"כשנכנסתי למשרד הקליטה, באו אלי ארגונים ודיברו על 'עלייה איכותית'", מספרת שרת העלייה והקליטה, פנינה תמנו-שטה, בראיון ל'דבר'. "אמרתי: מי שמדבר איתי על עלייה איכותית, הדלת פה, בבקשה לצאת. אצלי ידברו ציונות. רוצים פרויקטים למדענים עולים, אני איתכם.

"אבל השרה שמדברת איתכם זו מישהי שחשבו שהעלייה שהיא משתייכת אליה היא לא 'איכותית', ואם יכלו לוותר עליה, היו מוותרים. זה סיפור אמיתי. כשרה אני משתדלת להיות ממלכתית, אבל מי שמכיר אותי מלפני יודע שאני יכולה להשתמש במילים יותר חריפות".

השיחה הזו היא אחת מתוך רבות שניהלה תמנו-שטה מאז נכנסה למשרד העלייה והקליטה, ובהן ניסתה לשנות את היחס ליהודים מאתיופיה בקרב גורמי הממשלה והגופים העוסקים בעלייה.

אף שהיא השרה הראשונה בממשלה מקרב יוצאי אתיופיה, היא לא רואה בעצמה נציגה מגזרית בלבד. בתוך התקיעות הפוליטית והיעדר תקציב המדינה, היא נאבקה על המשך העלייה לישראל בשנת הקורונה, ועל מתן מענה לקשיים של כלל העולים מול המשבר הבריאותי והכלכלי.

תמנו-שטה. "אף פעם לא היו לוביסטים, בעלי תפקידים או נבחרי ציבור שהיו בחלונות הגבוהים" (צילום: יונתן בלום)

"מה שעשיתי בחודש הראשון זה להסביר שאני שרה של כולם", היא מספרת. "התעניינתי מאוד בסיפור של העולים מצרפת. יש שם שבר בין-דורי והרבה תכניות נסגרו, ולא הבנתי איך אין מעטפת כמו שצריך לצעירים ולנוער. היו עובדים שאמרו: 'חשבנו שנדבר על האתיופים, מה היא צרפתייה?'.

"תמיד יש קונפליקט: הנאמנות שלי לקהילה והאהבה והמסירות, מול השטחיות של החברה שמפרשת את זה, 'נציגת האתיופים'. לא, אני נציגת ממשלת ישראל, נבחרת ציבור, שיש לא מעט נושאים שאני עוסקת בהם ושאני יכולה לעסוק בהם לא פחות טוב מאחרים".

היא בת 39, ועלתה לארץ כשהייתה בת שלוש, במבצע משה. אחרי פעילות בארגוני סטודנטים והדרכת נוער בסיכון, היא החלה לעבוד כמגישה בערוץ הראשון, ומאוחר יותר ככתבת. ב-2013 נבחרה לכנסת לראשונה ברשימת יש עתיד, וכיהנה כחברת כנסת במשך שנתיים. משלא נבחרה ב-2015, חזרה לתקשורת, ובמקביל היתה שותפה בהפגנות הסוערות שניהלו עולי אתיופיה במחאה על האלימות המשטרתית נגדם.

ב-2018 חזרה לכנסת בעקבות התפטרותו של יעקב פרי. ב-2020, לאחר בחירות סבב ג', היא עזבה את יש עתיד והצטרפה לכחול לבן, שנכנסה לממשלת החילופים שבה קיבלה את תפקיד שרת הקליטה, "התפקיד הכי מבורך והכי ציוני שיש".

תמנו-שטה ויו"ר הסוכנות היהודית יצחק (בוז'י) הרצוג מקבלים עולים מאתיופיה במטוס השמיני של מבצע העלייה 'צור ישראל' (צילום: אלה שילוב, לע"מ)

אחרי חצי שנה בלבד בתפקיד, הכנסת התפזרה, ישראל הלכה לבחירות והשיתוק הפוליטי העמיק. תמנו-שטה מודעת להשלכות הקשות, אבל אומרת שלא הייתה ברירה אחרת. "הדבר האחרון שהיה צריך זה בחירות, אבל הממשלה לא הצליחה לתפקד במצב שנוצר. כששיש שני צדדים ניציים והממשלה היא פריטטית, ההתנגשויות היו התנגשויות חזיתיות.

