"למה נהיה לאומות אומות, ונלחם תמיד ונחיה ברע? נהיה לאומה אחת, ולא נלחם, ונחיה בטוב… השגיחו על כל אישיי האדם, שמרעת היחיד נבוא לרעת הכלל. מין האדם נחנו נגיל ונשמח כולנו עד יום מותנו". (מתוך המסה 'אושר האדם')

מילים אלה אשר כתב מכלוף אביטאן, אינטלקטואל יהודי שנולד בשנת 1908 בעיר קזבלנקה שעל החוף האטלנטי, דומה שנשכחו מדפי ההיסטוריה. בימים הטרופים של מלחמת העולם השנייה כתב אביטאן טקסטים אוטופיסטים מקוריים. למרות האנונימיות של אביטאן, הן בהגות היהודית והן בעולמית, ספרייתו ומקור השראתו כללו את מיטב ספרות המחשבה של ימי הביניים, הגות יהודית ממזרח אירופה ואף פילוסופים צרפתים בני תקופתו. מועד פרסומם המקורי של מחשבותיו חופף לקיצה של מלחמת העולם השנייה וכמו רבים אחרים, אביטאן כאב את החורבן שהותירה אחריה המלחמה; על הנזק ברכוש והתרבות האנושית, ההשחתה הערכית והרוחנית ואבדן חיי האדם שהתגלו בתום המלחמה ויצרו חוסר וודאות ביחס להמשך דרכה של האנושות. מתוך כאב זה ברא את יצירתו היחודית.

בכתביו, מבקש אביטאן לנסח חזון אוטופיסטי, המזכיר טקסטים כמו 'אוטופיה' מאת תומאס מור או המניפסט הקומוניסטי מאת מרקס – אליהם ככל הנראה מעולם לא נחשף. בנימי יצירתו הדקים, שהצליחו לחוש את מצוקת האנושות בשעתה הרעה, פיתח אביטאן תמונת עולם רעיונית ופוליטית רחבה לחברה טובה יותר. לדוגמה, במסה 'בניין העולם ובריאת האדם החדש' הוא מנבא ממשלה עולמית אחת ובה שלטון של חכמים, המזכיר את חזונם של הפילוסופים היוונים. לתפיסתו של אביטאן, ישנם שלושה מרכיבים שמפרידים ופוגעים ברקמת החיים האנושיים ומביאים למלחמות: האנוכיות, הדת והלאומיות, והוא קורא לביטולן או האחדתן תחת דגל אחד.

בכתביו מבקש אביטאן ליצור מרחב ללא גבולות, ובו ספר אחד שיהיה מצפן לחיים האנושיים, מטבע אחד, דגל אחד והמנון אחד. הוא דורש שהממשלה העולמית תיקח אחריות על התעסוקה והרווחה של בני האדם שכן רק במתן האפשרות להתגשמות מרחב שיעניק ביטחון מלא לרווחת חייו של האדם, יוכלו האנשים להתעסק בלמידה ובירור למען השגת חיים מאושרים.

אביטאן עלה לארץ בשנת 1954 והתיישב בנגב. הוא הספיק לנסות לפרסם את כתביו כשהוציא לדפוס כ-1,000 עותקים של אחד ממאמריו ואף כתב לבן גוריון וביקש להיפגש עמו, אך בשל המצב הכלכלי הקשה נאלץ לעבוד רוב זמנו ולהנהיג את קהילתו במושב. הוא נפטר מדום לב ב-1960 והותיר אחריו אישה ושישה ילדים.

דוד גדג' (צילום: דבר ראשון).

דוד גדג' (צילום: דבר ראשון).

