2011: ממובילי המחאה החברתית ודובר המאהל ברוטשילד. 2016: בעל משרד יח"צ

רועי נוימן הגיע למחאה במסגרת תרגיל בקורס שיווק, והפך לדובר של קבוצת המארגנים הראשוניים של המחאה. משם המשיך לשמש כדובר ומוביל של אירגונים ומטרות חברתיות שונות, היה הדובר של חברת הכנסת מיכל רוזין (מרצ) ובהמשך של חברת הכנסת ציפי לבני (המחנה הציוני), והיום בעליו של משרד יחסי ציבור בתל-אביב.

איך הגעת למחאה?

"שנה לפני המחאה חזרתי לארץ אחרי ארבע שנים בארצות הברית. הייתי כבר בדרך עוד פעם לעזוב, עבדתי בעגלות. חזרתי לארץ, הייתי נורא מתוסכל. זה היה נראה לי לא הגיוני לחיות פה, מבחינה כלכלית. עבדתי במכירות והשתכרתי יפה, אבל עברתי לגור בתל אביב ולא היה לי סיכוי להחזיק את עצמי. לא ראיתי את זה מתפתח ונורא התגעגעתי. ההורים שכנעו אותי ללמוד יחסי ציבור, לקחת איזה קורס, אמרתי יאללה בשביל לעשות וי. בקורס נתנו לנו איזו משימה להכניס שם של מישהו לעיתון, ומזה דרך חברים הגעתי לדפני.

"בשנה האחרונה שבה גרתי בארצות הברית הייתי בהוואי, שילמתי 600 דולר לחודש, משהו כזה, עם עוד שותף, וגרתי בקומה 20 על הים של הילטון, המקום הכי יוקרתי בעיר. ופה על דירה, באמת, הכי ג'יפה שיכולה להיות באזור דיזינגוף, 20 מטר מחולקת שילמתי 3,200, 3,300 ש"ח לחודש. זה היה נראה לי לא הגיוני, ואז חבר טוב חיבר אותי לדפני בפייסבוק. שלחתי לה הודעה, זה היה שבועיים-שלושה לפני ההתחלה, היא אמרה לי תעלה סרטון לפייסבוק, העליתי סרטון לפייסבוק ואז היא אמרה לי תבוא אנחנו עושים פגישה בבית.

"זאת בעצם הייתה הפגישה הראשונה. היינו עשרה אנשים ולמעט יונתן (לוי) וסתיו (שפיר) אף אחד לא הכיר אף אחד אחר. אני הייתי בראש עם הקורס שלי, שאני צריך להשתלט על העניין התקשורתי, דפני נתנה לי בסוף הפגישה כאפה על הגב אמרה לי 'יאללה, אתה הדובר שלנו, דבר עם צינור לילה', הם כבר היו בקשר איתם. כך הגעתי לזה. יומיים לאחר מכן דפני ואני כבר היינו צמודים מהבוקר עד הלילה".

"היינו בטוחים שתוך יומיים, גג שלושה זה ייגמר". פגישתם הראשונה של מארגני המחאה הראשוניים. צילום: באדיבות רועי נוימן.

מה גרם לזה לתפוס ככה? ברור שלא צפיתם את זה.

"לא, אנחנו היינו בטוחים שתוך יומיים, גג שלושה זה ייגמר. ביום שיצאנו לא נתנו לנו אישור מהמשטרה, העיפו אותנו. בסרט של רגב קונטס 'חברים', בסצנה הראשונה, רואים את הפגישה הראשונה שלנו ויגאל רמב"ם אומר: 'יבוא שוטר, יתפוס את הג'ינג'ית בשערות, לי הוא ייתן בעיטה בברך, לך הוא ישבור את הרגליים ותוך 24 שעות כולם כבר לא פה, וזה קרה לי במרץ השנה'. אז לא צפינו שנצליח. אבל באמת, מה שעשינו והסיבה שהצלחנו, וזה מוטו פנימי שרגב המציא לנו מההתחלה: 'מחאה לכל המשפחה'. לא באנו לעשות אלימות, עשינו את זה מאוד נגיש, מאוד נעים.

התקשורת כיבתה לנו את המחאה שבועיים לפני. ביום שישי של עצרת המיליון, יום לפני העצרת, עשו בעיתון ריבוע קטן, "מחר צעדת המיליון" עם הפניה לעמוד 17 בערך, הכי מוחבא שיכול להיות.

