במאי האחרון פרסם ארגון הבריאות הבינלאומי דו"ח הקורא למדינות בעולם לאסור על פרסום מכירות תחליפי חלב אם והוספת כתוביות על אריזות הפורמולות המציינות את הסיכון לתינוק באי-הנקה. כאילו אנחנו לא מוצפות מכל עבר ברגשות אשם, לא רק על הנקה או אי הנקה, אלא על כל דבר קטן שעשינו או לא עשינו. לרגל שבוע ההנקה הבינלאומי, החלטתי להתייחס לנושא הכול כך טעון רגשית – הנקה.

מהרגע שנכנסתי להריון הייתי במחשבות האם אצליח להניק או לא, וכמה זמן אנסה או אצליח להניק? אני גדלתי בצל סופר-מאמא מקורית ואמיתית. אמא שלי ילדה אותי בלי אפידורל, הניקה אותי אחד-עשר חודשים (מקור גאווה גדול מאוד בבית), הצליחה לבנות קריירה מצליחה ובמקביל לטפח חיי משפחה חמים עבורי ועבור אחי ואחותי וכן לשמור על בית מתוקתק. אבל הפיקציה הזו שנבנתה לי בראש לא הייתה אפילו קרובה למציאות שחוויתי לאחר הלידה. לקח לי שלושה ימים של סבל עד שהצלחתי להניק כראוי וגם לאחר מכן זה לא זרם כל כך. אך הבעיה האמיתית החלה בחזרה לעבודה.

מחד מצפים מאיתנו להניק ככל היותר ומאידך, אילו תנאים נאותים יש לנו בשביל להניק? אתן ואתם שואלים מי מצפה מאיתנו? החברה מצפה מאיתנו, המדינה מצפה מאיתנו וארגון הבריאות העולמי מצפה מאיתנו. ומה זה אומר "להניק ככל היותר?" זה אומר – תניקי עד שתצא נשמתך.

הרבה אמהות מספרות שההנקה בשבילהן הייתה חוויה משחררת, חוויה בונה, שהעמיקה את הקשר שלהן עם התינוק או התינוקת. בשבילי זה הרגיש כמו מטרד. מטלה שאני צריכה לבצע ומבצעת בשמחה למען הבריאות של הבת שלי. כמו לקחת לטיפת חלב לחיסון – זה לא כיף, אבל צריך, אז עושים. שחזרתי לעבוד, אחרי מינימום זמן, קניתי את המשאבה שהמליצו לי ב-400 שקלים ומצאתי עצמי לפחות פעמיים ביום שואבת חצי שעה במשרד פנוי שיכולתי לנעול או בשירותים במקרה הגרוע. לא אספר על כמות הפעמים שלא הספקתי לשאוב ועל הפעם בה התפתחה לי דלקת מרוב גודש.

אם המדינה והחברה מצפה מאיתנו להניק, אזי שעל החברה ועל המדינה לדאוג שיהיו לנו הפסיליטיז המתאימים לצורך כך. החל בחדרי שאיבה במקומות עבודה ומקומות בילוי, כולל אפשרויות לקירור, סבסוד של מכונות שאיבה ותו תקן גבוה וכן חקיקה מתאימה שתאפשר לאם מניקה את הזמן הנדרש לשאוב. "שעת ההנקה" כבר מזמן איבדה את יעודה המקורי וטוב שכך, אבל צריך למצוא לכך הסדר מתאים.

סוף דבר, הצלחתי להניק את בתי הנקה מלאה שישה חודשים והנקה חלקית שמונה חודשים ועשיתי זאת עם משרה מלאה ואני גאה בעצמי. עם זאת, זה לא חייב להיות כל כך קשה, ישנן דרכים להקל עלינו להיות הורים עובדים. כל אחת צריכה לבחור מה נוח ומתאים בשבילה ובשביל ילדיה ולא משנה מה תבחר, על המדינה והחברה לתת לה את מירב האפשרויות לעשות כן וללא רגשות נחיתות או רגשות אשם. אין נכון או לא נכון ולכל אחת זכות לבחור להניק או לא ולכמה זמן.

לאחרונה שאלתי את אימי כיצד הצליחה לתת מאה אחוז בבית ומאה אחוז בעבודה. היא אמרה שאמרו לה שאי אפשר לטפח גם משפחה וגם קריירה באופן מושלם ושהיא רצתה להוכיח שהיא יכולה הכל. אז אמרתי לה "אבל בטוח היית חייבת לוותר על משהו בשביל להיות אמא מושלמת עם קריירה", והיא ענתה "כן, ויתרתי על עצמי".