ד"ר יוליה אלעד שטרנגר, היא פסיכולוגית פוליטית במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן, שמתמחה בסכסוכים, באידיאולוגיה וברדיקליזציה. לדבריה, כדי להבין את אירועי האלימות בישראל בימים האחרונים, יש להתבונן מבט עומק על "הקבוצות האי-ליברליות שמניעות את האלימות" וביחסן של הקבוצות הליברליות אליהן.

"ממשלת ישראל ומנהיגי ישראל עשו לאורך שנים דה-לגיטימציה לערביי ישראל, מה שמאוד תרם לעניין. אבל יש קבוצות, בשני הצדדים, עם אינטרסים עמוקים הרבה מעבר למה שנתניהו עושה או לא עושה. הדה-לגיטימציה נגד הערבים והחיזוק של הימין הקיצוני על ידי הממשלה תורם לסיפור, אבל זה לא כל הסיפור".

"בואו נסביר לכם, אתם שטופי מוח"

יש שאומרים שהמצוקה הכלכלית היא אחד מהגורמים המרכזיים לאלימות.
"אני לא חושבת שהאלימות היא תוצאה של מצוקה כלכלית. אני כן חושבת, באופן חד משמעי, שקבוצות ליברליות תרמו למצב הזה, במובן שהן מסתכלות מלמעלה על אנשים מהשוליים של החברה הישראלית. הם אומרים לאנשים: 'אתם לא באמת מבינים פוליטיקה. בואו אנחנו נסביר לכם, אתם שטופי מוח".

ואיך זה תורם לאלימות?
"האמירה הזו, שנאמרת בהרבה צורות, מייצרת אפקט בומרנג. זה קורה גם באירופה ובארה"ב. הליברלים תרמו לעליית הפופוליזם. הבעיה היא לא בתהליך הכלכלי עצמו, אלא בתגובה של הליברלים למצוקה של העם. בארה"ב אמרו להם – 'אתם מדמיינים מצוקה. אתם לא באמת מאוימים על ידי המקסיקנים'. וזה נכון, ארה"ב לא באמת מאוימת, אבל אנשים מרגישים שהם נדחקים לשוליים. אי אפשר לבוא ולהגיד להם: 'זה לא אמיתי, אתם לא באמת מאוימים'. זו אחת הטעויות של הילארי קלינטון. נוצר ריק שלתוכו נכנסו אנשים שהם אליטות בפני עצמם, כמו טראמפ, שאמרו לעם: 'אנחנו אתכם'. בחלל הזה נוצר אפקט בומרנג שחיזק את האי-ליברליות".

הילרי קלינטון ודונדל טראמפ. "אי אפשר לבוא ולהגיד לאנשים: 'זה לא אמיתי, אתם לא באמת מאוימים'. זו אחת הטעויות של הילארי קלינטון. נוצר ריק שלתוכו נכנסו אנשים כמו טראמפ, שאמרו לעם: 'אנחנו אתכם'". (צילום: סוכנות AP).

הפסיכולוג אלפרד אדלר דיבר על הצורך של כל אדם במקום, ועל מה קורה כשלוקחים את המקום או מאיימים עליו.
"נכון. והמקום הזה הוא לא רק דבר פיזי. זו זהות. תחושת משמעות קיומית. אם משהו מאיים על תפיסת העולם שלי ואומר לי שכל מה שאני מאמין בו לא נכון – זה איום קיומי. זה כמו לקחת לי את הבית הפיזי. אנחנו מוטמעים בהרבה 'בתים': תפיסת העולם, שייכות לקבוצה וכו'. רואים את זה מחקרית – איומים סימבוליים, לא רק על משאבים קונקרטיים, מביאים לתוצאות הרסניות".

ואז מתרחשת אלימות? מי נמשך לכיוונים האלה?
"לכל אדם יש פוטנציאל לנהוג באלימות, אין משהו מיוחד באנשים האלה. אני לא אוהבת לתת הסברים אישיותיים לאיזה אנשים משתתפים באלימות. מה שמטה את הכף זה גורמים הקשריים, גורמים סביבתיים שבסופו של דבר נותנים את התחושה שאתה יכול לעשות עכשיו משהו באמת גדול".