"זה גם היה נסיבות של זמן ומקום. וגם לזה שהיינו בתקציב דו שנתי הייתה השפעה עצומה. כי בדרך כלל בשלב הזה, גם לפני וגם אחרי, מתחילים לדבר על הבעיות החברתיות. וכאן היה ואקום, אי אפשר היה להגיד 'אנחנו נפתור את זה בתקציב הקרוב'. מעבר לזה שזה נכון לתכנן כל שנה תקציב, זה גם משהו שנותן פילטר באווירה הציבורית. והיה גם העניין של הקוטג'. חוצמזה, היה לנו הרבה מזל, והיינו נורא עקשנים.

"המחאה הייתה הפעם הראשונה, לפחות מאז שאני זוכר, שאנשים באו ואמרו, יש לנו בעיות. זה, אגב משהו שמאוד השתנה בתרבות הישראלית. אנשים תמיד הרגישו נוח להגיד שרע פה כקולקטיב, אבל אנשים לפני המחאה לא היו מסוגלים להגיד 'רע לי, קשה לי כלכלית', הייתה בזה בושה מאוד גדולה. ואז, כשבאה ואמרה את זה דפני, שלא אמור להיות לה קשה, הרי הכול היה פרוס לה מן המוכן כביכול, והיא גם 'עשתה הכול נכון'. זה משהו שהיא אמרה כל הזמן, הלכתי לתיכון, אני סטודנטית. ואני לא יכולה".

זאת הייתה גם הסיבה שתקפו אתכם. אמרו, ילדים מפונקים מכפר סבא, אוכלי סושי.

"סושי ונרגילות, ומרגול אמרה: 'אלה בסך הכול ילדים שסבתא לא הורישה להם דירה בבזל'. ביום שבת שאחרי זה החלטנו לעשות עצרת רק בפריפריה, היא הופיעה בבאר שבע, היא ורגב עשו סולחה מול המצלמות. מה שעשינו זה שהורדנו את הבושה לדבר על זה שקשה. אני לא זוכר בפייסבוק שלפני זה אנשים אמרו, קשה לי, לא גומר את החודש".

לאורך כל המחאה נשאלתם לא מעט 'מה בעצם אתם רוצים?' ונראה שנמנעתם מלענות על השאלה הזאת באופן מפורט. נמנעתם בעצם מקידום של אג'נדה מסוימת. מדוע? האם זו לא הייתה טעות?

"יומיים שלושה לפני ה-14 ביולי (פרוץ המחאה – הח"מ) עשינו עוד פגישה של כולנו ב'הבימה'. הדיבור שם היה אך ורק על דיור. היה לנו את יגאל רמב"ם, שאמר לנו בפגישה הראשונה: 'אני, בכל מקום שיש מחאה אני בא לעזור', אבל הוא גם ניסה לפעמים לדחוף אג'נדה יותר רחבה. אבל אנחנו, תקשורתית וגם ערכית, היה לנו עיקרון מאוד פשוט: קודם כול שאנחנו מדברים רק על דיור, ודבר שני שאנחנו בשום פנים ואופן לא מדברים על פתרונות למשבר הדיור. זאת גם אחת הסיבות שהצלחנו נורא בהתחלה. אף אחד מאתנו לא היה משופשף תקשורתית, והיה לנו מזל שלקחנו את ההחלטה הזאת כי כל החלטה אחרת הייתה הורגת את המחאה. פוליטיקאים לא ידעו מה לעשות אתנו, כי בדרך כלל הם תוקפים את הפתרונות. ואנחנו, מה אמרנו? חבר'ה, לא אכפת לנו, הדור שלנו יש לו בעיה, זאת הבעיה. תפתרו. אני באמת מאמין שהתפקיד של המדינה זה לפתור את הבעיות של האזרחים והתפקיד של האזרחים זה להציב סדר יום ולהגיד הנה זה מה שחשוב עכשיו תטפלו בזה".

הרגשתם, ככל שהמחאה צברה עוצמה, את כובד האחריות על כתפיכם? האחריות הזו לא חייבה אתכם, לדעתך, להציע גם פתרונות?

