לא זיהו את תפקידו ומעמדו של חיים זינגר כקצין סיירים בפלמ"ח. בחיפוש בתרמילים התגלה אצלו אימום סנדלרים, שחיים סחב לתיקון נעליים במהלך המסע. מרגע זה קראו לו "כונדרג'י" (סנדלר), וסילקו אותו מהחדר. המשפט החל בפני סגן מושל המחוז, הלורד אוקספורד, בחור בן 25 בדרגת מייג'ר, בנו של מי שהיה ראש ממשלת אנגליה. הוא ישב לבוש מדים, חובש כפייה אדומה, כולו התפעלות מסממני המזרח. הוא הופתע לראות בין הנאשמים את קודסי, שאירח את סגן מושל המחוז בביקורו ברביבים. הבריטי שפט אישית, ללא צוות וללא תובע. פסק הדין הוכן מראש. בתום הליך משפטי קצר הכריז הלורד אוקספורד כי כל אחד מהנאשמים נידון לקנס של 8 לא"י, ואילו ד"ר מנדלסון ושמעון פרסקי נקנסו ב-12 לירות, כיוון שאחריותם גדולה יותר.

המסע הסתיים. עלילותיו החלו להתגלגל בציבור. תיאור הנגב, על מרחביו ונחליו, על נופיו ואוכלוסייתו, סופר בפני פורומים שונים. החוויות מהמסע הראשוני התפרסמו בעיתון הנוער העובד "במעלה". חיים דיווח למטה הפלמ"ח. שמריה סיכם זאת ליצחק שדה. שמעון פרסקי הוזמן להרצות על "הנגב ועתידו" לחברי מפלגתו, שפרסמו את דבריו בבטאון "המשמרת הצעירה". שמריה, שמעון וקודסי באו לדווח לבן גוריון, בביתו בשדרות קק"ל. בן גוריון הזמין את פולה רעייתו להצטרף ולשמוע, כי היא הייתה איתו בביקורו בעקבה ב-1935. בן גוריון חקר את הנציגים על אפשרויות ההתיישבות והחקלאות, והתיאורים היו מאד מבטיחים: מים, גשמים, מפל, עצי אלה אטלנטית גדולים, שרידי טרסות, בדואים זורעים – התמונה שהתקבלה מכל התיאורים – יש סיכוי להתיישבות בנגב! כזכור, המסע נערך מיד אחרי גשם כבד, שירד זמן קצר לפני המסע, והשקה את כל הנגב. קודסי מעיד, שבקרב שבטי הבדואים התגלגל הסיפור ונדד בין אוהלי קידר, על המסע הארוך שעשו היהודים, וסופר בהערצה ובכבוד גדול.

רעיונו של שמריה לא התבצע מעולם. יהודי עיראק הועלו ארצה רק במבצע 'עזרא ונחמיה' ב-1950. התיישבות יהודית בנגב ובערבה לא קמה בעקבות המסע, אלא ביוזמת תנועות ההתיישבות ורק לאחר קום המדינה. אך נחטא לאמת אם נטען שהמסע היה חסר תועלת. הוא בהחלט הותיר רושם חיובי, ומאבקיו של בן גוריון למען נגב עברי, עד אילת, נבעו לא מעט מהדו"ח ומהאלבום שהוגשו לו בסיומו של המסע הראשון שחצה את הנגב לכל אורכו.

12 בינואר 1945. היום בו הגיע המסע הרגלי הראשון לאילת.

רשימת המשתתפים:
מהנוער העובד: 
שמעון פרסקי, מזכיר הנוה"ע
ישראל גלילי ב', נען
אריה קוברינסקי, גשר
בנימין קפלן, כפר גלעדי
בצלאל שיוו, נען, גזבר התנועה
נפתלי פרח (נפתוז), מעוז חיים
מוטקה זיו, קדמה  – הצלם

מהפלמ"ח:
חיים זינגר (רון), סיירי פל' ה'
דב פרידקין, סיירי פל' ה'
איציק שמרלינג (שמר, מעגן מיכאל)
 בר כוכבא קוטיק ('בָּרְכּוֹ'), פל' ב'

ה'מבוגרים':
שמריהו גוטמן, נען
ד"ר היינריך מנדלסון, המכון הזואולוגי
מאיר ירושלמי (קודסי), מוכתר רביבים
___________________________________________________________

אבי נבון, חבר קיבוץ להב, מדריך ותיק, בעל תואר בארכיאולוגיה ובהיסטוריה של א"י. ריכז את המדור לידיה"א בתנועה הקיבוצית, הקים וניהל את מרכז ג'יו אלון. חוקר, כותב ומפרסם סדרת חוברות על הנוכחות היהודית במדבר יהודה ובנגב הרחוק.