עימותים בין כוחות המשטרה למפגינים, רמלה: "לכל אדם יש פוטנציאל לנהוג באלימות" (צילום: פלאש 90)

הכישלון של הליברלים

כלומר, את ההשראה לאלימות נותנות האידיאולוגיות האי-ליברליות והליברליזם לא מצליח להעניק השראה לאף אחד?
"נכון. אידיאולוגיות אי-ליברליות הן הרבה יותר מושכות, הן נותנות נחמה לצרכים אנושיים בסיסיים. אנשים שנדחקו לשוליים מרגישים מצוקה. אידיאולוגיות אי-ליברליות נותנות מענה לבני אדם שחשים מצוקה, בין אם זו מצוקה כלכלית או מצוקה ביטחונית, כי אז רוצים, באופן טבעי, תשובות ברורות וחד-משמעיות. יש שם 'שחור ולבן'. 'אנחנו והם'. 'מי איתנו ומי נגדנו'. אידיאולוגיות ליברליות לא נותנות לזה מענה".

והליברלים עיוורים לזה?
"זה לא עיוורון למציאות כפשוטו. לכל קבוצה יש מה שנקרא 'ריאליזם נאיבי'. זו התחושה או התפיסה שמה שאתה מאמין בו נשען על עובדות או על האמת, ומי שלא מסכים איתך, פשוט לא מכיר את העובדות. ובהתאם, אם הוא היה יודע אותן, הוא היה מסכים איתך. כל קבוצה רואה ככה את המתנגדים לה. לא רק הליברלים מרגישים שהם אוחזים באמת".

למה האידיאולוגיות הליברליות נכשלות איפה שהתפיסות האי-ליברליות מצליחות?
"כי זה דורש מאמץ. אי אפשר להסביר לאנשים כמה זה נחמד לחיות בחברה הטרוגנית. זה כישלון של הליברלים, שלא רק שלא יודעים לשווק, אלא אומרים 'בואו תסמכו עלינו'. וזה הכל. הם חושבים שאם הם רק יסבירו לאנשים כמה שסובלנות וגיוון חברתי עדיפים על שמרנות הם יבינו, אבל זה מפספס את זה שאנשים צריכים נחמה למצוקות שלהם. כשאומרים לציבור מסוים שהתגובות שלו למצוקה, כמו למשל להאשים מיעוטים בבעיות, 'זו שטיפת מוח', גם אם זה נכון, זה פספוס של המצוקה. אין כאן מענה אלטרנטיבי, שהיה נותן נחמה יותר טובה. במקום זה, הליברלים משקיעים בפסילה של תפיסות העולם. כשלא מוצאים דרך חלופית לתת לאנשים נחמה ולהכיר במצוקה שלהם, נוצר ואקום של פופוליזם ואי-ליברליזם. למכור איום זה הרבה יותר קל מלמכור תקווה".

לא עדיף לטפל במצוקות במקום להעניק נחמה?
"אני אפילו לא מדברת על לטפל במצוקה עצמה, אני מטפלת בנרטיב הנפשי של הכרה במצוקה. זה לא שאידיאולוגיות אי-ליברליות מטפלות במצוקה. השאלה היא האם אתה מכיר במצוקה של אנשים ורואה אותם ושומע אותם ואת המצוקה שלהם. הימין בארץ ממש לא טיפל במצוקה של קבוצות של יהודים שהודרו לשוליים, אבל הוא נתן להן סיפור יותר טוב. הוא סיפר להם שהאשמה היא בערבים, במיעוטים, בשמאלנים, במערכת המשפט, בתקשורת".

"מה שקורה פה זו לא התנגשות של ציוויליזציות"

האכזבה שמביעים עכשיו יהודים ליברליים מהאלימות של ערבים ישראלים היא גם ביטוי לעיוורון שדיברת עליו?
"בשני הצדדים יש עיוורון, במובן של ריאליזם נאיבי. אין עכשיו התקוממות של ערבים נגד יהודים. יש שני מיליון ערבים ושבעה מיליון יהודים ויש כמה מאות בכל אחד מהצדדים שמעורב באלימות. אני מתנגדת למונח 'מלחמת אזרחים'. זה מסגור שמייצר ליבוי מיותר ומסוכן.

"חלק מהמעורבים באלימות בכלל לא מחזיקים באידיאולוגיה קיצונית. גם במחאת הצדק החברתי ב-2011, כמה מהיוצאים לרחוב יכלו לנסח תפיסת עולם למחאה? יש סחף חברתי. לא כל מי שיוצא עכשיו לרחוב מחזיק בהשקפה עולם מגובשת".

