את גדר הגבול בין ישראל לרצועת עזה ניתן לראות כמעט מכל נקודה בקיבוץ הקטן כרם שלום, היישוב המערבי ביותר בישראל. גם הגבול עם מצריים לא רחוק. ובכל זאת, הקהילה המיוחדת של כרם שלום מתאפיינת דווקא בטשטוש גבולות. "הגבול קיים, וקרוב, אבל הוא לא מרכז החיים", אומר ארז לוזון (43), פרויקטור הקליטה בקיבוץ.

בכרם שלום כ-200 תושבים, הכוללים את חיילים המוצבים במקום ומשפחות ששכרות בו בית, לצד 66 חברי קיבוץ, ש-11 מהם דתיים. החיים המשותפים במקום מתנהלים על פי מודל ייחודי. "הקהילה המעורבת בכרם שלום מאוד שונה מקהילות מערבות אחרות", אומר לוזון, בעל משרד לשיווק דיגיטלי המתמחה בשיווק קהילות לצורך תמיכה דמוגרפית, שאינו חבר הקיבוץ בעצמו.

ארז לוזון. "בכרם שלום יש משהו מיוחד" (צילום: גיא שמואלי)

"אני עובד עם עוד כמה קהילות מעורבות", הוא מספר, "וברובן גם הדתיים וגם החילונים נמצאים על איזשהו 'רצף'. הדתיים נוטים להיות בצד הליברלי יותר של קיום המצוות, והחילונים הם אוהבי תורה. הם ייפגשו בנוחות בתיקון ליל שבועות בבית הכנסת".

וכאן?
"בכרם שלום יש משהו מיוחד. זו קהילה לגמרי חילונית, שלא היה לה במקור שום רצון להקים קהילה מעורבת. כשהוחלט להקים קהילה כזו, הדתיים שהתקבלו הם לא דתיים שנמצאים על הרצף הזה, אלא חבר'ה תורניים 'על מלא'.

"נוצר פה משהו אפילו יותר יפה משאר הקהילות המעורבות, כי אלה באמת חיים משותפים. יש פה דתיים ויש פה חילונים והם צריכים להסתדר, ויש גם חריקות לפעמים".

"כל מקום במדינה צריך להיראות ככה"

"אני מאמין שבסוף מי שרוצה לחיות ביחד חי ביחד ולא עושה חשבונות", אומר אליה בן שימול (29), חבר הקיבוץ, נשוי לרבקה ואב לשלושה: מאור (5.5), לביא (3.5) ומבשר חיים (1.5). "גם איש ואישה שחיים ביחד, אם הם יעשו חשבון כל אחד מה הוא מרוויח ומפסיד, הם לא יצליחו.

אליה בן שימול. "מי שרוצה לחיות ביחד חי ביחד ולא עושה חשבונות" (צילום: הדס יום טוב)

"כל מקום במדינה צריך להיראות ככה. אנחנו בישראל חיים בעצם ביחד, אבל בוחרים לפלג את עצמנו לקהילות ושכונות נפרדות. זה מובן, אבל זו לא הדרך הנכונה לדעתי. כמו זוג שנפרד פיזית ואז נפרד גם מנטלית, ככה גם קהילות ישראל. זה ברור שאנחנו חייבים לעשות את המהלך ההפוך, להתכנס בחזרה".

זה אפשרי? יש דברים שלאדם דתי קשה לקבל באורח החיים החילוני.
"למרחב הדתי יש גבולות הלכה, מה שבעולם החילוני אין. אם אני יושב למשל באירוע תרבות ויהיה משהו שלא מתאים לערכים שלי, לא אהיה שם. אבל אשתדל לעשות את מה שאני יכול כדי להיות באירוע קהילתי, וכן, לפעמים אתפשר ואהיה למשל באירוע שיש בו שירים שבבית הפרטי שלי אני לא אשמע, אם זה לא בגבול האסור.

"עכשיו, למשל, יש וויכוח אם יקימו מקווה או לא, או האם נשים גדר מסביב לבריכה או לא. בהתחלה לא רצינו להעלות את נושא הבריכה, כי לא רצינו 'לדחוף את עצמנו'. אבל בקיץ השני שלנו כאן זה עלה כצורך, כי בסוף אתה חבר כמו כל חבר וגם לך מגיע להשתמש בשירותים המשותפים".

