המסר אותו ניסו לקבע חז"ל בתודעת העם, בעת חורבן הבית והיציאה השנייה לגלות, היה – שמירת האחדות!
בחוכמתם הבינו כי בדרך החתחתים המחכה לעם היוצא לגלות, מסר זה הוא גלולת פלא להשרדות.
סיפור קמצא ובר קמצא, הבא ליצר מסר של אהבת חינם, הוא תאור פשטני לכאורה לסיבת החורבן, אך הוא מגלם את העומד בבסיס כל החורבנות וטומן בחובו את המרכיב המשמעותי ביותר בדרך לתקומה. שנאת חינם (פירוק הסולידריות) – מביאה חורבן ואהבת חינם (יצירת סולידריות) – מייצרת תקומה.
שנאת חינם של שלהי בית שני, היא סימפטום של התפוררות והפרדות, של קריאת תגר על המנהיגות, על חכמי הדור, על החוכמה הקולקטיבית של העם.
באומץ תארו חז"ל את הדתיות של העם, את תלמוד התורה, את הדבקות במצוות ואת עבודת האל, כל זה לא מנע את חורבן העם, הארץ ובית המקדש (לתשומת לב לומדי התורה כיום). דווקא היחסים שבין אדם לחברו, הם שהכריעו את הכף.
כל המחלוקות, במרד הגדול ובמרד בר כוכבא, היו בין פלגים מאמינים, על הפירוש האמוני למציאות. ככל ש"האמת" בערה במי מהפלגים, עד כדי שכנוע שהיא ואין בילתה, כך הפך הפלג הזה לסכנה גדולה יותר ולקטליזטור לחורבן.
התענית והצום, קריאת המגילה וטקסי האבלות, לא ימלאו את מטרתם, אם לא נלמד את לקחי חורבן הבית ולא נסיק את המסקנות הנכונות.
הציונות קמה כהצהרה סולידרית (אהבת חינם), בין כל חלקי העם היהודי. היא לא הצטמצמה לקבוצת מאמינים מסויימת, אלא הגדירה עצמה כביתו של כל העם, באשר הוא -פיסית ורוחנית. אותה סולידריות ששיוועו לה חכמי ישראל בעת החורבן, צצה לה מתוך האפר, לאחר 2000 שנות גלות. זה לא אומר שהייתה מונוליטיות מחשבתית, גם לא כזו בתחומים הפוליטיים והציבוריים, אך הייתה הכרה כי לפעם הזו – כולם בשביל כולם. הרעיון הציוני, גדול מהפלגים המרכיבים אותו ומהדעות של כל פלג ופלג.
בסיפרה – התנ"ך והחרב – משווה ברברה טוכמן בין שני עמים הנתונים לפני 2000 שנה לכיבוש רומי – הבריטונים והישראלים. בעוד שהראשונים משמרים את עצמאותם הפיסית ואת השארותם על אדמתם ומקריבים למען זה את תרבותם, עד כדי אימוץ מוחלט של תרבותה של רומי, הרי הישראלים, נלחמים על על עיקרי אמונתם, עד חורבנם הפיסי. ההרואיות של ההקרבה הישראלית, השאירה חותם כה עמוק, עד כי היוותה בסיס להעברת הרעיונות האמוניים שלה לכל העולם העתיק.
האמונה היהודית ותרבותו של העם, משתמרים בדבקות והקרבה בגלות, ומהווים "נר תמיד", המחכה להבעיר את אש התקומה, לכשתגיע השעה.
אכן מסות המרד והחורבן הינן מסות מעוררות השראה. אולם האם אי אפשר היה אחרת, האם האלטרנטיבות היחידות הן – חורבן מוחלט או עצמאות מוחלטת.
בידיעה כי הקמנו את הבית השלישי כדי להשאר וכי אין בכוונתנו לבחור בין תקומה פיסית לתקומה רוחנית, האתגר העומד בפנינו הוא – שילוב בין השניים.
מעולם לא הייתה אחדות דעים בקרב העם. תקופת המלכים לוותה במלחמות שליטה בין השבטים, עד כדי פרוד לשתי ממלכות נפרדות.
חוקי ההשרדות האוניברסאליים, פעלו על העם כמו על עמים אחרים.
כל הפוליטיקה הקדומה, נעה סביב יצירת בריתות עם מעצמות האזור. הימור לא נכון על המעצמה התומכת, הביאה לתבוסה והרס. אין מדובר בחבל ארץ מבודד ונידח. בעולם הקדום ובמידה מסויימת גם בעולם החדש, מיקומה של ישראל, לא נותן ה רגע דל.
מארג הקשרים והבריתות של שלמה המלך, ביסס את נצחונות אביו. במערכת יחסים זו, ויתר שלמה גם על שטחים מארץ ישראל.
גלות אשור – 10 השבטים – הנה תוצאה של השתתפות ישראל בקואליציה נגד אשור.
גלות בבל, הינה תוצאה של צידוד ממלכת יהודה – במצרים, במלחמתם מול הבבלים.
שיבת ציון בהנהגת זרובבל, באה בעקבות הצהרת כורש, שהיה מלך המעצמה המסופוטמית החזקה באותה עת – פרס. הקשרים הטובים שיצרו ראשי הקהילה עם כורש, אפשרו את ה"דיל הפוליטי" הזה – אתם תחזרו לארצכם ואני אהנה מקבוצת אוכלוסייה נאמנה ותומכת. אותה עת, יוון הייתה האוייבת העיקרית של פרס והציפייה הייתה כי ציון תהיה נאמנה לפרס.