בחודש יוני השנה הוציאה לאור הוצאת הספרים 'רעב' בסדרת 'צדק פואטי' מקבץ מכתביו של אביטאן שנאספו על ידי דוד גדג', חוקר היסטוריית עם ישראל באוניברסיטת ת"א. גדג' פגש בכתבי אביטאן לגמרי במקרה לפני כשנה וחצי, בעודו אוסף חומרים לקראת עבודת הדוקטורט שלו העוסקת בתרבות העברית המודרנית במרוקו במחצית הראשונה של המאה ה-20. שמה של האסופה הוא "אוטופיה מקזבלנקה" והיא מכילה בתוכה שלוש מסות, שתיים מהן בעלות חזון אוטופיסטי אוניברסלי: "אושר האדם", "בניין העולם ובריאת האדם החדש" ומכתב ששמו "לראש האומה הישראלית" שנשלח על ידי אביטאן ממרוקו לישראל, ושמתייחס לשאלת העם היהודי.

במשך כל שנות ה-40 ועד העלייה ארצה, ניסה אביטאן לפרסם את כתביו בעיר מולדתו ואף שלח מכתביו ארצה, אך לרוב נתקל בדלתיים סגורות. בינואר 1950 פרסם אברהם דנינו, תלמידו של אביטאן, מספר דברים אודותיו בעיתון דבר:

"ובכן רבותי, המדובר הוא ביהודי השוכן בתוך עמו באחת הסמטאות ושמו מכלוף אביטאן… תלמיד ישיבה שלא ראה בית ספר מימיו, לא ידע על סוציאליסטים או קומוניסטים… אנושות זו מה יהא עליה? היש קץ למלחמות איש ברעהו? איך יהיה בעולם אדם אמתי ללא התראות? איך יינתן לו לשמוח בהווייתו? כל אלה הטרידו את מנוחתו של אביטאן…"

"הספריה שלו היא לא ספריה סטנדרטית של תלמיד חכם במרוקו. היה שם מדף שלם של ספרות ההשכלה של מזרח אירופה – זה לא דבר שאנחנו מכירים היום במחקר"

דנינו מתאר ביתר חדות את בדידותו של אביטאן "אייכם החכמים? – קורא אביטאן –  הנועדתם רק להשכיל איך להשמיד את האנושות, ולא להועיל לה? ואביטאן זה חושב בלבו, כי הוא בודד בדעותיו, ועד היום הוא הולך לפארק להתבודד על אפסות האדם והויתו" (מתוך דבר 6.1.1955)

המהפך הגדול בחיי יהדות מרוקו

"יהדות מרוקו היא אחת מהקהילות היחידות שנשארו יחסית סגורות למגעים עם תרבויות אחרות עד ראשית המאה ה-20", מספר גדג', בתארו את הרקע לכתיבתו של אביטאן. "תמיד הייתה חדירה של תרבות אבל באופן מועט יחסית". בשלב מסוים הגיע החינוך המערבי דרך כי"ח (כל ישראל חברים), שפתחה את בית ספר הראשון שלה בטטואן שבצפון מרוקו ב-1863. "אז קזבלנקה עוד הייתה רק כפר קטן. עם הכניסה של הצרפתים היא הפכה להיות המרכז התרבותי. בהקשר של המחקר שלי, אני מגדיר אותה בתור העיר העברית הראשונה במרוקו".

לדבריו, כניסתה של העיתונות למרוקו הביאה ל'פיצוץ' תרבותי גדול, והשפיעה גם על העיתונות העברית במרוקו. "הדבר הזה הכניס המון רעיונות חדשים לחברה. אני בדיוק עכשיו עוסק בדיון אידיאולוגי שהתקיים ב-1916 על גבי עיתון שפורסם בטנג'יר ומשתתפים בו הוגי דעות מכמה קהילות. מדהים לראות בדיון הזה את תהליכי ההתמערבות. הכותבים כולם למדו בכי"ח, כולם שולטים בצרפתית באופן מוחלט וגם איכשהו בשפה העברית, והם דנים שם על האופן שבו צריך ללמד עברית. אחד מהם מדבר על תרבות עברית לאומית שתיצור סולידריות יהודית, כתשובה לתהליכים של התפרקות הדת – מאוד מזכיר את אחד העם".

– איך נראות הקהילות?