"זה רע שיש בחירות באמצע משבר רפואי וכלכלי שאותו אנחנו רק מתחילים לאמוד. את ההתמודדות האמיתית עם האדמה החרוכה שתשאיר אחריה הקורונה בתחום הכלכלה והתעסוקה, נתחיל רק בעוד כמה חודשים עם הקמת הממשלה, בתקווה שתקום ממשלת שינוי".

איך המצב הזה מתבטא במשרד העלייה והקליטה?
"המשרדים מורעבים, שאף אחד לא יטעה, כל היום פה זה כיבוי שריפות. המנכ"ל ומנהל התקציבים שלי כל הזמן צריכים לחשוב מחוץ לקופסה איך לא סוגרים תכניות. במשרד שלי אנשי המקצוע היו לעילא ולעילא ולא סגרנו תכניות, אבל היו מצבים שלא היה לנו כסף לאולפנים, דבר בסיסי. עולה חדש מגיע לישראל, אם אנחנו לא נותנים לו ללמוד אולפן, ללמוד עברית, לעזור לו להתאקלם בצעדים הראשונים שלו כמו שצריך, מה הוא יעשה?"

"בשיא היו 28% אבטלה בקרב העולים. פוצצתי את זה בשולחן הממשלה, אמרתי: 'רבותי, בואו תראו את הנתונים. אתם רוצים להיות חתומים על זה שהעולים יבואו ויברחו מכאן?' לאט-לאט הבאתי תקציבים.

"ייאמר גם לזכות שר האוצר, ישראל כ"ץ, שהלך איתי יד ביד, ואמר שעלייה וקליטה זה אחד מארבעת המשרדים שחשובים לו. הבאנו תכנית תעסוקתית טובה לעולים החדשים ב-80 מיליון שקלים. בין היתר, אנחנו מעודדים מעסיקים של חברות במשק הישראלי לקלוט עולים חדשים, כשאנחנו משלמים בשנה הראשונה את השכר".

תכנית החומש: "אני לא מאמינה בלחכות"

כשהדיווחים על כך שהמשבר הבריאותי יביא לגל עלייה אדיר לישראל, הניחה תמנו-שטה על שולחן הממשלה תכנית חומש לאומית לעלייה וקליטה, שהתייחסה לכל תחומי החיים: חינוך, רווחה, בריאות ודיור. אף שישראל מתנהלת כבר שנה וחצי בלי תקציב מדינה מאושר, תמנו-שטה נאבקה להוביל שינויים ולהשיג תקציבים בתוך ההגבלות הקיימות.

"לא חיכיתי לממשלה, אני לא מאמינה בלחכות. עובדתית, בלי תקציב הבאתי את צור ישראל, מבצע להעלאת 2,000 ממתינים לעלייה מגונדר שבאתיופיה, ואת בני המנשה. למה? כי לא באתי לחמם את הכיסא ולשבת בחיבוק ידיים.

"אמרתי: 'אני לא חושבת שצריך להפסיק עלייה וקליטה ואתם תמצאו לי את התקציב, ואם יש קופסאות קורונה, תמצאו קופסת קורונה. גם זה חשוב, זו גם הצלת נפשות'. העברתי ארבע החלטות ממשלה, אחת מהן היא הקלה לעולים בתהליכי רישוי בתחומי הרפואה".

כשרת הקליטה, תמנו-שטה נאבקה להגן על העולים מהשלכות הקורונה. "התנגדתי לסגירת השמיים, המשכתי להיאבק שתהיה עלייה. הבאנו עליות מאורגנות מצרפת, רוסיה, אוקראינה וארה"ב. זה היה מאוד חשוב לי והצלחנו. הקמנו מוקד לסיוע נפשי בחמש שפות, דבר שאני אישית מאוד גאה בו. אחד המאבקים החשובים הוא העלאתם של בני המנשה. היו 750 מקהילת בני המנשה, אושרו 250, וכרגע אני עובדת על עוד 500".

מה התכניות שלך אם תמשיכי להיות שרה במשרד?
"התקווה שלי היא להמשיך להשפיע במוקדי השפעה, להמשיך להיות שרת העלייה והקליטה. התחלתי משהו ואני רוצה להמשיך בו, ואני גם אריב על התיק הזה. הכי חשוב לי זה להוציא את התכנית הלאומית לדרך עם התקציבים הנדרשים, להגדיל תקציבים בתכניות לילדים ובני נוער עולים.

