דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי י"ח באדר ב' תשפ"ד 28.03.24
19.1°תל אביב
  • 17.6°ירושלים
  • 19.1°תל אביב
  • 16.9°חיפה
  • 17.9°אשדוד
  • 19.7°באר שבע
  • 23.6°אילת
  • 15.9°טבריה
  • 19.7°צפת
  • 17.6°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
שאול מופז

קרב אחד / "הלוואי שהערבות הזו שהתגלתה עכשיו תישמר גם בימים שקטים יותר"

הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר, רא"ל שאול מופז, משחזר בראיון ל"דבר", את הקרב במידון, דרום לבנון, שבו נהרג לידו הקשר שלו מרקו ברנשטיין ז"ל | "הרגע שכל מפקד חושש ממנו הוא להגיע למשפחה של חייל שנפל. לעבור את מפתן הדלת, זה מפחיד יותר מלחצות כל גבול אל תוך שטח עוין"

שאול מופז, אז מח"ט הצנחנים, במידון, דרום לבנון, 1988. "עם כל הכאב, ניהול הקרב חייב להיות רציף ואי אפשר לעצור" (צילום: באדיבות מופז)
שאול מופז, אז מח"ט הצנחנים, במידון, דרום לבנון, 1988. "עם כל הכאב, ניהול הקרב חייב להיות רציף ואי אפשר לעצור" (צילום: באדיבות מופז)
יואב רימר
יואב רימר
עורך לשעבר
צרו קשר עם המערכת:

נהוג לומר שבעבור הקרובים לנופלים, הורים, בנות ובני זוג, ילדים וחברים לנשק או לספסל הלימודים, כל יום הוא יום זיכרון. עם זאת, אין ספק שיחד עם יום הזיכרון ה"אישי", המועד בו נפל הבן, ההורה או האח, מהווה יום הזיכרון הממלכתי מועד קשה במיוחד עבור רבים. אם יש ציבור נוסף שנושא עמו את הזיכרון כעניין של יום-יום, אלו מפקדי צה"ל. הם, שרבים מהם חרפו נפשם בקרב לא אחת, נושאים עמם את הכאב על ששלחו את פקודיהם אל מותם. לעיתים, כמו במקרה שלפנינו, המרחק בין חייל שנפל ומפקדו עשוי להיות לא יותר מסנטימטרים ספורים.

סמל מרקו מאיר ברנשטיין ז"ל (מתוך דף הנופל באתר יד לבנים נהריה)
סמל מרקו מאיר ברנשטיין ז"ל (מתוך דף הנופל באתר יד לבנים נהריה)

לרא"ל (מיל') שאול מופז, רמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר, סיפורים רבים על נופלים שהכיר ועל משפחות שכולות שליווה בכאב. ביקשתי ממנו להתמקד בקרב אחד, הקרב על הכפר מידון שבדרום לבנון במסגרת מבצע 'חוק וסדר' ב-1988, ובסיפור נפילתו של סמל מרקו ברנשטיין ז"ל, קשר המח"ט שנהרג לצד מפקדו, שאול מופז, אז מח"ט הצנחנים.

"אנחנו צריכים להפסיק לחכות, צריכים ליזום"

"מבצע 'חוק וסדר' יצא לדרך בעקבות שורת פיגועים שבוצעו על ידי חיזבאללה בהר דוב", משחזר מופז. "בסוף אפריל נהרג סא"ל שמואל אדיב, מפקד גדוד 'צבר' של חטיבת גבעתי, תוך כדי מרדף אחרי מחבלים שחצו את הגבול באזור הר דוב. באותה שעה הייתי עם גדודי הצנחנים באימון ברמת הגולן. כששמעתי על האירוע יצאתי מיד לכיוון הר דוב וביקשתי מגדוד 890, תחת פיקודו של בני גנץ, שישלחו כמה פלוגות לאזור הר דוב על מנת לסייע לכוח גבעתי שאיבד את מפקדו. כשהגעתי לצומת הטנק, שמעתי ברשת הקשר שאלוף הפיקוד, יוסי פלד,  נמצא בצומת ומחכה לאיסוף והצעתי לו 'טרמפ'. הוא ביקש לדעת מה עושים באזור כל הצנחנים והסברתי שביקשתי מהם להגיע לסייע.