"החברה מאוד מגוונת. פרופ' ירון צור מגדיר אותה כ'חברת מגזרים'. מגזר אירופי, שחלקו מורכב מאנשים שמגיעים מאירופה ומשתקעים במרוקו, בעיקר בגלל הכיבוש הצרפתי.  יש קבוצה מתמערבת, בעיקר בזכות כי"ח, הם הופכים להיות בתוך מרוקו סוג של אירופאים. יש גם את הדילמות של ההתבוללות, ומתוכה מתחיל כל הפולמוס על מהי תרבות יהודית ודת יהודית ומה יעלה בגורלה, ויש גם קהילות שהמודרניזציה לא הגיעה אליהן כלל."

יהדות מרוקו הייתה מאוד מגוונת וזה מה שצריך להראות. נכון, אביטאן הוא דמות מאוד יוצאת דופן, הוא לא מייצג את הכלל מבחינת הרעיונות שלו אבל הוא כן מייצג את הכלל מבחינת המגוון הרעיוני העשיר.

נמצא במקרה במזוודה של אדם שנפטר

בפרסומיו של אביטאן נתקל גדג' במקרה, כאשר כחלק מעבודת המחקר שלו על התרבות העברית של יהדות מרוקו בתקופה ההיא, ביקר בארכיונים רבים. "בחיפושי אני הולך לארכיונים גדולים כמו הארכיון הציוני, ארכיון כי"ח ועיתונות בת התקופה. אבל מה שאותי הכי מעניין, זה לאתר ארכיונים אישיים של אנשים שפעלו בעולם התרבות העברי במרוקו – וכך הגעתי לארכיון של יחיאל בוסקילה, שהיה מחנך וניהל במשך שנים אולפן בבאר שבע".

בוסקילה נפטר בשנת 1990 אך גדג' הצליח ליצור קשר עם בנו, דן בוסקילה, רופא בכיר במקצועו. "הוא נתן לי לראות את המזוודה שאבא שלו השאיר. שם מצאתי מספר חוברות שפורסמו במרוקו, שאחת מהן היא פרסומיו של אביטאן. בארץ מצאתי עותק אחד של 'אשר האדם' בספריה הלאומית ובארכיון של מכון בן צבי אפשר למצוא גם את 'בריאת האדם'. חוץ מזה לא מצאתי יותר כתבים, אני חושב שרובם נזרקו. אני מצאתי אותו במקרה במזוודה של מישהו שנפטר."

"אני חושב שבמרכז רצונו של אביטאן עמד הרצון לגשר. בהגות של אביטאן יש כל הרבה הרבה רעיונות של אהבת האדם, כולנו מפולגים לאין ספור מחנות, שזה דבר טבעי כמובן, אבל אני חושב שאפשר לקחת חלק מהדברים שלו, ובמיוחד מהמקום השולי שלו וליישם אותם כאן בחברה."

לאחר מכן מצא גדג' גם את הכתבה של אברהם דנינו, שהיה תלמידו ושהתפרסמה בעיתון 'דבר'. גדג' כתב על כל זה רשימה קצרה במוסף תרבות וספרות של עיתון הארץ ולאחריה נוצר לדבריו "בום גדול". בעקבות אותה כתבה פנתה אליו הוצאת הספרים רעב וביקשה להוציא את הספר. במקביל, יצרו עמו קשר בנו של אביטאן ובועז הוס, פרופסור להגות יהודית מאוניברסיטת בן גוריון, שסיפר לו שנכדו של אביטאן הוא תלמיד שלו ושביישוב בו הוא חי מתגורר בן נוסף של אביטאן. "בסוף הגעתי גם לשלוש בנותיו של אביטאן, שבגלל שהן מבוגרות יותר אז הן גם זכרו אותו", הוא מוסיף.