איך נגמר הוויכוח?
"הגענו לפתרון. שמנו כבל, כמו וילון, שאפשר להזיז כשהחברה החילונית מתרחצת. צריך להבין את הצרכים של הצד השני. המפתח לזה הוא שיח, ואם רוצים אז מגיעים למשוואות הנכונות. יכולים להיות ויכוחים קשים, אבל אם בסוף הוויכוח אני הולך הביתה ומגלה שחסר לי חלב לקפה, ואני יכול לדפוק בדלת של השכנה שהתווכחתי איתה ולבקש חלב, אז זה אפשרי".

"שיחה היא שריר, ופה יש לנו חדר כושר"

רוני קיסין (55), חילונית, הגיעה לקיבוץ עם בעלה וארבעת ילדיה ב-2010, כשהתגוררו בו רק 13 משפחות. לדבריה, "כל הישובים בארץ הם מעורבים. השאלה היא כמה אנחנו מוכנים לחיות בשותפות אמיתית ולדבר. כי ברגע שמדברים השנאה יורדת, ויש מולך בן אדם. שיחה היא שריר", היא אומרת, "ופה יש לנו חדר כושר".

רוני קיסין. "השאלה היא כמה אנחנו מוכנים לחיות בשותפות אמיתית" (צילום: הדס יום טוב)

קיסין מודה שזה לא מתאים לכל אחד, ומדגישה שהפשרות חייבות להיות מכל הצדדים: "הדתיים שמגיעים לחיות בקיבוץ חייבים לדעת שהם באים לפה בלי לשנות אותנו. הם באים לפה כדי לחיות איתנו, ולכל אחד יש מקום לחיות בבית שלו ובקהילה איך שהוא רוצה. יש הרבה ישובים דתיים, זה ישוב מעורב".

מה זה אומר בפועל?
"זה אומר, למשל, שהבריכה לא יכולה להיות פתוחה לכולם כל השבוע. זה שיש פה דתיים דורש את זה שיהיו ימים בהם הרחצה נפרדת לגברים ונשים; ושביום העצמאות או בשבועות אפשר לעשות ריקודים מעורבים, אבל כשאני מתכננת את המופע, שירת הנשים והריקודים יהיו ביחד, כדי שהגברים הדתיים יוכלו לצאת ולחזור אחר כך.

"יש הרבה פשרות. קיבלנו החלטה שתמיד יהיו פה לכל היותר שליש דתיים, כי אנחנו רוצים לשמור על האופי החילוני של היישוב. השער פתוח בשבת ואפשר לנסוע ברכב, ואני עושה על האש בשבת. לכן, אני גם לא רואה פה מקום לחרדים, למי שלא מוכנים לפשרות. כי אנחנו לא מוכנים לכפייה של אורח חיים דתי".

בית הכנסת בכרם שלום. "לא מוכנים לכפייה של אורח חיים דתי" (צילום: הדס יום טוב)

בבחירות לכנסת ה-24, הרשימה שזכתה למרבית הקולות בקלפי של הקיבוץ היתה 'הציונות הדתית' של בצלאל סמוטריץ', עם כמעט רבע מהקולות. למקום השני הגיעה הליכוד. "זה מאוד עצוב וקשה לי", מודה קיסין, "כי זה לא אנחנו. אבל זה מה יש. כשאת קולטת אנשים את לא בודקת את הדעות הפוליטיות שלהם, את בודקת אם הם בני אדם".

"מי שאומר שהוא לא מפחד ממלחמה משקר"

בן שימול לחם בעזה במהלך מבצע 'צוק איתן' ב-2014. הוא  משמש כרבש"צ (רכז ביטחון שוטף צבאי) של הקיבוץ, ואחראי לתיאום הבטחוני בין צה"ל לבין חברי הקיבוץ, שבסמוך אליו נחטף גלעד שליט ב-2006.

חומת הגבול עם עזה בקיבוץ כרם שלום. "הם באים להוריד אותנו, אבל אנחנו באים לבשר את החיים" (צילום: הדס יום טוב)

"יש לילות ללא שינה. יש פחדים. מי שאומר שהוא לא מפחד משום דבר, או ממלחמה ומפיצוצים, גם משקר וגם מסכן את עצמו ואחרים", הוא אומר. את הסיכון, הוא רואה כחלק משליחות גדולה יותר: "יש מצווה שכשאתה נלחם על הקיום של עם ישראל, אתה צריך לשים את הכל בצד ולעזוב את הכל. מבחינתי, התפקיד שלי הוא לשמור על הנשמה של עם ישראל, גם בעבודה שלי כרבש"צ וגם בעצם החיים פה".