לקראת הגעה ליעד  פיצלנו את הכוח. סיירת צנחנים בפיקוד גדי שמני יצאה לחלק האחורי של הכפר. גדוד 202 בפיקוד יצחק גרשון (ג'רי) התמקם ככוח חסימה בנתיב הבריחה של המחבלים, מה שהוכיח את עצמו כיעיל"

"עלינו יחד להר דוב, שם תודרכנו על האירוע, ומשם המשכנו למפקדת פיקוד הצפון בחורשת טל. במהלך הנסיעה התגלגלה השיחה ואמרתי לו 'האלוף, זה האירוע השלישי על הגדר. אנחנו צריכים להפסיק לחכות ולהתחיל ליזום ולתקוף'. אמרתי לו שאנחנו מכירים את היעד בכפר הנטוש מידון, שמשמש כמפקדה מבוצרת של חיזבאללה וממנו יוצאות החוליות. כשהגענו למפקדה הוא התקשר לרמטכ"ל ולשר הביטחון יצחק רבין, שאישרו עקרונית את המבצע, ותוך ימים ספורים יצא המבצע לפועל".

ספר על השתלשלות האירועים עד לנפילתו של מרקו ברנשטיין.
"מבצע חוק וסדר היה למעשה שני מבצעים. האחד, חוק, נועד לצרכי הטעיה. שני גדודי צנחנים בפיקוד סגן מפקד החטיבה נכנסו לסרוק כפרים במזרח רצועת הביטחון. רצינו שחיזבאללה יניחו שזו פעולת התגמול על הפעולה בה נהרג סא"ל אדיב. לאחר 24 שעות נכנס הכוח העיקרי, בפיקודי, בתנועה רגלית מתוך אזור הביטחון לכיוון הכפר מידון במטרה להפתיע את המחבלים ששהו שם. זה היה מבצע 'סדר'. התגנבנו לכיוון הכפר, כ-200 צנחנים. כוח גדול. ערב קודם הוצאנו תצפיות שלמדו את השגרה בכפר ואת ההיערכות שלהם בכפר שהיה למעשה מוצב מבוצר לכל דבר.

"לקראת הגעה ליעד  פיצלנו את הכוח. סיירת צנחנים בפיקוד גדי שמני יצאה לחלק האחורי של הכפר. גדוד 202 בפיקוד יצחק גרשון (ג'רי) התמקם ככוח חסימה בנתיב הבריחה של המחבלים, מה שהוכיח את עצמו כיעיל. היתה איתנו גם הפלוגה המסייעת וכוח טנקים של גדוד 77 וכוחות נוספים. תכננו לעשות את התנועה בחושך ולהתחיל בהתקפה עם אור ראשון. החפ"ק שלי היה בקו הראשון, עם הפלוגה המסייעת בפיקודו של ציון מזרחי ז"ל. אחד הצוותים של מזרחי זיהה חוליית מחבלים נעה לכיווננו והתחילו חילופי אש.

מרקו שוכב לידי בעמדה, קסדה לקסדה, ונותן לי את הקשר. שם הוא נפגע… הוא נפגע בראשו, מכדור או מצרור. זה היה סנטימטרים בודדים ממני. כשהוא הועף לאחור נתלש לי מהיד מכשיר הקשר, אבל עוד לא ידעתי שהוא נהרג"

"עכשיו, צריך להבין, חפ"ק של מח"ט בפעולה רגלית זה 8-9 קשרים, כל אחד נושא על גבו מכשיר קשר אחר. יש קשר נפרד לחטיבה ולפיקוד, קשר למסוקים, קשר לארטילריה וכו'. מרקו היה קשר ארטילריה, וכשנפתחה עלינו אש קראתי לו אלי, כדי שאוכל להכווין את האש הארטילרית ולהכין את השטח למתקפה שלנו על הכפר. הוא שוכב לידי בעמדה, קסדה לקסדה, ונותן לי את הקשר. שם הוא נפגע".

זה נשמע קרוב.
"הוא נפגע בראשו, מכדור או מצרור. זה היה סנטימטרים בודדים ממני. כשהוא הועף לאחור נתלש לי מהיד מכשיר הקשר, אבל עוד לא ידעתי שהוא נהרג. צעקתי שהוא נפגע, שייקחו אותו לטיפול ויחזירו אלי את מכשיר הקשר. רק מאוחר יותר, לאחר שפינו אותו במסוק למדתי שהוא נהרג. שקליע חדר אל מתחת לקסדה ופגע ישירות בראש. מאותה מכת אש נהרג גם מפקד המסייעת ציון מזרחי, גם הוא מטרים ספורים ממני. אבל תוך דקות ספורות, לאחר הפעלת הארטילריה, התחלנו תנועה לתוך הכפר".