"אתה רואה שלא מדובר ב'פשוט עם'"

מחקריו של גדג' לא הצליחו להעלות מידע רב על חייו של אביטאן. הוא נפטר בגיל צעיר ואפילו בנותיו לא ידעו לספר פרטים רבים על הגותו. "אצל אחד הנכדים מצאתי את שרידי הספרייה של אביטאן, כמעט 100 ספרים שהוא אסף", הוא מספר. לדבריו, ככל שנפגש עם יותר אנשים שסיפרו לו על אביטאן, הבין עד כמה רחבה הייתה הספרייה שהרכיב. "כולם סיפרו לי על הספרייה העצומה שהוא אסף ומה שאנחנו רואים היום זה חלק קטן ממה שנשאר. אחד הדברים שניסיתי להבין עליו זה האם הוא היה תלמיד חכם או 'פשוט עם'. אבל הוא לא זה ולא זה. הוא מה שאנחנו היינו מכנים היום כמשכיל עברי. זו לא ספריה סטנדרטית של תלמיד חכם במרוקו, היה שם מדף שלם של ספרות ההשכלה של מזרח אירופה – זה לא דבר שאנחנו מכירים היום במחקר. אנחנו מכירים שהיו משכילים מרוקאים שכתבו ב'מגיד' וב'צפירה' למשכילים מזרח אירופאים אבל אנחנו לא יודעים מה היה להם בבית. הוא החזיק את כל התנ"ך, על כל מפרשיו, את התלמוד וספרות ההלכה, למשל שולחן ערוך. אתה רואה שלא מדובר ב'פשוט עם'."

למי ייעד אביטאן את כתיבתו?

"אביטאן פנה לקהל שידע לקרוא עברית, שהוא מאוד מצומצם. מדובר או על אליטה רבנית או על ציונים מרוקאים ועל תלמידים שלמדו עברית בבתי הספר של אליאנס, זה היה תלוי במורה ובהנהלה. אני חושב שהכתיבה שלו הבהילה את הקוראים, כי היא גם התנגדה למימד הלאומי וגם לחברה השמרנית. כשהספרים שלו יצאו לאור חוג קרוביו עודד אותו להפסיק לכתוב. אביטאן הבין שהוא כותב כתיבה אוניברסאלית. אברהם דנינו תלמידו אף שלח את ספריו לאו"ם על פי בקשת אביטאן. מה שעצוב בכל העניין הוא שלא היה לו קהל. לא היה לו קהל במרוקו ולא היה לו קהל כאן כי הוא הגיע למדינה סופר לאומית שרק קמה. והיא גם אשכנזית."

בית קפה יהודי בפאס 1912 (צילום: ויקימדיה קומונס).

בית קפה יהודי בפאס 1912 (צילום: ויקימדיה קומונס).

כלומר, הוא נשאר בצד.

"יש לאביטאן כמה רמות של שוליות. הוא שולי בשיוך הקבוצתי שלו וגם מהבחינה הגיאוגרפית. חביבה פדיה מדברת על כך שיהודי ארצות האסלאם, כשהגיעו לארץ, הם נשלחו לסְפַ‏ר ונותקו מהספר. וזה מה שקורה לאביטאן בעיניי, איך אינטלקטואל יכול להמשיך לפתח רעיונות כשהוא נמצא במושב מרוחק מירושלים ותל אביב. הוא החליף את העט שלו באת חפירה, והוא מוצא את עצמו מנותק בצורה עוד יותר קיצונית מקזבלנקה. וחשוב לזכור שקזבלנקה שבה חי ופעל אביטאן היא עיר אירופאית."

דבר נוסף שדחק את אביטאן מהמרכז הוא אופן כתיבתו האוניברסלי. גדג' מספר כי בערב השקת הספר, רגע לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, הצביע הסופר אשר כנפו על כך שאביטאן כלל לא מזכיר את השואה. "חבריו שמסביבו מתייחסים בכתיבתם המון לשואה ולחורבן הנורא שקרה. והוא במודע בוחר שלא לכתוב על זה. הוא גם לא כותב על הציונות ולא על העם היהודי. אביטאן התכתב עם העולם, הוא קרא הרבה עיתונות בצרפתית וכשאתה קורא את העיתונות הזאת אתה רואה שיש שיח עצום סביב הנושא של אוניברסליות ורעיון הממשלה העולמית".