"אחרי חמישה-שישה ימים, אנחנו כחבורה התחלנו להתפרק קצת. לא הכרנו אחד את השני בכלל. היום רובנו חברים טובים. אבל אז אף אחד מאתנו לא היה קשור למאבקים חברתיים. אחרי חמישה-שישה ימים פסח האוספטר, שאף אחד מאיתנו לא הכיר קודם לכן, עשה לנו מין שיחה כזו של 'חבר'ה, תתאפסו על עצמכם'. אני זוכר שהיה שם המון פאתוס ציוני, ושגורל המדינה על הכתפיים שלנו. זה עבד. התאפסנו על עצמנו באותו יום. אבל, מאותו רגע, אפילו לא לשנייה, לא הייתה לי את המחשבה של מה שאת אומרת על אחריות. אגב, לדעתי זה משותף לכולנו. אם יש לך את התחושה הזאת, אתה לא יכול לתפקד. אם אתה עד כדי כך חושב שאתה חשוב, אם יש לך את התחושה הזאת על הכתפיים שלך אתה לא תצליח לתפקד.

"מהחבורה הראשונה אף אחד לא היה פעיל חברתי. היום כשאני בזה חמש שנים, עוד כזה דבר זו הפנטזיה הפרועה שלי. אז זו לא הייתה פנטזיה של אף אחד מאתנו, אף אחד מאתנו לא הרגיש שהוא חי חלום וסוף כל סוף הוא מצליח".

האם העובדה שלא היו פתרונות או דרישות קונקרטיות, לא הייתה טעות, טעות שאפשרה לפחות בחלק מהמקרים למסמס את המחאה?

"התקיים דיון על פתרונות. 'דה-מרקר' הוציאו גיליון שלם על השיטה הסקנדינבית לפתרון משבר הדיור. יש לי את זה עדיין בבית. אשכרה מגזין. היה דיון, פשוט אם אנחנו היינו נכנסים לדיון הזה ישר היו אומרים 'קומוניסטים, סוציאליסטים, אדומים, מפא"י', לוחצים על כל הנקודות האלה. החכמה שלנו הייתה שלא נכנסנו לפינה הזאת. כל פעם שהיו צועקים על דפני, היו צועקים עליה שמאלנית. היא אמרה לאנשים, 'אתם לא מכירים אותי, מי אני ומה אני, אני לא יודעת שאני שמאלנית, אז אתה תגיד לי שאני שמאלנית?'

"עד עצרת המיליון הצלחנו לא להיכנס לזה, לא להיכנס לנושא המדיני. לא נכנסנו לנושאים אזרחיים, שזה היה לא פשוט בשבילנו. חוץ מרגב, סתיו ודפני, לדעתי כולנו היינו הומואים ולסביות. כל הצוות שמאחורה מאוד רצינו לדחוף את הנושא של זכויות לקהילה. עצרת אחת לא דיברו על זה. למה? כי רצינו את החרדים בפנים ורצינו את הערבים בפנים.

"אני לא הייתי מסוגל היום לשבת עם הימין באותו מאהל ולהגיד 'קומביה'. וזה מה שעשינו. זאת הייתה המשמעות של 'מחאה לכל המשפחה'. כולם מוזמנים. אני זוכר שהיה את הסקר של הארץ, אחרי כמה שבועות והיו 70 או 80 אחוזי תמיכה במחאה".

ככל שהמחאה התפתחה, היה נראה שהתחדדו המסרים.

"זה התפתח, לא תמיד בשליטתנו. זה התחיל ממשהו נורא קטן, מהר מאוד זה הפך ל'העם דורש מלא מלא דברים'. זה מה שאנחנו היינו צועקים. כי העם דרש כל דבר אפשרי וזה היה באמת נפלא.

"בעצרת הראשונה מה שהיה חשוב לנו שזה יהיה רק נשים על הבמה, זה עשה לנו המון בעיות בחבורה שלנו אבל זה מה שהיה בסוף. חוץ ממישהו שהתפרץ לבמה בסוף וקצת עשה שמח. העצרת הראשונה הייתה רק נשים ורק בנושא דיור. מהעצרת השנייה דאגנו שזה יהיה הכי רחב מבחינת הייצוג על הבמה. לא תמיד הייתה לנו שליטה על זה. הדבר היחיד שסירבנו לו, רוב הזמן, זה משפחת שליט. בסוף נעם שליט כן דיבר בעצרת שעשינו על אבן גבירול, זה היה בשבוע לפני עצרת המיליון.