"צריך לסיים מתווה כללי וסגור כדי להביא את כל הממתינים להגיע לארץ מאתיופיה ובני המנשה. הייתה שחיקה של ממש בתקציב המשרד למרות עלייה במספר העולים. זה הזוי".

"אלה הילדים של מדינת ישראל"

שלוש השנים שבהן לא הייתה בכנסת היו דרמטיות בעיצוב מערכת היחסים בין הקהילה האתיופית למדינת ישראל. במאי 2015 התפוצצה פרשת האלימות המשטרתית שחווה החייל דמאס פיקדה, בהפגנה הראשונה בירושלים, שהמשטרה הזרימה אליה כוחות שכללו פרשים ומכת"זיות. תמנו-שטה דאגה לשחרורם של העצורים והביאה לסיומה של ההפגנה.

"היה שם ילד אחד שהוריד חולצה וצעק למצלמות 'אני לא חמוד, תפסיקו להגיד לי שאני חמוד', לא אשכח את זה", היא מספרת. "ההפגנה היתה קשה מאוד, התייחסו אלינו כאילו אנחנו בשטחים. הגרעין הקשה של המפגינים היה ממש עצבני, על הגשר היו צלפים, היו יס"מניקים. ראיתי שזה יכול להסלים בשניות, והחלטתי שהם חייבים לחזור הביתה בריאים".

יוצאי אתיופיה מפגינים בתל אביב נגד האלימות המשטרתית ב-2015. "על הגשר היו צלפים" (צילום: תומר ניוברג/פלאש90)

מאז האלימות המשטרתית נגד הצעירים מהקהילה הביאה למותם של יהודה ביאדגה וסלומון טקה ז"ל. מותו של האחרון הביא לגל מחאות נרחב ב-2019. תמנו-שטה חזרה לכנסת והיתה כתובת עבור הקהילה והפעילים, ומצד שני, גם של גורמי שלטון שונים.

"הרמתי טלפון לבכיר בפרקליטות, ואמרתי לו שהוא לא יכול לעשות מעצרי מנע. הוא אמר לי: 'אז תרגיעו את הבחורים שלכם'. אמרתי לו: 'סליחה? זה הילדים של מדינת ישראל. על מה אתה מדבר?' הוא נלחץ ואמר: 'אני חוזר בי'. גם השר לביטחון פנים אמר 'תרגיעו אותם'. מה זאת אומרת? יש 120 חברי כנסת, יש ממשלה, גם אם אני בת הקהילה ויש לי יותר רגישות אליהם, הם הילדים של מדינת ישראל".

המהלך הגדול ביותר שהובילה השרה תמנו-שטה בכהונתה עד כה, הוא מבצע העלייה 'צור ישראל' להעלאת 2,000 ממתינים לעלייה מאתיופיה, ילדים, בוגרים וקשישים. תשעה מטוסים, 480 מיליון שקלים והחלטה אחת שהובילה, וכל זה תוך כדי קורונה ובלי תקציב מדינה.

ספרי על הדרך שהובילה להחלטת הממשלה.
"הייתי צריכה להכשיר לבבות. מול האוצר, היו לי שיחות קשות עם פקידים שבכלל לא הבינו מה צריך להביא אותם".

למה זה עניינם?
"הם מביאים את הכסף. קל מאוד להתבלבל בחדרים הסגורים והממוזגים ולשכוח את העובדה שיש פה אנשים, את הסיפור האמיתי עצמו, את הכאב. אני בעד להביא את זה כל הזמן לחדר, זה התפקיד שלי. מה היתרון שלי על פני אחרים כשרה? שאני מצליחה להביא את הקול הזה כנבחרת ציבור.

"עשיתי הכשרת לבבות גם במשרד הפנים, גם במשרד האוצר, גם בקליטה. אם היה תקציב מדינה, הייתי מצליחה להביא תקציב שלם ומלא למתווה שלי, שהיה אמור בשתיים-שלוש פעימות להביא לסגירת המחנות. אמדתי את המספרים, זה עד 14 אלף, כל פעם נע בין 8,000 ל-14 אלף".

