בין החלקה הצבאית לחלקה האזרחית בבית הקברות תר"ן ברחובות עומדת מצבה מעט מוגבהת, ירק בבסיסה, זר פרחים עטוף בצלופן מונח לצדה, אך הכתובת עליה כמעט ונמחקה: "אליהו בן שלמה זלמן כץ מפינלנד. נפל על משמרתו. בן 46. י"א טבת תש"ח". כתובת יבשה, דהויה, שלא מספרת את סיפורו יוצא הדופן של הנפטר, "נורמי היהודי", אצן אולימפי עטור מדליות, שנרצח חודשים אחדים לפני קום המדינה במחנה בריטי ליד עזה.

קברו של אליהו כץ ז"ל בבית העלמין הצבאי ברחובות (צילום: יאיר צוקר)

אם יש לך כשרון ריצה, אתה רץ

אליהו (אליאס) כץ נולד ב-1901 בעיר טורקו שבפינלנד. כשהיה בבית הספר היסודי, מאמני הספורט זיהו את כשרונו האתלטי יוצא הדופן. "אלו", כך כינו אותו, אהב לרקוד ולשחק כדורגל, אבל בפינלנד, אם יש לך כישרון לריצה, אתה רץ.

מדינה קטנה פינלנד, קצת יותר משלושה מיליון תושבים בראשית המאה העשרים, אבל הרוח הפינית ותרבות ה"סיסו" הביאה אותם בעבר, ומובילה אותם גם כיום, להישגים ספורטיביים יוצאי דופן. תרבות ה"סיסו" היא המפתח.

קשה לחשוב על מילה בעברית, אנגלית או ספרדית, שיכולה לתאר תרבות של מדינה. מילה אחת שמתארת אופי לאומי ומכילה את הערכים שאזרחיה שואפים לפעול לאורם. לפינים יש מילה כזו שחייבים להכיר – "סיסו", שמשמעותה נחישות יוצאת דופן, עקשנות, אומץ, קשיחות, צניעות ויכולת לסיים משימה בהצלחה. זאת הרוח הפינית שאליהו כץ גדל בה.

בצעירותו הוא חילק את זמנו בין מסלול הריצה ובין עמדת המכירות בחנות המכולת השכונתית. אחרי שהוכיח את עצמו בתחרויות מקומית, הצטרף למועדון היהודי לאתלטיקה "כוכב הלסינקי". הילד הפך לנער והנער הפך לכוכב בסצנת הריצה המקומית. בעקבות הישגיו צורף, כשהיה בן 23, למשלחת הפינית למשחקים האולימפיים בפריז, 1924.

בראש הפודיום עם מדליית זהב

כשהמרוץ הקבוצתי באולימפיאדה ההיא הסתיים, כץ עמד בראש הפודיום יחד עם פאבו נורמי ווילה ריטולה, שניים מגדולי הרצים למרחקים ארוכים בהיסטוריה. בריצה הקבוצתית ל-3,000 מטר, השלישייה הפינית ניצחה, כשנורמי וריטולה מגיעים במקום הראשון והשני בהתאמה, וכץ מגיע במקום החמישי, כדי להעניק לשלישייה את מדליית הזהב. בריצת 3,000 מטר מכשולים, כץ זכה במדליית הכסף, שני אחרי ריטולה.

את המשחקים בפריז סיימה הנבחרת הפינית במקום השני בטבלת המדליות עם 14 מזהב ו-37 בסך הכל. כשדיברו על אסכולת "הפינים המעופפים", דיברו על נורמי, ריטולה וכץ, שזכה לכינוי "נורמי היהודי". כנראה, המחמאה הכי גדולה שניתן היה לתת לרץ באותה התקופה.