"הייתה גם את שביתת הרעב של אידלמן מהרופאים, הוא עשה שביתת רעב ולא באמת הייתה לנו שליטה על זה, גם לא ניסינו. היה יום אחד ששרון הדליפה איזה מסמך דרישות כללי שלנו. אחרי עצרת המיליון זו הייתה הפעם הראשונה שניסינו להתמקד. היה ניסיון ללכת עם ההסתדרות על שביתה כללית על עובדי קבלן. נורא בא לי להגיד שהייתה לנו שליטה מלאה וקבענו על מה ידברו, אבל זה לא היה המצב. החוכמה שלנו הייתה לנתב את הדברים לטובתנו בתוך המציאות".

הייתה נקודה במחאה שבה נתניהו עשה מסיבת עיתונאים, ואתם הגבתם עם ההצעה שלכם למשא ומתן באולפן שקוף.

"פעם ראשונה שביבי היה עם עיגולים מסביב לעיניים. היום אנחנו יודעים בדיעבד שביבי ישב עם דנקנר בלילה שלפני מסיבת העיתונאים ודנקנר נתן לו את כל מה שצריך לעשות, זה רביב דרוקר חשף במקור, לפני שנתיים. זה העיד על כמה הם היו בלחץ אטומי באותם ימים. הוא בעצם עשה מסיבת עיתונאים שהוא מציע לסטודנטים, בואו תעזבו את המחאה ונבנה לכם מעונות. ואיציק שמולי רצה להסכים, ואנחנו עשינו לו לינץ' תקשורתי בעשר שניות, והוא ישר ירד מזה. הם לא בנו על זה שאנחנו נגיד 'לא' בצורה כזאת. הם גם לא בנו על זה שאנחנו נשב בלייב ונעשה ככה (נצליב את הידיים, הסימן שהתקבע בשיחות במאהלי המחאה להבעת אי הסכמה לדבריו של דובר – הח"מ), וישדרו את זה בכל המסכים.

"זה היה רגע יפה. ואז רצינו לתת תגובה אז עשינו עוד באותו יום או אחרי זה מסיבת עיתונאים ברוטשילד, לדעתי שמולי גם היה במסיבת העיתונאים הזאת והוא לא דיבר, כי לא תיאמנו איתו מסרים. אנחנו לא ניסינו להגיד, בואו נבנה אולפן שקוף ונעשה איתך (עם רה"מ נתניהו) משא ומתן. הרציונל שלנו היה שונה לגמרי: אתה לא מנהל משא ומתן עם דפני ליף. העם לא יצא כי לדפני ליף אין דירה. אנחנו לא נשב איתך בחדר סגור ונסגור דילים פוליטיים. מי אנחנו? אתה רוצה? בוא דבר עם כולם. כולם יבואו, אתה תדבר, אנחנו נדבר. ננסה למצוא פתרון. לא הייתה לנו את ההיכרות התקשורתית, כן ידענו שעושים עלינו ספין. חטפנו, ועשינו את הדבר הכי פשוט בעולם. התנצלנו. באותו יום בערב הוצאנו הודעה שטעינו, שאנחנו לא פוליטיקאים ושאין לנו רצון להיות פוליטיקאים. כי נתפסו מאוד לעניין עם האולפן השקוף ברוטשילד".

זה מה שהובן בציבור, שאתם בעצם רוצים להשפיל את ראש הממשלה, שיבוא אליכם.

"עם כל הניסיון שיש לי עכשיו, אני לא מכיר פוליטיקאים שמוציאים הודעות התנצלות ואומרים: 'טעינו, הלאה'. וכשהתראיינו אמרנו, זה היה שיקול דעת לא נכון, אנחנו לא רוצים להנהיג את המדינה, אין לנו שאיפות כאלה. יש לנו בעיות אמתיות, בואו נפתור אותן. ככה אגב, התמודדנו עם רוב הנפילות התקשורתיות שהיו לנו".

יש הרבה דרכים לשנות את המדיניות הכלכלית בישראל, אף אחת מהן היא לא כשביבי ראש הממשלה. אני אפילו לא אומר שזה צריך להיות 'העבודה' או  'מר"צ', אבל דבר אחד בטוח, איתו זה לא יכול להיות. הוא באמת דתי על דבר אחד, הוא ניאו ליברל, אין ימינה ואין שמאלה.

איך פעלתם מבחינה כלכלית? 