כלומר יש קשר בין הסיכון, לבין המשמעות של החיים דווקא כאן?
"וודאי. לבן הקטן שלי, מבשר חיים, קראנו ככה אחרי סבב הלחימה האחרון. הוא נולד כמה ימים קודם, וכבר סגרנו מקום לברית באזור אשדוד. ביום הברית נגמרה הלחימה והחלטנו להעביר את האירוע לפה, לקיבוץ, ולקרוא לו מבשר חיים. כי הם אולי באים להוריד אותנו, אבל אנחנו באים לבשר את החיים".

"כשבאתי לפה הבנתי כמה ערך יש לקיבוץ"

בן שימול נולד וגדל בראש פינה, אשתו באיתמר. "בחיים לא דמיינתי את עצמי חי בקיבוץ", הוא אומר. עד לפני שלוש שנים הם התגוררו במצפה רמון, ואחרי שעשו שבת בכרם שלום, החליטו להפוך את המקום לביתם. "שמענו דרך חברים שיש פה קהילה מעורבת. היו עוד כמה מקומות ששמענו עליהם משהו בסגנון, וזה נראה לנו כמו משימה התיישבותית.

מיגונית בכרם שלום. "לא רק משימה התיישבותית" (צילום: הדס יום טוב)

"הגענו לפה לשבת והבנו שזה לא רק משימה התיישבותית וצריך אנשים, אלא יש פה משהו קצת יותר גדול. יש פה משימת איחוד וחיבור של עם ישראל, והחלטנו שזה המקום שאנחנו רוצים לבוא אליו".

מה גילית אחרי שעברתם לקיבוץ?
"היו סביב ראש פינה המון קיבוצים כשגדלתי, וזה היה נראה לי כמו איזה כת. כולם חוגגים בצורה מסוימת, לכולם יש את אותם בתים. אף פעם לא הבנתי את המשמעות העמוקה של זה. כשבאתי לפה, הבנתי כמה ערך יש לזה. שאם יש גבול חומרי שכולם חיים בו, אנשים לא חיים במרדף, ולא כל אחד בונה את הוילה שלו ומוציא את העיניים לחבר שלו. בסוף גיליתי", הוא אומר וצוחק, "שדתיים וחילונים חושבים אחד על השני בערך את אותם הדברים".

ואתה לא מוטרד למשל מאיך שזה עשוי להשפיע על הילדים?
"אם הייתי מאמין שהילדים שלי לא ירצו לחיות אורח חיים דתי אם הם יחוו חיים מעורבים, יכול להיות שזה היה שיקול. אבל אני לא חושב שזה נכון. גם אם הילדים יחיו בבועה של חברה דתית סגורה יכול להיות שהם יבחרו אחרת. גם כאלה שגדלו בשומר הצעיר חזרו בתשובה. בסוף אתה מחנך את הילדים בדרך שלך, נותן להם כלים לפי הערכים שלך, אבל הם אלה שיבחרו את הדרך, וזה נכון גם פה וגם באיתמר.

כרם שלום. "לכולם יש את אותם בתים. אף פעם לא הבנתי את המשמעות העמוקה של זה" (צילום: הדס יום טוב)

"יש גם הרבה משותף בצורת החינוך בקיבוץ ובחינוך הדתי. כי בשני המקרים שמים במעלה הראשונה משהו בערכים שהוא גבוה יותר מהקרקע. בשני הצדדים חשובה אהבת הארץ ואהבת האדם, השליחות. בשני הצדדים אנשים לא חושבים רק על עצמם ועל הבית הפרטי שלהם".

"החינוך לא משותף"

גם במובן האידאולוגי, בעיני בן שימול רב המשותף על השונה: "מה שחשוב באמת הוא שאני רוצה שהילדים שלי יגדלו במרחב, אני רוצה שותפים, אני רוצה חינוך, אני רוצה לחיות במקום בלי חומות וגדרות, אני רוצה קהילה ולא שכל משפחה מסתגרת בבתים, אני רוצה להתיישב בישראל במקום שחשוב שאהיה בו. בסוף זה לא באמת משנה אם לשותפים שלך יש או אין כיפה".

הוא מדגיש את הקרבה בין הזרמים החינוכיים, אבל קיסין מבהירה שמדובר באחת הנקודות הקשות בחיים המשותפים. "כשהדתיים באו", היא מספרת, "אמרנו שחשוב לנו שהחינוך יהיה משותף. והוא לא. בפועל הוא משותף רק בגיל הרך. אמנם הילדים שלי גדולים, אבל בכל זאת לי זה קצת מפריע. הם לומדים בבית ספר אזורי דתי ואנחנו בחילוני. אבל כן יש חוגים משותפים אחרי הצהריים, ויש פה ג'ימבורי משותף לכל הילדים".