לפרק את המושג 'יהדות מרוקו'

על רקע השיח סביב מקומה של תרבות יהודי ספרד בתוך התרבות הציונית בישראל שמתפתח בשנים האחרונות,  אני שואל את גדג' איפה הוא מוצא את עצמו בתוך השיח הזה וכיצד יכולה הגותו של אביטאן יכולה לתרום לו. גדג' מספר שיש לו הרבה ביקורת על הדיכוטומיה של השיח המזרחי: "תמיד מנסים להגדיר את המזרח אל מול המערב, ואנחנו במחקר שלנו מנסים לפתוח את הדבר הזה שנקרה מזרחיות לאין ספור דברים".

"האג'נדה שלי היא לשנות תפיסות", הוא מוסיף. "הכתיבה שלי בעיתון הארץ, וכשאני מתייחס לנושא, נובעת מרצון של לשנות תפיסות. וזה גם המקום של מכלוף אביטאן. אני רוצה לפתוח את הראש לחברה הישראלית ולהגיד שהתפיסות שיש לכם כלפי יהדות ארצות האיסלאם, וספציפית יהדות מרוקו, והגדירה את זה יפה המשוררת ויקי שירן כשדיברה על ה"תיוג המכתים". אני רוצה להסיר את התיוג המכתים שדבק בקהילה הזו. ואני רוצה להראות את העולם התרבותי העשיר והמגוון של העולם הזה. הרבה פעמים אומרים על זה שצריך לפרק את המושג שנקרא מזרחיות ואני אומר שצריך לפרק את המושג שנקרא יהדות מרוקו.

יהדות מרוקו הייתה מאוד מגוונת וזה מה שצריך להראות. נכון, אביטאן הוא דמות מאוד יוצאת דופן, הוא לא מייצג את הכלל מבחינת הרעיונות שלו אבל הוא כן מייצג את הכלל מבחינת המגוון הרעיוני העשיר. כמו מכלוף אביטאן, ישנם עוד מאות הוגים שדנים את שאלת היהדות, הציונות והעולם."

"אני חושב שבמרכז רצונו של אביטאן עמד הרצון לגשר. זה מה שאני מזהה ביצירתו. הוא ניסה לעשות את זה ברמה העולמית, אני מנסה לעשות את זה כאן ברמה המקומית, אני משתמש בו בשביל זה. בהגות של אביטאן יש כל הרבה הרבה רעיונות של אהבת האדם, כולנו מפולגים לאין ספור מחנות, שזה דבר טבעי כמובן, אבל אני חושב שאפשר לקחת חלק מהדברים שלו, ובמיוחד מהמקום השולי שלו וליישם אותם כאן בחברה."

בסוף השיחה מספר לי גדג' שפנה אליו בחור מארגון בניו יורק שדן ברעיונות של ממשלה עולמית ושברצונו לתרגם את ספרו של אביטאן ולהדפיס אותו במגזין של הארגון. במקביל סטודנטית מגרמניה יצרה איתו קשר וסיפרה לו שהיא קראה על אביטאן 'בהארץ' באנגלית ומתכוונת לכתוב עליו עבודה.

"מי יודע", הוא אומר, "אולי היום בעידן הרשתות החברתיות של הכפר הגלובאלי ייקחו על עצמם אנשים מכל העולם לנסות ולהגשים את חלומותיו של האוטופיסט מקזבלנקה. או כפי שאמר אביטאן עצמו: 'מי יאמר שדברים אלה יהיו התחלה והערה למין האדם, שיבוא יום מימים של ההויה הארוכה, שכך יקרה תמיד לכל התחלה חכמה ומדע. ויתעוררו להם להוציאם לפועל, שתחילתה מוזרה לעיני כל, וסופה שתיטה לפני הכל'".