תקציב יחידות האשפוז הפסיכיאטרי לנפגעות תקיפה מינית יגמר בסוף שנת 2016 ומשרד הבריאות טרם תקצב אותן מחדש, כך עולה מדיון אשר התקיים ביום שלישי השבוע, בוועדה לקידום מעמד האישה.
מנתונים של ארגון 'בזכות' ואיגוד ארגוני הסיוע לנפגעות תקיפה מינית עולה כי 51%-36% מהמטופלים המבוגרים במרפאות בריאות הנפש ומחלקות אשפוזיות חוו טראומה מינית בתקופת הילדות או הבגרות. המקומות בהם ישנו מענה אשפוזי פסיכיאטרי לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית הם בית החולים שער מנשה, בית החולים כפר שאול ובתי החולים רמב"ם וסורוקה, בהם מוקצבות שתי מיטות לטיפול בנפגעים ובנפגעות. בנוסף נפתחה השנה מחלקה ייעודית במרכז לטם, מרכז לטיפול בטראומה מינית בתל אביב.
שמונה מיטות
לדברי הילה רימון-גרינשפן חוקרת בארגון 'בזכות-המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות', שחקרה את הנושא, "היה תקציב ממשרד ראש הממשלה להקים יחידה ייעודית, ההקמה התעכבה ועד אז פרסו את התקציב בין המקומות השונים. בסוף 2016 יגמר התקציב. משרד הבריאות לא הכניס את זה לתקציב שלו, מדובר בשמונה מיטות והן יסגרו. משרד הבריאות לא לוקח על זה אחריות. זה כבר קרה בכפר שאול – קמה יחידה ייעודית על בסיס התנדבות של נשות הצוות, והיא נסגרה".
לדברי גרינשפן ישנה גם משמעות היקפית לקיומם של המרכזים, "היום יש מקומות עם ידע וניסיון והם הולכים להיסגר. יש הרבה יותר מודעות ויש יותר אבחון ומתייעצים איתם בתהליכי אבחון וזה משפיע מאוד על המערכת המקומית (בית החולים, ט.כ)".
"אני לא התאמתי לאף מסגרת גם אחרי שכבר אובחנתי כפוסט טראומתית. ובסוף על תקן זה לא קיבלתי שירותי שיקום מספקים. המצב היום הוא פשוט כאוטי וצריך לעשות בו סדר"
בדיון בוועדה הוצג מחקרה של רימון-גרינשפן, שנעשה בשיתוף של ארגון 'בזכות' ואיגוד מרכזי הסיוע. מטרת המחקר הייתה להבין מה הצרכים שישנם, לעומת הפתרונות המוצעים בפועל בשירותים הפסיכיאטרים שהמערכת מספקת.
הרצף הטיפולי
על פי הנתונים של 'בזכות' ושל איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, ישנן מספר בעיות המשפיעות על איכות הטיפול.
ראשית, ישנו מחסור בנתונים לגבי מספר הנשים הנפגעות המגיעות לאשפוז ולגבי מספר הצרכנים בעלי עבר של פגיעה מינית. בנוסף, ישנו מחסור בהכשרות צוות: אין מספיק הכשרות לאנשי הצוות בבתי חולים בנושא פגיעה מינית, מחסור בשירותים ייעודיים: מספר היחידות (מיטות) הייעודיות הינו מצומצם וקיים בפריסה גיאוגרפית מוגבלת. תקציב היחידות הייעודיות שאינן בביה"ח איכילוב, עומד להסתיים בסוף השנה והמשך קיומן לא מובטח ומחסור בשירותים ייעודיים בקהילה: טיפול בקהילה למניעת אשפוז, המשך טיפול לאחר אשפוז, שירותי שיקום ודיור בקהילה.
בנוסף, אין כלל נתונים על תקיפות מיניות של מטופלות בזמן האשפוז, אשר בספרות המקצועית והמחקרית ברור כי אותן נשים, עם מוגבלות נפשית, פגיעות יותר לאלימות ולאלימות מינית, לפגיעה חוזרת, לפגיעה על ידי מספר רב של פוגעים ולאורך תקופות ממושכות.
לדברי רימון-גרינשפן, "נשים מגיעות לאשפוז מטיפול או אי-טיפול בקהילה והאשפוז הוא זמני, לכן תוך כדי המחקר היה ברור שצריך לשים את המענים האשפוזיים על רצף קהילתי-אשפוזי-שיקומי. המחקר מתייחס ל-2 אוכלוסיות, הראשונה נשים המגיעות לאשפוז בשל מצוקה הנובעת באופן ברור מהתקיפה המינית אותה עברו, והאוכלוסייה השנייה היא נשים אשר ברקע מצוקתן מצויה גם תקיפה מינית, אשר לא תמיד הנשים עצמן, כל שכן הצוות הרפואי, מודעות אליה".