לרוץ בצל ענקים

כיום, כשהריצה למרחקים ארוכים נשלטת על ידי קנייתים ואתיופים, קצת קשה לדמיין את זה, אבל בשנות ה-20 של המאה שעברה פינלנד שלטה בתחום בצורה אבסולוטית. בשלוש האולימפיאדות, שבין 1920 ל-1932, חולקו 21 מדליות זהב בריצות למרחקים שבין 1,500 מטר למרתון. הנבחרת הפינית זכתה ב-17 מהן. פאבו נורמי, "הפיני המעופף", היה אחראי לתשע מדליות מזהב ושלוש מכסף, והוא האתלט שזכה במספר המדליות הרב ביותר במשחקים האולימפיים בהיסטוריה.

פאבו נורמי (משמאל) מוביל את הריצה ואליהו כץ אחריו. "לרדוף אחרי צל כזה זה לא עניין פשוט" (Photo by Gircke/ullstein bild via Getty Images)

כמעט מאה שנים חלפו מאז, אבל בפינלנד נורמי וריטולה, עדיין נחשבים לגיבורים לאומיים. נורמי שבר בקריירה 22 שיאי עולם, וכשהיה בשיאו ניצח 121 תחרויות ברציפות. שמו של ווילה ריטולה פחות מוכר, אבל בארון המדליות שלו יש חמש מזהב ושלוש מכסף. אליהו כץ רץ אומנם בצל שני הענקים הללו, אבל לרדוף אחרי צל כזה זה לא עניין פשוט.

"מועצת רחובות מטפלת בהעברת הגופה"

אחרי המשחקים בפריז, כץ, שהיה ציוני נלהב, עבר לברלין והצטרף למועדון "בר כוכבא". האגודה הקטנה גדלה ובשיאה (1932) היא כללה 5,000 ספורטאים יהודים. במקביל לקריירה שלו כרץ וכמאמן, שמר על עבודתו היומית כפועל אריזה בכלבו הגדול של ברלין. בינואר 1933, כשהיטלר מונה לקנצלר הרייך השלישי, אגודת "בר כוכבא" נסגרה וממרבית היהודים נמנעה פעילות ספורטיבית. כץ חזר לפינלנד ומשם הפליג כדי לממש את חלומו לעלות לישראל.

אליהו כץ "נורמי היהודי" מייצג את נבחרת הריצה של פינלנד (צילום: ארכיון)

עסקני הספורט של היישוב היהודי שמחו לקבל את הרץ האולימפי, אך לא יכלו לשלם לו עבור אימון רצים צעירים. במקום לאמן, עבד כץ בתחזוקת מסלול הריצה וכשומר באצטדיון המכביה בתל אביב. עם הזמן, "נורמי היהודי" נשכח. ידוע ששכר עם אחיו דירת חדר ברחוב החשמל בתל אביב והתפרנס בעיקר מעבודות בנייה.

אחרי מלחמת העולם השנייה, מונה על ידי הצבא הבריטי להיות טכנאי קולנוע במחנות הצבאיים. חמישה חודשים לפני קום המדינה, ב-24 בדצמבר 1947, במחנה הצבאי אל מועזי, דרומית מזרחית לעזה, הוא נרצח על ידי ערבים.

בעיתון "דבר" נכתב יומיים אחר כך, שכץ היה איש חביב על רבים, ששלטונות הצבא סירבו לתת משמר ומכונית להעברת גווייתו מהמחנה לרחובות, ואף איימו שאם לא יבואו לקבלה יקברהו במחנה. "מועצת רחובות מטפלת בהעברת הגופה", דיווח העיתון, וכץ נקבר ברחובות.

המצבה על קברו עומדת, אבל סיפורו של האצן המצטיין מוכר בעיקר להיסטוריונים של הספורט הישראלי. התאחדות האתלטיקה אמנם העניקה, בין 1977 ל-1994, גביע נודד על שמו, לזוכה באליפות ישראל בריצת 20 קילומטרים, אך כיום אין תחרות או מפעל שמנציחים את זכרו וסיפור חייו יוצא הדופן. אולי חסר בתרבות הישראלית קצת "סיסו", כדי שמי שנחשב לאחד האתלטים היהודים הגדולים בהיסטוריה יזכה בכבוד הראוי.