"אל תגידו לי שרק דתיים מגיעים לפה"

בני המשפחות הדתיות שנקלטו בקיבוץ, אינם הדתיים הראשונים להתיישב בכרם שלום. הקיבוץ הוקם ב-1958 על ידי גרעין של הקיבוץ הדתי, אותו החליפה קומונה של בני קיבוצים מהשומר הצעיר. ב-1995 הקיבוץ התפרק, והוקם שוב, על ידי גרעין חילוני של חברים מבוגרים יותר. מאז, הרבה באו והלכו.

ב-11 השנים שחלפו מאז שקיסין ומשפחתה עברו לקיבוץ, הוא גדל. "הקיבוץ היה בתת איכלוס וזה לא הפריע לאף אחד", מספרת קיסין, "עד שהמושבים מסביב גדלו ורצו לקחת את האדמות שלנו, כי היינו קטנים. אמרו שאם לא נקלוט יביאו מפרק מפעיל". הקיבוץ היה חייב לגדול לסדר גודל של 80 משפחות, אבל "פשוט לא באו לפה אנשים", כפי שהיא מתארת. לפחות לא בקצב מספק.

ב-2017 מנתה הקהילה 40 משפחות, וחברי הקיבוץ התחילו לשאול את עצמם מה לעשות. "זה התחיל כבדיחה, שאולי נביא לפה דתיים, כי רק הם יסכימו לבוא", היא מספרת, "וזוזיק (זוהר רונן), מזכיר הקיבוץ ורכז הקליטה דאז, הרים את הכפפה והלך לבדוק את זה. באנו לקיבוץ כרמים, ראינו שזה עובד, ולקחנו כל מיני דברים מהמודל שלהם. עשינו את זה, ובאמת הגיעו 13 משפחות, מהן 11 נשארו". עם זאת, היא מתעקשת, "אל תגידו לי שרק דתיים מגיעים לפה. הם רק 11 משפחות מתוך 66.

ספריית יחדים במרכז הקהילתי בכרם שלום. "העובדה שמדובר בקיבוץ מעורב מחזקת את הקהילה" (צילום: הדס יום טוב)

"כדי לחיות במקום כזה חייבת להיות קהילה חזקה", היא אומרת, "אם הקהילה לא חזקה, הפרט חלש מאוד. לא סתם קיבוצים הם אלה שחיים פה. יש משהו בכוח של קיבוץ, של קהילה משותפת, עם מוסדות משותפים, שגורמים לחוסן קהילתי, והעובדה שמדובר בקיבוץ מעורב רק מחזקת את הקהילה".

כרם שלום מחזיק שטחים חקלאיים בשותפות עם קיבוץ ניר יצחק הסמוך וכן שטחים של פאנלים סולריים, אבל נכון להיום רוב חברי הקיבוץ מתפרנסים מעבודה בחוץ. "הרבה עוסקים בחינוך, בחקלאות ובמקצועות חופשיים" אומרת קיסין, ו"ממש נשמח ליזמות גדולה שתוכל לספק עבודה בתוך המשק".

"החיים לא מתנהלים סביב הסיפור הבטחוני"

הרצון לחזק את הקהילה הוא הכוח המניע מאחורי הרעיון לקיים יריד קליטה במהלך יום העצמאות. "המטרה היא להניע משפחות להגיע לקיבוץ", אומר לוזון. "ברגע שיראו את הקיבוץ אני יודע שיתאהבו במקום, וזה צעד מאוד משמעותי לקראת החלטה, שהיא לא פשוטה, לעבור למקום רחוק, לשנות סגנון חיים לסגנון קיבוצי ולגור על הגבול.

"זה חלק בלתי נפרד מההחלטה כמובן, ואנחנו תמיד לוקחים את המשפחות שמגיעות לראות גם את החומה. אבל החיים לא מתנהלים סביב החומה והסיפור הבטחוני. הסיפור שם, אבל 95% מהזמן לא עוסקים בו. לראות את הבתים המשותפים, את הנוי, את הילדים המשחקים בדשא. זה הרבה יותר משמעותי. בגלל זה ביריד יהיו גם מתנפחים ודוכנים וסיור במשקים, חוויה קיבוצית בכמה שעות של כיף".

"שומעים פה את סיני וגם את עזה", אומרת קיסין. "ואם תטרקו את הדלת או תפוצצו בלון כולנו נקפוץ. אבל אני באתי לפה כי אני אוהבת את המקום. גם כי אצלנו בדי.אן.איי אנחנו חלוצים. אנחנו שומרים על הארץ בהתיישבות על הגבול, כי אם אנחנו לא נהיה פה, מי יהיה פה?"