כשהייתי מדריך בתנועת הנוער העברתי פעולה המכונה ה"מקלט האטומי". חניכי, שהיו כביכול בתוך המקלט לאחר מלחמה גרעינית, היו צריכים להחליט את מי יקבלו למקלט, כאשר המבקשים רבים והמקום מוגבל. לאחר נסיונות שונים לחשוב על קריטריונים, הגיעה הקבוצה למסקנה שאין פתרון לבעיה, מפני שערך החיים שווה בין כל בני האדם.
האבסורד הדמיוני המומחש דרך פעילות זו, הוא המציאות עימה צריכים פקידי משרד השיכון והחברות המשכנות להתמודד בבואם להחליט מי זכאי לדיור ציבורי. האם העולה הקשיש והעני קודם בתור לנכה המרותקת לכיסא הגלגלים ? אולי דחוף יותר לספק דירה לשלושת הילדים מהמשפחה העניה הממתינים כבר שנים לגור בבית משלהם ? כדי לא לענות על השאלות חסרות תשובה מסוג זה, נוצר סבך בירוקרטי של קריטריונים ונהלים אשר קובעים את תור ההמתנה לדירה.
מציאות זו הינה תוצאה של מלאי דיור ציבורי קטנטן, שצריך לגדול פי 6 לפחות כדי להתמודד עם הצרכים האמיתיים. שר השיכון ציין אתמול כי בשנות ה-70 היו 150,000 דירות ציבוריות בישראל. אז חיו במדינה של 3.5 מליון איש. היום, כבשמדינת ישראל גרים 8.5 מיליון תושבים יש 60,000 דירות בלבד במערך הדיור ציבורי. כדי לשמור על יחס דומה כיום, שגם אז לא היה מרשים במיוחד, אנו זקוקים בערך ל-360,000 אלף דירות.
התהליך הזה לא התרחש במקרה. הוא היה בחירה מודעת ומונעת מאידיאולוגיה קפיטליסטית על בסיס ההנחה הקדושה ש"הממשלה לא יודעת לנהל". כדי לא להציף את ערי ישראל בעשרות אלפי הומלסים, משרד האוצר דאג להגדיל את מערך הסיוע בשכר דירה וגם צירף נימוק הגיוני – במקום שהמדינה תיתן דירה היכן שיש לה, הזכאי ישכור דירה בשוק הפרטי, שבו המלאי גדול יותר ומתאים יותר לצרכיו.
כל זה אולי טוב ויפה עד שמתחולל משבר דיור. בזמן משבר, המחירים מרקיעים לשחקים, ערך הסיוע נשחק במהירות, ואין דרך פשוטה להגדילו. מנגנון הסיוע בשכר דירה מאבד את אופיו המקורי והופך למנגנון העברת עושר מידי המדינה לידי בעלי הדירות, תוך שימוש בזכאים כצינור העברה. זהו מעגל שמזין את עצמו: הגדלה בסיוע מהמדינה מאותתת לבעלי הדירות שאפשר להעלות את המחיר והזכאים יצליחו לשלם. מקבלי הסיוע נשארים במצב תלותי כפול, הן בבעלי הדירות והן במדינה.
את האבסורד הזה ניתן לפרוץ רק אם המדינה תתנתק מאורח המחשבה של קידוש מנגנון השוק, ותאמץ אורח מחשבה פשוט ומובן לכל –לתת דיור ממש, ולא כסף שבעקיפין יפעל דרך מנגנון שמשאיר את הזכאים כפופים לכוחות השוק ואולי יאפשר להם גם מגורים בסוף. בעולם יש מודלים רבים המהווים אפשרויות ביניים בין השוק הפרטי לבין דיור בבעלות ממשלתית. המדינה יכולה ליצור קשת שלמה של פתרונות, מהם הזכאי יוכל לבחור במסלול שהכי מתאים להעדפותיו ולאורח חייו – דיור ציבורי למשך תקופת הזכאות, דיור להשכרה לטווח ארוך במחיר מפוקח, מסלולים לשכירות רוכשת, הלוואות מדינה לדיור, עמותות לדיור חברתי ורבים אחרים.
יש לנו הרבה מה ללמוד מנסיונות שונים בעולם, ובכל זאת אין לזלזל בהישגים של משרד השיכון בשנה האחרונה: שיעור האכלוס בדיור הציבורי במגמת עליה. מאות דירות פגומות שופצו והוכשרו מחדש למגורים. הקריטריונים הוגמשו כדי לצמצם את מספר הדירות הריקות. בדיון היום בועדת הכלכלה העלו מספר חברות כנסת את הסברה לפיה דווקא בגלל שיש שר שקשוב למצוקות ופועל לתיקון עיוותים שונים, שוקלים להעבירו מתפקידו. ספק אם המדיניות היא עד כדי כך פרסונלית, אבל חשוב לשים לב שהקו שמציג שר השיכון, הוא קו של מעורבות של המדינה ולא קו של הסתמכות על השוק.
גם בתכנית "מחיר למשתכן" ניתן לראות מעורבות גדלה של המדינה – בבחירת המפרט, בערבויות הכספיות, במנגנון שמבטיח רוכשים לכלל הדירות. בינתיים זה קורה במימדים קטנים ויש מקום לשיפור גם בכמות וגם באיכות, אבל זה מדגים היטב את העיקרון. לא רק שהטיפול בזכאי הדיור הציבורי מתחיל לעבור שינוי לטובה, אלא שיש איום אמיתי שמציב התפקוד הראוי של הממשלה בתחום הדיור – שבירת המיתוס שמדינה לא מסוגלת לנהל מערך שירותים יעיל וחייבת להשתחוות לשוק הפרטי. זה הזמן לקרוא לכל מעצבי המדיניות להתחבר למציאות שבה דווקא השוק, על עיוותיו הרבים, הוא זה שמרחיק מאות אלפי יחידים ומשפחות מהאפשרות להשיג דיור ראוי, והמדינה היא זו שמדגימה את כוחה לתקן.
