יצחק בלפר, אחרון החניכים בבית היתומים של יאנוש קורצ'אק, נפטר אתמול (שישי) בגיל 98.
בלפר חי בבית היתומים של קורצ'אק בוורשה במשך שמונה שנים, מגיל 7 עד גיל 15, ועזב אותו שנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. בחייו הבוגרים עסק בהנצחת מורשתו של קורצ'אק דרך תרגום ספריו לעברית, כתיבת ספרים על סיפורו האישי, ומפגשים עם בני נוער ואנשי חינוך. במקביל עסק בציור ופיסול.
בהרצאותיו ברחבי הארץ ומפגשיו עם תלמידים ומורים העביר את תמצית משנתו של קורצ'אק, מחנכו האישי. "ילד מקשר ומבין כמו אדם מבוגר – הוא חסר רק את מטען הניסיון של האיש". לרבים מהתלמידים היה זה המפגש הראשון עם דמותו של קורצ'אק.
"קורצ'אק היה חסיד של מתן עצמאות לחניכיו", היה מספר, "החניכים פעלו במוסדות שונים בבית היתומים, והגשימו בחיי היום יום את עקרונות הדמוקרטיה, שהיו תקפים במידה שווה הן לילדים והן למבוגרים".
בפגישותיו עם מחנכות ומחנכים, נהג לומר: "על מערכת החינוך להתייחס אל ילדים ברצינות ולנהל עמם דיאלוג פתוח. ילד צריך לחוות מצבים נתונים ולהבינם בעצמו, להתנסות, ולהגיע בעצמו למסקנות".
"כשסיפר על קורצ'אק יכולנו להרגיש כאילו אנחנו פגשנו בו"
קשר מיוחד נוצר לבלפר עם תנועת הנוער 'המחנות העולים'. "כשיצחק סיפר על קורצ׳אק יכולנו להרגיש כאילו אנחנו פגשנו בו". אומרת לירון אבנת, רכזת תנועת הנוער המחנות העולים. "הוא היה עבורנו החוט שמקשר ומחבר אותנו לרוחו של קורצ׳אק, ולמדנו ממנו המון". בבניין תנועת המחנות העולים מוצגת תערוכת קבע שעוסקת במורשתו של קורצ'אק. התערוכה נבנתה יחד עם בלפר, ונקראת ׳אמונה חדשה׳.
המחנך שהלך עם תלמידיו לתאי הגזים
בית היתומים של קורצ'אק היה מוסד ותיק בוורשה, וקורצ'אק היה דמות מפורסמת מאוד בפולין כולה. הבית פעל במשך שלושים שנה, שבמהלכן קלט מעל 550 חניכים. הוא המשיך ופעל גם תחת הכיבוש הגרמני, באישור מיוחד, בתוך גטו וארשה. ב-5 באוגוסט 1942 הגיעו חיילים גרמנים והעבירו את 300 היתומים וחלק מאנשי הצוות למחנה ההשמדה טרבלינקה. למרות ההצעות שקיבל קורצ'אק להציל את חייו, הוא יצא עם הילדים אל מותו בתאי הגזים טרבלינקה.
"שנותיי כחניך בבית היתומים שינו את תפיסת עולמי"
בלפר נולד באפריל 1923 בוורשה בבית דתי. כשהיה בן 4 התייתם מאביו, והמשפחה עברה להתגורר בבית הוריה של אימו, "בית צפוף. את המיטות חולקים בזוגות. משחקי הילדים מטרידים את המבוגרים", סיפר.
לאחר שלוש שנים החליטה האם לשלוח אותו לבית היתומים היהודים בעיר. "שנותיי כחניך בית היתומים של ד"ר יאנוש קורצ'אק, פתחו בפני צוהר לאופקים חדשים ששינו את תפישת עולמי", סיפר. קורצ'אק ושותפתו לדרך, המחנכת סטפה וילצ'נסקה, הטביעו בו חותם גדול: "הם עיצבו במידה רבה את אישיותי".
עם תחילת המלחמה בספטמבר 1939 נפרד בלפר מאמו והחליט לברוח עם חבר לברית המועצות. לפני העזיבה של פולין הם עברו בפעם האחרונה בבית היתומים, "השיחה האחרונה הייתה מאוד עצובה", הוא מתאר, "הילדים וגברת סטפניה עמדו בצד. זאת הייתה שיחה קצרה וקשה. קורצ'אק הוציא מכיסו כסף, את כל מה שהיה לו בכיס, ונתן לנו לדרך. קיבלנו את ברכתו וברחנו. זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו". בסיום המלחמה חזר בלפר לווארשה, וגילה שכל משפחתו נרצחה והוא נותר לבדו בעולם.
לאחר מלחמת העולם, במהלך ניסיון העפלה בלתי חוקית לארץ ישראל, נתפס בלפר וגורש לקפריסין. במחנה המגורשים למד רישום ופיסול אצל הפסל זאב בן-צבי, ועבד כצייר במחנות החורף. "בעבודותיי כצייר, רשם ופסל אני מנסה להביע את הכאב, הצער, האובדן".
ב-1949 בלפר הגשים את חלומו ועלה לישראל, והחל לעסוק באמנות. "גמלה בלבי ההחלטה" הוא כתב, "לנתב בדרכי האמנותית את סיפורם של מי שלא שרדו מחד גיסא, ואת זכרם של מי שבזכותם חוויתי ילדות יפה מאידך גיסא". בארץ למד ציור ופיסול במכון אבני בתל-אביב ולימד דורות של תלמידים במסגרת חוגי האמנות של עיריית תל-אביב.
בלפר תרגם מספריו של קורצ'אק לעברית, אייר ופרסם אותם בהוצאת הספרים "ינוקא" יחד עם שותפתו מיכל בן גל. "חשוב לי שידעו שמורשתו של יצחק תימשך", אומרת בן גל ל'דבר', "נמשיך להנגיש את מורשתו של קורצ'אק לכל הילדים בארץ".
"הדבר החשוב ביותר זה היושר, הנכונות לעזור לרעך"
בראיון שנערך עימו ב-2016 הוא נשאל מה הדבר הכי חשוב שלמד מקורצ'אק וסטפה, והשיב: "הדבר החשוב ביותר זה היושר. הנכונות לעזור לרעך. להקשיב לאחיך, ולאהוב את הארץ".
בלפר סיפר שבכל פעם שיתומים עזבו את בית היתומים, היה קורצ'אק מציע להם, בטקס הפרידה, לנסוע לארץ ישראל. "שם, הוא אמר, הוא מקווה שאנחנו נמצא את אלוהים, את אהבת האדם, ואת המולדת".
בלפר הותיר אחריו בן, חיים בלפר, ושתי נכדות, נטע ועלמה. מועד הלוויה טרם נמסר.