״התחלתי את ערב יום הזיכרון בטלפונים למשפחות שאני מלווה מקרוב. במגבלות הסגר, אני מגיע לאזכרות ככל שניתן, האזכרות של חללי מבצע 'חוק וסדר' מאוד קרובות ואני מקווה שאוכל להשתתף (צילום: מרים אלסטר /פלאש90)
״התחלתי את ערב יום הזיכרון בטלפונים למשפחות שאני מלווה מקרוב. במגבלות הסגר, אני מגיע לאזכרות ככל שניתן, האזכרות של חללי מבצע 'חוק וסדר' מאוד קרובות ואני מקווה שאוכל להשתתף (צילום: מרים אלסטר /פלאש90)

"בתוך המבצע אין זמן לרגשות"

מי היה מרקו ברנשטיין?
"לא הכרתי אותו באופן אישי טרם המבצע. הוא היה חייל במסייעת, פקוד של מזרחי, והוא צוות אלי לצורך המבצע, ככה שנפגשנו בתרגול המקדים. חייל שקט מאוד, רציני, בן להורים מבוגרים, מה שהופך את הצער לכפול ומכופל. מאוחר יותר למדתי שמדובר בבחור מוכשר, מוסיקאי וספורטאי מחונן. הוא גדל בליטא, וכשהציעו לו ללמוד בבית ספר לקצינים של הצבא הסובייטי סרב, והשיב שהוא יעלה לישראל ויהיה לקצין בצה"ל".  

עם תחילת הקרב אתה מאבד קשר, שהיה סמוך אליך ממש, ואת מפקד המסייעת, שנמצא קרוב גם הוא. איך מוצאים את הכוחות להמשיך?
"ברגעים האלו, בתוך המבצע, אין זמן לרגשות. צריך להתקדם. לחתור מגע. אתה תוקף יעד מבוצר ואם אתה לא מתקדם אתה חוטף. היו לנו פצועים במבצע, ו-3 הרוגים. נוסף על ברנשטיין ומזרחי נהרג גם בועז רביד, איש מילואים שהצטרף לכוח כחוקר שבויים. הוא נהרג מאש ארטילרית שנפתחה עלינו, תותחים סורים ומרגמות של חיזבאללה. עם כל הכאב, ניהול הקרב חייב להיות רציף ואי אפשר לעצור. אתה מתקדם לתוך עמדות האויב, חותר למגע. את עיקר הלחימה עשו חיילים מגדוד 202 בפיקוד רוני אלשיך, לימים מפכ"ל המשטרה, וגל הירש, שהחליף אותו. היה לנו סיוע אווירי כנגד הארטילריה הסורית וטנקים שלחמו יחד איתנו. אחר הצהרים כבר הסתיימה הלחימה. טיהרנו את היעד והכנו את כל התשתיות של חיזבללה שם לפיצוץ".

"הצער כבד מנשוא"

מבצע חוק וסדר היה התמרון הקרקעי הגדול ביותר של צה"ל בלבנון בין מבצע שלום הגליל, מלחמת לבנון הראשונה, ומלחמת לבנון השנייה ב-2006. מעל 50 מחבלים נהרגו במבצע, שהוכתר כהצלחה גדולה וכהפגנת יכולות מרשימה מצד צה"ל. אבל שמחת הניצחון בקרב לא מכהה, כך נראה, את הכאב על הנופלים.

מסתיים המבצע, ואתה צריך לבשר למשפחות שבנם לא ישוב.
"כשהייתי רמטכ"ל, שאלו אותי מה הדבר שהכי מפחיד אותי כמפקד. עניתי שהרגע שכל מפקד חושש ממנו הוא להגיע למשפחה של חייל שנפל. לעבור את מפתן הדלת, זה מפחיד יותר מלחצות כל גבול אל תוך שטח עוין. זו חוויה של כל מי שהוביל חיילים בקרב. זו אחריות שלנו ללוות את המשפחות באופן אישי. המחויבות שלנו לנופלים היא אחד הנושאים שעם ישראל מלוכד סביבם.

"נפגשתי כמה וכמה פעמים עם המשפחה של מרקו. הצער כבד מנשוא. כמובן שלא עם כל המשפחות אתה יכול לשמור על קשר רציף. עם אמא של ציון מזרחי שוחחתי היום, אני מלווה אותם מאז שנפל. כך גם עם משפחתו של ארז גרשטיין ושל איתן בלחסן שנפלו כשהייתי רמטכ"ל. אני מבקר את המשפחות האלו פעמים בשנה, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וביום בו נפל בנן. מדי שנה אני פוגש גם משפחות רבות נוספות. השנה זה כמובן נראה מעט אחרת, ונאלצים להסתפק בשיחת טלפון".

