ממש לפני ארבעה חודשים הזמנו את במבי שלג ז"ל להרצות בפנינו, קבוצת סטודנטים לחינוך במכללת בית ברל. ביקשנו ממנה לדבר איתנו על מחלוקות בחברה הישראלית, והיכולת לשאת אותן מבלי להתפרק.
במבי הסבירה לנו שהחברה הישראלית היא כמו פיצה (כבר דימוי מאוד אוהב לחברה הישראלית בעיני…) אבל במה דומה החברה הישראלית לפיצה? במבי הסבירה בשעה שציירה על הלוח המחיק את 'הפיצה של במבי': המרכז רחב בהרבה מהשוליים. ולא רק שהוא רחב בהרבה, אלה שמגזרים השונים, נפגשים בו. אנשי המרכז רוצים ביום יום, לחיות זה עם זה, לעבוד זה עם זה. ובעיקר רוצים לעצמם דברים די דומים – ביטחון – פיזי וכלכלי, הכרה, הזדמנות לפתח חלומות ולנסות להגשימם, להקים משפחה, להתבגר, לחיות ולהזדקן בכבוד.
אבל החברה הישראלית מנוהלת על ידי השוליים. השוליים שמפעילים עלינו כוחות צנטרפוגליים של התרחקות, התמגזרות. השוליים שמרווחים מתהליכי ההפרטה של המשותף. השוליים שמעסיקים את התקשורת, בספינים הפוליטיים הצרים המבקשים לסמא את עיני הציבור.
והסיבה להתחזקותם של השוליים, לעובדה שהם מנהלים את חיינו, הסבירה במבי – היא בהיעלמן של התנועות החברתיות, תנועות החיים. אלה התנועות שעסקו בבניין ולא רק בתדמית. שהייתה להן קופת חולים, ומוסדות רווחה, תנועות נוער, ספריות ותיאטריאות, בתי ספר ועיתונים, ויישובים שהוקמו על ידי בניהן. והיו לאותן תנועות גם מפלגות. אבל המפלגות היו רק חלק מתוך תנועות של מכלול חיים, שעוצמתן כפתה עליהן את דמותן.
באופן סמלי נפטרה במבי כל כך צמוד לתשעה באב. והיא מורישה לנו את האחריות עבור החברה הזו, עבור יצירתן של תנועות חיים חדשות, אשר יבקשו לאחות קרעים ולא להרחיבם. אשר יבקשו לקחת אחריות על החברה הישראלית, וזו על זו.