מה הבעיה? המדינה מפחדת מ-14 אלף עולים?
"הם לא מסוגלים להתמודד עם זה כמו שצריך, הם לא רוצים להתמודד עם העלייה הזו, לא רוצים לתת את הכסף, יש קמצנות. לעליות אחרות אומרים שאסור להם לעלות עם הילדים? לא! זו הזיה. כולנו רוצים לשמור על הצביון היהודי של מדינת ישראל, אבל איך אתם אנטי-יהודים?"

איך הרגשת כשההחלטה אושרה?
"וואו. אני חושבת שזה גם קשור למסע האישי שלי. הקהילה המופלאה והמדהימה שלי הגיעה עם סיפור וסל ערכים מדהים לישראל בשנות ה-80, ואחר כך בשנות ה-90. היו הרבה מאוד ליקויים ממסדיים, כי היינו נעדרי כוח. ביום שהקצו את התקציב ל'צור ישראל' אמרתי: 'עכשיו אני מרגישה שממשלת האחדות מצדיקה את עצמה, ואני מצדיקה את זה שאני יושבת כאן, כי זה כיסא כבוד לקהילה שלי ולכל העולים בכלל'.

"לנו אף פעם לא היו לוביסטים, בעלי תפקידים או נבחרי ציבור שהיו בחלונות הגבוהים, ואמרתי לשרי הממשלה: 'לא הייתי נותנת לכם למנוע את ההחלטה הזו'. 'צור ישראל' הוא תיקון עוול קטסטרופלי של העלייה הזו".

לתמנו-שטה חשוב להדגיש שהיא לא הגיבורה האמיתית בסיפור הזה, אלא העולים עצמם. "מי שעשה את המסע וחירף את נפשו חודשים ארוכים אלה בני הקהילה, ההורים שלנו, 4,000 הנספים בסודן. היה פה גזל של נראטיב. היו אנשים שלא הספיקו להגיע במבצע שלמה, כל אחד מסיבותיו, ויש אנשים שמחכים 20 שנה ויותר במחנות ההמתנה במרכזים הקהילתיים שם. זה דבר מטורף".

"את המדיניות יצרו אנשים שלא מעניין אותם להעלות את יהודי אתיופיה"

לדברי תמנו-שטה, העובדה שהאחריות להחלטה מי מיהודי אתיופיה זכאי לעלות פוגעת קשות בעולים ובעלייה, והיא חותרת לשנות זאת. "כשראיתי את הנתונים על העלייה ב-2019, לפני הקורונה, 35 אלף עולים, אמרתי שמשהו לא תקין. זה מתחיל באי-שוויון.

"ליהודי ברית המועצות לשעבר יש גוף ממשלתי שמסייע לעלייתם, 'נתיב', הסוכנות היהודית ליהודי אירופה, נפש בנפש ליהודי אמריקה. ומי אחראי על יהודי אתיופיה? משרד הפנים. בעיני צריך לשנות את המדיניות, ולהגדיל את הסמכות של משרד העלייה והקליטה כמשרד שאמון על הנושא הזה".

מה זה אומר? הרשימות משנות ה-90 שקובעות מי נכח במחנות הממתינים וזכאי לעלות לישראל צריכות לעבור למשרד העלייה והקליטה?
"יכול להיות, אני מאמינה שצריך להקים רשות שתבדוק את זה באופן מאוד מעמיק. בהתחלה חשבתי להקים ועדה, אבל ככל שנכנסתי לעומק העניינים, ברור שהקהילה לא מקבלת את הסיפור של הרשימות. לא יכול להיות שיש שני אחים בפנים ואח אחד לא, איך זה יכול להיות? איך?"

איך?
היא זועמת ואומרת: "מדיניות, משרד הפנים, מדיניות של אנשים שזה לא מעניין אותם להעלות את יהודי אתיופיה. אבל זה לא אומר שהסיפור לא מורכב".

"ליהודי ברית המועצות לשעבר יש גוף ממשלתי שמסייע לעלייתם, 'נתיב', הסוכנות היהודית ליהודי אירופה, נפש בנפש ליהודי אמריקה. ומי אחראי על יהודי אתיופיה? משרד הפנים. בעיני צריך לשנות את המדיניות, ולהגדיל את הסמכות של משרד העלייה והקליטה כמשרד שאמון על הנושא הזה"

תמנו-שטה מתארת שיש יהודים ממתינים במחנות אף שחוק השבות יכול לחול עליהם, והם נפגעים: "רואים את כל האתיופים באותו סל, אבל למי שעומד בחוק השבות יש זכות מחר להגיע. יותר מזה, אם מישהי בחוק השבות והיא נשואה לנוצרי, יש לה זכות לעלות עם בעלה והילדים. זה קורה לכולם, רק לא לאתיופים".