"חשוב לומר למשפחות השכולות שאנחנו איתן"

הקורונה אכן הופכת את יום הזיכרון הזה לייחודי. מה אתה חושב על המצב?
"נוצר השנה מצב מיוחד, ומשפחות לא יכולות לפקוד את קברי יקיריהן ביום הזיכרון. חלק מהמשפחות ששוחחתי איתן יבקרו בערב יום הזיכרון בבתי העלמין. אני חושב שההחלטה מאוזנת, והיא לוקחת בחשבון גם את בריאותם של בני המשפחות. משפחות הנופלים, באופן אישי, פעמים רבות לא מרגישות שהן זקוקות ליום הזיכרון. כל יום עבורן הוא יום זיכרון. אבל יש דבר חזק ומחזק בזה שרוב הציבור מזדהה איתן ביום הזה ומגיע לבתי העלמין ולטקסים. עבורי, זו הפעם הראשונה מזה עשרות שנים שאני לא נמצא שם. במשך שנים בתפקידים רשמיים נכחתי בטקס הממלכתי, ולאחר מכן בבתי העלמין בהם קבורים החיילים ובבתי המשפחות. זה חלק מצו החיים שלנו".

איך בכל זאת תציין את הזיכרון השנה?
"בעיקר בבית. בני הגיל שלי מצויים בהסגר ואנחנו מקפידים על הנחיות משרד הבריאות. התחלתי את ערב יום הזיכרון בטלפונים למשפחות שאני מלווה מקרוב ומחר אשוחח עם משפחות נוספות. במגבלות הסגר, אני מגיע לאזכרות ככל שניתן, האזכרות של חללי מבצע 'חוק וסדר' מאוד קרובות ואני מקווה שאוכל להשתתף.

בהתמודדות שלנו עם הקורונה, אחת התמונות שנצרבו בזיכרון אלו הצנחנים שמגיעים לבני ברק ומושיטים יד לציבור החרדי שהוא חלק מעם ישראל. לא היתה לפני זה השטת יד הדדית, אבל הנה זה קורה, ואולי זה סימן לבאות"

"מגיל 19, מאז שהיינו חיילים, עברנו את החוויה הקשה של לעמוד ליד תלולית עפר ולהספיד חברים לנשק. הייתי רמטכ"ל עד היציאה מלבנון, ובמהלך חומת מגן והאינתיפאדה השנייה. יש לי פקודים רבים שנפלו במערכות ישראל והשמות שלהם מזכירים לי רגעים מכוננים בחייה של מדינת ישראל. אז השנה זה בעיקר בטלפון, אבל גם השנה חשוב לומר למשפחות השכולות שאנחנו איתן. חלק מההורים של הנופלים כבר לא בחיים. אחרים מבוגרים, האחים והרעיות ממשיכים. 'במותם ציוו לנו את החיים' זה לא סתם סיסמה וזה יוצר מחויבות".

אחד הטקסטים העוצמתיים בעיני בטקסי זיכרון, הוא השיר של ארצ'יבלד מקליש על "החיילים הצעירים שמתו ובכל זאת ישמע קולם". מה אומר הקול הזה של החיילים שמתו? מה המסר שהחברה הישראלית יכולה ללמוד מהם?
"התחלתי לגעת בזה קודם. הצוואה של הנופלים היא האחדות, הערבות והסולידריות. עם ישראל מלוכד בזיכרון הנופלים. הם היו מוכנים לסכן את חייהם כדי שנמשיך את חיינו בארץ הזאת, וזה אומר בהכרח ביחד. מול כל הקולות של הפלגנות והשיסוי, שעולים בזמן מערכות בחירות ולפעמים גם בזמנים אחרים, צריך להזכיר את המחיר ששילמנו בהרבה חיים בעבור החיים בארץ הזו. לכבד את זכרם זה לכבד האחד את השני ולנהוג בערבות הדדית וסולידריות.

"בהתמודדות שלנו עם הקורונה, אחת התמונות שנצרבו בזיכרון אלו הצנחנים שמגיעים לבני ברק ומושיטים יד לציבור החרדי שהוא חלק מעם ישראל. לא היתה לפני זה השטת יד הדדית, אבל הנה זה קורה, ואולי זה סימן לבאות. כמח"ט צנחנים, התרגשתי לראות את המח"ט הנוכחי עם חייליו מגיעים לבני ברק ולמקומות אחרים לסייע. זה הרבה יותר מסיוע פיזי, והלוואי שהערבות הזו שהתגלתה תחת סכנת חיים תישמר גם בימים שקטים יותר".

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!