"אנחנו לא יכולים להכיל את מה שאנחנו לא יכולים להכיל"
הנתונים מצביעים על 36-51% מצרכני השירותים הפסיכיאטרים, מרפאות חוץ או אשפוז אשר חוו תקיפה מינית. תקיפה מינית אצל צרכנים של בריאות הנפש זה דבר יחסית שכיח. זה מצביע על החשיבות של ההכשרות שהצוותים צריכים לעבור – כשיש אבחון מתאים יש טיפול מתאים. לדוגמא ענייני הקשירות, אנשים שעברו תקיפה מינית ונקשרים זה טריגר, זה משחזר אצלם את הטראומה."
בוועדה דיברו שתי נשים שהיו מאשפזות במחלקות פסכיאטריות, ליון גאי, "אני שורדת גילוי עריות, אני מביאה לפה גם את הניסיון שלי באשפוז ובשיקום, ומהניסיון של העובדה שלי בשיקום ובקהילה. היו סביבי המון אנשים טובים שרוצים בטובתי ולא ידעו איך לעשות את זה. כמו עובדת סוציאלית שאחזה בידי ואמרה לי 'בואי נדבר' – אבל לאף אחד יותר אני לא אתן לאחוז בידי בלי רשות, ועד פגיעה מינית שעברתי במקום שיקומי שהייתי בו, שלא הבינו בכלל את הגרסה שלי. בחורה שנפגעת בגיל כל כך צעיר, לפעמים המין הופך להיות הדרך שלנו לתקשר עם בני אדם. לאנשי מקצוע יש ציפייה, שמקורה בבורות, שהנפגעת תביא את הסיפור. גם בבית משפט זה ברור שזה לא עובד, זו בקשה מוגזמת. אנחנו לא יכולים להכיל את מה שאנחנו לא יכולים להכיל, זה לוקח הרבה מאוד זמן. אם כבר משהו יכול לצאת, אין מי שיפגוש את זה. אני לא התאמתי לאף מסגרת גם אחרי שכבר אובחנתי כפוסט טראומתית. ובסוף על תקן זה לא קיבלתי שירותי שיקום מספקים. המצב היום הוא פשוט כאוטי וצריך לעשות בו סדר".
לינור לוי, סיפרה גם היא את סיפורה: "ניסיתי להתאבד מספר פעמים, בעקבות פגיעה מינית, וכך הגעתי לאשפוז כפוי בגיל 16.5. נקשרתי מעל 20 פעמים וכולן ברוטאליות ואלימות. במחלקה הסגורה של המבוגרים, נקשרתי פעם אחת למעלה מ-24 שעות ולאחר מכן נתנו לי שתי זריקות ושלחו אותי לחדרי. התעוררתי, ללא יכולת לזוז, עם גבר מעלי, ולמזלי מטופל אחר העיף אותו ממני. כשהתלוננתי על המטופל שנגע בי, אמרו לי שאני מדברת שטויות. זה היחס לתקיפה מינית במחלקות פסיכיאטריות, וזו התוצאה של אי ההפרדה".
חיה ישראל, מנהלת המחלקה לעבודה סוציאלית בריאות הנפש במשרד הבריאות אמרה בוועדה, "חשוב לדאוג לתקציב להמשך קיום המיטות וכן למימון ליווי לצוותים המטפלים". אך כאמור משרד הבריאות טרם תקצב את המחלקות.
תגובת משרד הבריאות: "החל מספטמבר 2013 נפתחו 8 מיטות אשפוז המיועדות לספק טיפול וסיוע אשפוזי לנשים שעברו טראומה מינית, בפריסה ארצית. כל יחידה כזו, על ידי תגבור הצוות המקצועי, נותנת מענה והתייחסות ייחודית לנשים שעברו פגיעה מינית ונמצאות במשבר אקוטי כתגובה לטראומה שעברו.
העבודה הישירה עם המטופלות נעשית על ידי הצוות האינטגרלי במחלקה בשילוב צוות ייעודי שמתוקצב על ידי משרד הבריאות.
מטות האשפוז נמצאות בבתי החולים רמב"ם, מרכז לבריאות הנפש שער מנשה, מרכז ירושלמי לבריאות הנפש כפר שאול, איתנים ומרכז לבריאות הנפש באר שבע.
לאחרונה נפתחה יחידה אשפוזית לטם בת 4 מיטות ייעודיות נוספות במסגרת המחלקה האשפוזית הפתוחה בבית חולים איכילוב.
גם המרכזים לבריאות הנפש בהם אין מיטות ייעודיות נותנים מענה וכדי לשפר את איכות הטיפול בנפגעי/ות תקיפה מינית ניתנות הכשרות באופן רציף לצוות הרב מקצועי במערך בריאות הנפש.
מכיוון שישנה חשיבות חיונית שהתשאול ואופן הטיפול בנפגעי/ות טראומה מינית יהיה מותאם להן כבר מהמפגש הראשון בחדר המיון ולאורך האשפוז במחלקה, החלה הנהלת האגף לבריאות הנפש בהדרכות למתמחים בפסיכיאטריה ולמומחים צעירים במרכזים לבריאות הנפש.
עד עתה נערכו ההדרכות בתשאול נפגעי/ות טראומה מינית בחדר המיון ובמחלקות האשפוז במרכזים לבריאות הנפש – באר-נס, אברבנאל ומעלה הכרמל".