"הממתינים לעלייה באתיופיה הם כמו האנוסים"

רוב הציבור הישראלי אינו מכיר את הסיפור שמאחורי מחנות הממתינים לעלייה באתיופיה. תמנו-שטה מוצאת בו הקבלה לסיפורם של האנוסים, יהודי ספרד שנאלצו להתנצר. "אני נכדה של קייס, אלה שהלכו ברגל, חרפו את נפשם, והיו מוכנים לקבור עוד ילדים בדרך. זה עצוב, אבל זו רמת האמונה והכמיהה. הקהילה היהודית באתיופיה עמדה להיכחד בגלל המיסיון".

"קייס הקייסים שגר עכשיו ברחובות, גר בכפר באתיופיה, והוא ראה איך המיסיון בשנות ה-70 השתלט על הכפר. הוא לקח את ספר התורה והגיע לאזור שבו היו ההורים שלי עם עוד קייס אחר. אמא שלי שאלה אותו: 'למה הגעת?' והוא אמר שלא נשארו שם כבר עם מי לדבר, כל הקהילה הושפעה. למה היו השפעות? הייתה תקופה של עוני נורא, שבה חיות רעות טרפו אנשים, והמיסיון סירב לתת עזרה, אלא אם כן אתה מתנצר. וכל הזמן היו פרעות. נשארנו 30% עד שנות ה-80, וצריך היה לחלץ אותנו".

ישראל ידעה את כל זה. מדוע החילוץ התעכב?
"זו גם שאלה, כי גולדה לא רצתה אותנו. אף אחד לא רצה אותנו. אנחנו אומרים את האמת, הם לא רצו. עד שעלה בגין שאמר: 'הביאו לי את אחי יהודי אתיופיה', וגם שם היה עיכוב. היו מי שהעלו את הסיפור שלנו, אבל זה סיפור קשה. מלכתחילה לא רצו להאמין שיש יהודים באתיופיה, עד שזה קרה היה צריך נסי נסים, וגם עם זה היינו צריכים לעשות יציאת מצרים בעצמנו, למות בדרך, זו קטסטרופה. שתי אחיות של בעלי נפטרו בסודן, זה סיפור מטורף".

תמנו-שטה. "אמא שלי אמרה לי שאם האהבה שלי לארץ תהיה תלויה בגזענים, אני תמיד אפסיד" (צילום: יונתן בלום)

"בגלל פליטת פה של פרס שחשפה את המבצע הסודי, המשפחות נתקעו. אמא שלי נתקעה שם כמה חודשים. אחרי כל הדבר הזה עלינו במבצע משה, דרשנו להעלות את מי שלא הצליח, כל אחד מסיבותיו. הבאנו אותם, אבל לא כולם הגיעו".

וכאן בעצם מתחילה סאגת הממתינים, שלא הצליחו להגיע במבצעי העלייה, וישראל עיכבה את עלייתם לארץ.
"זה היה ידוע שלא כולם הגיעו, היו גם כאלו שלא הגיעו בגלל נישואי תערובת. אז מה? יהודים בנישואי תערובת מכל העולם, לא באו לארץ? באו. יותר מזה, אלו בכפרים של הפלאשמורה (יהודים שהתנצרו – י.פ., ד.ט.), אלה שהסבים שלהם היו יהודים, אמרו 'יש לנו זכות לעלות'. הם אמרו: 'יהודי לא ממיר את דתו, ואנחנו עושים שיבה ליהדות', פסקו בעניין הזה מי שפסקו, אבל מאותו רגע התחיל בלגן.

"איך זה קרה? לא הכניסו את הקייסים לתמונה. דווקא מי שיודעים עד היום טוב מאוד כל משפחה מאיפה היא. הרבה מהפלאשמורה לא התחתנו עם נוצרים, זה לא הסיפור. היה צריך להביא אותם כי ידענו שהם יהודים, ואז התחיל בלאגן ופיצלו משפחות. מי מפצל אחים, הורים וילדים? ובגלל זה לא מצליחים עד היום להביא את הסאגה הזו לידי סיום".