גם הנהגת עזרה ונחמיה, לוותה בכתב מינוי מאת מלך פרס.
נצחון המכבים, בא על רקע חולשתה של יוון והתפוררותה ועל רקע התעצמות רומי וברית בין היהודים לרומי. החשמונאים ניצחו את הסלווקים בקרבות מסויימים, אך לא היה להם סיכוי לנצחם במערכה כולה. מי שגרם להתפוררות הצבא הסלווקי, היו הצבאות הרומיים המתעצמים. אילולי הלחץ הרומי, היו החשמונאים נשחקים ומתפוררים.
החמרת היחס אל היהודים ע"י הסלווקים, אכן היתה ממאיצי המרד, אך כמו הביצה והתרנגולת, יתכן שעצמאות היתר, על רקע חולשת יוון, הביאה את היוונים, להחמיר את היחס ליהודים.
לאחר מותו של יהודה המכבי בקרב, יורדים החשמונאים למחתרת, היוונים שולטים בירושליים ורק הסכם נוסף בין יונתן החשמונאי לסלווקים, על רקע הסתבכות הסלווקים בגבול המזרחי שלהם, מאפשר אוטונומיה חשמונאית בארץ.
אין ספק שמדובר בתקופה הירואית של העם בציון. הנחישות והאחדות, הביאו תמורות משמעותיות. אך אין לנתק זאת מהמכלול – הרומים מבקשים להחליש את היוונים הסלווקים ומיצרים בריתות עם מיעוטים נדכאים, על מנת לעורר מרידות בשטח הנשלט ע"י היוונים.
הברית עם רומי נחקקה בספר "מקבים" – "…אם לעם היהודים תבוא מלחמה בראשונה, יעזרו הרומיים בנפש, כאשר יפקוד עליהם הזמן".
כשרומי מתעצמת, נכנס מלך יהודה – אלכסנדר ינאי לברית נגדה ומאבד את ההזדמנות לקבל גיבוי מרומי להמשך עצמאות יהודית.
העימות, בהמשך, בין הורקנוס ואריסטובלוס וניסיונו של אריסטובלוס לעורר מרד נגד הרומים, הביא את הרומים למעורבות הולכת וגדלה בנעשה בירושליים.
כך, התנהלות פוליטית בינלאומית נכונה, מביאה לאורך השנים – הזדמנויות של בנין ותקומה והתנהלות מוטעת – מביאה הרס וחורבן.
המרד הגדול ובוודאי מרד בר כוכבא שבא אחריו, הביאו לחורבן. חורבן זה לא היה בלתי נמנע. עם קטן בארצו, תמיד יזדקק לחסות ורומי הייתה מעצמה שאי אפשר היה להכריעה אז. סופו של המרד היה ברור, אילמלא לווה בחזיונות שווא מיסטיים.
לאורך הדורות, חכמי ישראל הסתייגו מהמורדים, גם מחישוב הקץ, שהתלווה לחזיונם של אותם מנהיגי מרידות קנאים.
הקנאות החלה באלימות פנימה, ביצירת ריב גדול על זוטות שלא תאמו את תפיסת עולם הצרה של אותם קנאים היהודים. הסיקר היה חזות הכל, פחד וטרור פנימי דירדרו את האוטוריטות המסורתיות ואת המבנה השלטוני והחברתי.
המרד הגדול החל בריב על בית כנסת בקיסריה, משם הוא התפשט לעבר יהודה ההררית ולגליל. משך שלוש שנים התרחשו המרידות, כשהן מתרחבות ומתפתחות עם השנים.
אנו רואים כיום את המורדים, כגיבורי חרות, אך בפועל הם היו קנאים צרי אופקים שפעלו כנגד הנהגתם וכנגד רבניהם. האחווה היהודית, הסולידריות, ה"ישראל ערבים זה בזה וזה לזה", לא עבדו אז. יהודים נרצחו בהמוניהם ע"י יהודים, יהודים הורעבו ע"י יהודים וכל דאלים גבר.
הפנטזיה הפונדמנטליסטית, הרואה את המיסטיקה כמובילה את עתידנו וממאנת להביט אל המציאות כפי שהיא, היא אותה סכנה בדיוק שגרמה אז לחורבן ועלולה להביאנו שוב לפי פחת.
המחשבה כי אין לנו צורך לקיים מערכת מדינית של הסכמים ובריתות של תן וקח, כאילו אנו באמת "לבדד ישכון" (לא נשכח שבלעם המקלל אמר זאת), זוהי גם כיום, הסכנה הגדולה שלנו.
יוסף בן מתיתיהו מתאר את הקנאים של אז, רואים את המקדש עולה באש ומשוכנעים כי מתוך הלהבות יתגלה המשיח, הם נעים באלפיהם אל המקדש הבוער ותחת שיקבלו גאולה, הם נשרפים למוות.
הלהג מן הפה ולחוץ על אהבת חינם, לא יועיל אם לא נפנים את הלקח האמיתי והמשמעותי שיש ללמוד מהחורבן של אז – קנאות ופגיעה ב"מלכות", הם מתכון לאסון.
אחרי שכבר נרצח כאן ראש ממשלה ומורי הלכה עדיין מוכנים להקריב את כל מה שבנינו כאן, תמורת חזיון עיועים של מקדש ומשיח עכשיו, שמא יהפוך צום תשעה באב, ליום של חשבון נפש לאומי, במרכזו – דחייה של הגורמים הבדלניים בקרבנו וביצור הסולידריות הלאומית, האישית והחברתית?!