"את המחאה ניהלנו בלי שקל. אגב, זה גם קצת חלק מהעניין שמי שעשו את המחאה היו אנחנו. כולנו אחרי שבוע החלטנו שעוזבים את העבודה, עוזבים הכול ומתמסרים לזה. בסופו של דבר, למרות שלא היה לנו כסף, באנו ממשפחות מספיק פריווילגיות. עשיתי לאבא שלי שיחה אחרי ארבעה ימים ואמרתי לו, 'אני יכול ללכת למצוא עבודה חדשה', והוא אמר לי, 'לא, לא אתה עושה טוב, תמשיך, נדאג לך'. אבל זה היה ההורים של כולנו בסופו של דבר. חלק גם לקחו הלוואות. אם אחרי ארבעה ימים היינו לוקחים את הרגליים שלנו והיינו אומרים, 'צריכים לעבוד אין לנו ברירה'? אגב הייתה לנו ישיבה אחרי שבוע והחלטנו שאף אחד לא הולך לחתום אבטלה, כי זה היה משדר מסר מאוד רע. איכשהו גם מצאנו את הפריווילגיה לא לעשות את זה. והיה ברור לנו שאנחנו גם לא יכולים לקחת תרומות. המון אנשים אמרו לנו, בואו תתרימו, יעזרו לכם, אנשים רוצים לתרום. לא הסכמנו לשום תרומה. המאהל קיבל תרומות לאוכל".

ידוע שהיו בין המארגנים של העצרות לא מעט חילוקי דעות.

"העצרות עצמן היו ברדק. עצרת ראשונה היו לנו התפרצויות (לבמה). מהעצרת השנייה כבר לא היו, אני הייתי מנהל הבמה והבאתי שני בריונים ואני הייתי אומר, 'זה יכול להיכנס, זה לא'. עד עצרת המיליון לי היו את שני הבריונים שלי, להתאחדות הסטודנטים היה את הבריונים שלהם והיה בלגן והם לא נתנו לרבקה מיכאלי לעלות, כי היא באמת לא הייתה בליינאפ, אף אחד לא ידע שהיא תבוא לנאום, אבל היא התפרצה לבמה".

רבקה מיכאלי???

"לקחו אותה בטוסטוס מהצגה שהיא שיחקה בה, היא הגיעה על טוסטוס ואייל גולן הגיע בלימוזינות. והיא פתאום באה לשומרים, מה ירביצו לה? והיא עושה להם זוזו, בום, פרצה לבמה. היא דפקה נאום, אחד הנאומים הטובים, על היחס לדור שלה ושאין להם כסף והתנצלות כביכול על זה שהם השאירו לנו חרא של מדינה".

ספר לנו על הרגע שבו זה הסתיים.

"הייתה את עצרת המיליון, ואחריה היה ברור לנו שעידן העצרות נגמר. עצרת המיליון זה גם לא היה משהו שלנו. מישהו פתח איוונט בפייסבוק, פתאום הודיעו לנו שיש עצרת המיליון ואז הכול הוכוון לשם. אגב, עצרת המיליון הייתה טעות היסטורית שלנו".

למה?

"התקשורת כיבתה לנו את המחאה שבועיים לפני. ביום שישי של עצרת המיליון, יום לפני העצרת, עשו בעיתון ריבוע קטן, "מחר צעדת המיליון" עם הפניה לעמוד 17 בערך, הכי מוחבא שיכול להיות. בשבוע שלפני עשינו סיבוב בכל מערכות העיתונים. עיתון אחד נתן לנו הערכה שלא נצליח להוציא יותר מ 30-20 אלף איש. שכנעו אותנו להביא את אייל גולן במקום את שלום חנוך כי זה אולי יעזור לנו להגיע ל-50-40 אלף. בעיתון אחר הודיעו לנו בשקט שקיבלו הוראה שאין יותר סיקור חיובי. ב'דה-מרקר' עשו לנו שיחה של שעתיים. שם, בניגוד למקומות האחרים, זו הייתה אידיאולוגיה – הסבירו לנו שיש עשר משפחות ששולטות במשק, ולאחת מהן קוראים 'ההסתדרות', ועד שזה לא ייפתר לא יהיה פה טוב.

"עצרת המיליון הייתה ההזדמנות האחרונה שלנו לתת שואו. יום אחרי זה הכותרת של 'ישראל היום' הייתה משהו כמו: 'כל העם מאוחד', ו'כיכר המדינה' ב'ידיעות', משהו כזה. כל עצרת ניסינו יום לפני לנסח את הכותרת של יום אחרי העצרת. המסר שלנו בעצרת ההיא היה צריך להיות 'ביבי לך הביתה'. ולא הגענו בינינו להבנה הזאת וזאת הייתה טעות. משם זה נגמר.