איך את נשארת ציונית? אחרי מה שעברת כמשפחה, אחרי מה שהמדינה העבירה אותך, איך זה לא פוגע ברגש שלך כלפי המקום הזה?
"גדלתי בבית שאוהב את ציון. לפני כמה שנים ראיתי את הסרט על אביגדור קהלני ושמעתי את השיר 'ואני נשבע לך', ולא הפסקתי לבכות. פעם ראשונה שהרגשתי, עם כל השוני בין אביגדור קהלני לאמא שלי, שהשיר הזה מבטא את האהבה בלתי נדלית לארץ ישראל, משהו שגדלתי עליו, זה קשור לחינוך.

"כשהרצל היה בן שנתיים, הרבה לפני התנועות הציוניות, אבא מהרי אמר לקייסים להתחיל ללכת לישראל. הוא אסף אלפי אנשים שהלכו איתו דרך ארוכה, הגיעו לצפון אתיופיה, ושם מול נהר הוא ניסה לעשות מעשה משה ולחצות את הנהר.

"זה לא הצליח, הרבה מאוד אנשים התאכזבו, וכשחזרו נפלו לידי המיסיון. אני דור שישי של אבא מהרי. גדלנו על סיפורי האנשים החזקים האלו, מה שיש להם זה הרוח. אי אפשר לקחת אותה על ידי גזענות, הרוח הזו היא בלתי מנוצחת".

ובכל זאת, המדינה שלך, שאליה עלית, פועלת באופן גזעני.
"מה מדינה? המדינה היא לא ארץ ישראל. בסוף האהבה לארץ ולעם לא יכולה להיות תלויה באדם זה או אחר. כשלא מכרו לי בורקסים בגיל 25, אמרתי אז לבעלי שאם אפסיד במשפט אני יורדת מהארץ. הפסדתי, והכפישו את השם שלי, ועל מה? על בורקסים? אבל אמא שלי אמרה לי שאם האהבה שלי לארץ ולעם תהיה תלויה בגזענים, אני תמיד אפסיד.

"גדלתי בבית שאוהב את ציון. לפני כמה שנים ראיתי את הסרט על אביגדור קהלני ושמעתי את השיר 'ואני נשבע לך', ולא הפסקתי לבכות. פעם ראשונה שהרגשתי, עם כל השוני בין אביגדור קהלני לאמא שלי, שהשיר הזה מבטא את האהבה בלתי נדלית לארץ ישראל, משהו שגדלתי עליו, זה קשור לחינוך"

"הכי כואב לי לפגוש יוצאי אתיופיה שהפסיקו להאמין, שהרימו ידיים, כי הגזענות ניצחה אותם. אם זה תרומות הדם שהמשיכו לזרוק גם ב-2006, אם זה האלימות של השוטרים. אני אישית לא יכולה לסבול תחושת חוסר אונים".

שם עם מטען היסטורי

מאז נאומה הראשון כשרה, שבו ביטאה את שמה כמו שצריך: תַּמֶנוֹ-שֶׁטֶה, הגייה שקשה לרוב הישראלים, משתדלים בתקשורת לקרוא לה בשמה.

למה את לא מתקנת את שדרני הרדיו שאומרים לא נכון את השם שלך?
"גדלתי במציאות שבה קראו לי תַמְנוּ, זה התחיל בבית הספר היסודי, התרגלתי, התרגלנו. הפעם הראשונה שאמרתי לעצמי שאני לא אוותר, הייתה כשעמדתי מול הכנסת ביום השבעת הממשלה. אמרתי את שמי המלא: פנינה פאנטה תַּמֶנוֹ-שֶׁטֶה. על הפודיום זה היה רגע משמעותי למשפחה שלי, לקהילה שלי ולי. רציתי לכבד את השם המקורי.

מה זה פאנטה?
"המשמעות היא 'מנת חלקי'. נולדתי אחרי שאחותי נפטרה, יש לי שישה אחים שנפטרו. השמות האתיופיים הם בעלי משמעות כבדה, המסע שלי, המשפחה שלי, המסע של הקהילה שלי הוא כבד וקשה אבל הוא גם מסע של תקווה, של הגשמת חלום ישראל. הוריי הם אנשים שמחים, גם אחרי כל מה שעברו. אמי, טדלה מזל, מעולם לא קיטרה על ישראל. זה נותן הרבה כוח לראות אנשים כאלו".