אם זה לא עניין של השקפת עולם, מה גורם לאנשים לעשות מעשים כל כך אלימים?
"זה לא תמיד אידיאולוגי. גם בדאעש הרבה מצטרפים לא הכירו עד הסוף את האידיאולוגיה של הארגון הזה. הם מצטרפים כי קורה משהו גדול שנותן להם תחושת משמעות, שהם חלק מאיזה מאבק משמעותי. זה לא בהכרח תהליך סדור. מה שקורה פה זו לא התנגשות של ציוויליזציות".

ההצדקה לרוע

"כל אחד מגדיר הפוך את הטוב ואת הרע", היא אומרת. "אלימות משרתת גם את 'הטובים' וגם את 'הרעים' כדי לקדם את מטרותיהם. אני מאוד מאמינה בהכרה שהרע הוא גם חלק ממני. חנה ארנדט טעתה ביחס לאדולף אייכמן (בספרה "אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע", הוצאת 'בבל' – א.ר) אז נניח אותו בצד, אבל הרעיון של הבנאליות של הרוע, שמעולם לא נכתב באופן מפורש, יש בו אמת. אחרי שמכירים שבכולנו יש גם רוע, צריך לקחת עוד צעד ולהכיר בזה שאין תמיד מוטיבציה של רשע. אנחנו מוצאים את עצמנו עושים דברים רעים מכורח כוחות שהם בנאליים, לא מתוך אידיאולוגיה של רשע ויש הקשר מסוים שמוביל לזה".

ובכל זאת, אנשים בסופו של דבר מוצאים הצדקה לאלימות שהם מפעילים.
"בכל חברה יש לנו הצדקה למעשים שנחשבים רעים על פי מערכת הערכים הפנימית שלנו. ההצדקה מפשיטה את המעשה מהיותו רע, בשם מטרה שמבחינתנו היא ראויה. רק שאפשר להגיד בדיוק את אותו הדבר על קבוצות שיש להן מטרות סותרות, שבעינינו הן לא ראויות.

"יש דבר שנקרא טעות הייחוס הבסיסית. כשאנחנו עושים משהו רע, אנחנו יכולים להסביר שזה בגלל הקשר מסויים ולא בגלל האופי שלנו, אבל כשמישהו אחר עושה משהו רע, אנחנו מייחסים את זה לאישיות שלו. כך זה עובד בסכסוך. יהודים יראו יותר בקלות את ההצדקה הערכית וההקשרים למה שהם עושים ואצל הערבים אנחנו מייחסים את זה לאופי שלהם, לתרבות שלהם".

מה זאת אומרת?
"יש אנשים שאומרים שהתרבות הערבית היא תרבות אלימה, ש'הנה, עכשיו זה יוצא החוצה'. זו תגובה שמזעזעת אותי, אבל אני מבינה אותה, כי קשה לנו לראות אותם. זו מהותנות כלפי האחר שאנחנו בסכסוך איתו. היא באה להגן עלינו, יש לה תפקיד. לשמור על דימוי חיובי שלנו ולעשות דה-לגיטימציה של היריב זה דבר שעוזר להתמודד עם המצב הקשה, עם הקורבנות שאנחנו מקריבים.

עימותים בירושלים בין יהודים לערבים, יולי 2014. "יש בינינו, יהודים וערבים,  הרבה דמיון. והדמיון הזה מאיים" (צילום: נתי שוחט/ פלאש90)

"אנחנו מדינה מאוד הטרוגנית. למרות הכוונות הטובות של המדינה, לקבוצות יש נטיה לנסות לשמר זהות מובחנת וייחודית, וזה קורה במיוחד כשהקבוצות דומות אחת לשניה. יש בינינו, יהודים וערבים,  הרבה דמיון. והדמיון הזה מאיים.

"את הנטיה להתבדל רואים בהמון מחקרים. כל השבטים בישראל – מזרחים, אשכנזים, ימנים, שמאלנים, יהודים וערבים. לזהויות הללו יש משמעות, עד לרמה של ממי היית מוכן לקנות מכונית משומשת. כל הפילוגים קיימים ביתר שאת ככל שמנסים לאחד אותם סביב נרטיב משותף. דווקא אז, הקבוצות עוד יותר מנסות להתבדל".