"אף אחד מאתנו לא הרגיש שהוא חי חלום וסוף כל סוף הוא מצליח". פגישתם הראשונה של מארגני המחאה הראשוניים. משמאל: דפני ליף, יונתן לוי, רועי נוימן, סתיו שפיר. מימין: יגאל רמב"ם, רגב קונטס ונוספים. צילום: באדיבות רועי נוימן.

"אחרי המחאה דבר אחד כן הבנתי. עם ביבי זה לא ילך. אנחנו רוצים להביא שינוי? יש הרבה דרכים להגיע לשלום בינינו לבין הפלשתינים, אף אחת מהן היא לא כשביבי ראש ממשלה, יש הרבה דרכים לשנות את המדיניות הכלכלית בישראל, אף אחת מהן היא לא כשביבי ראש הממשלה. אני אפילו לא אומר שזה צריך להיות 'העבודה' או  'מר"צ', אבל דבר אחד בטוח, איתו זה לא יכול להיות. הוא באמת דתי על דבר אחד, הוא ניאו ליברל, אין ימינה ואין שמאלה. הוא מוכן לשחק בתוך התקציב, לתת טיפה יותר לחרדים כי זה נוח פוליטי, אבל הוא באמת אידיאולוג.

"למרות שהיינו אחרי עצרת המיליון עשינו מסיבה באותו ערב, ושם נגמר לנו הדלק. היינו אחרי שלושה חודשים והיינו צריכים קצת אוויר וגם לחשוב עם עצמנו מה אנחנו רוצים לעשות. הגענו לזה שאנחנו רוצים לעשות את שביתת העם, דיברנו עם ההסתדרות על זה, וזה לא הסתדר בסוף מבחינת שביתה".

מה השתנה, לדעתך, בשיח הפוליטי בעקבות המחאה?

"תסתכלו על סדר היום של היום ושל לפני חמש שנים, לפני שהתחילה המחאה. סדר היום הפוך לגמרי. מה היה לפני המחאה? אני מדבר גם לפני הקוטג', סדר היום היה או מדיני או אזרחי. אזרחי בעיקר בהקשר של דת ומדינה. החברתי לא היה קיים. זו העבודה שעשינו. סדר היום כיום הוא קודם כול חברתי. המחאה הצליחה בשינוי התודעה. זה לא היה התפקיד שלנו להציע פתרונות, זה התפקיד של הממשלה. הממשלה נכשלה, אבל המחאה הצליחה בגדול".

אנשים תמיד הרגישו נוח להגיד שרע פה כקולקטיב, אבל אנשים לפני המחאה לא היו מסוגלים להגיד 'רע לי, קשה לי כלכלית', הייתה בזה בושה מאוד גדולה.

האם אין תחושת החמצה, כשמסתכלים בדיעבד על האנרגיה האדירה הזו, שאולי התפספסה? לדוגמה, אילו היה נוצר חיבור בין המחאה ובין ההסתדרות, היה אפשר אולי להגיע להישגים ממשיים, שמשפרים את חיי האנשים בישראל.

"היה שלב במהלך המחאה שהגענו להסתדרות. היה מי שחיבר בינינו והגענו לשבת עם עופר (עופר עיני, יו"ר ההסתדרות דאז – הח"מ). הוא שאל מה אתם רוצים? והסיכום היה, שנשב בינינו כל החלקים של המחאה, ואם נגיע לרשימת דרישות מוסכמת אז הוא ילך וינסה להביא את זה. אבל זה לא בדיוק קרה ככה. רק אחרי הפגנת המיליון, אני זוכר שישבנו, דפני, אני ואחרים אצל עופר עיני. והוא שאל אותה: 'מה את רוצה להשיג?' ודפני אמרה, 'לשפר את המצב של עובדי הקבלן'. וזהו, ואז ההסתדרות התגייסה והיה מאבק וזה באמת הצליח".

שאלה אחרונה, האם אתה מאמין שאפשר להוביל לשינוי חברתי אמתי במציאות של היום?

"כן, בטח!"

אתה יודע שזו לא תשובה נפוצה?

"אני, מהניסיון שלי, יודע שאפשר לעשות פה שינוי תודעתי, אם מתאמצים ועם קצת מזל. אז, כן, אני אופטימי".