"למידה משמעותית", "תמונה חינוכית", החלת מבחני מיצ"ב, "ישראל עולה כיתה", "לתת חמש" – אלו הן רק חלק מהרפורמות שניסו שרי החינוך המתחלפים להוביל בשנים האחרונות. הצורך בנחיצותן של הרפורמות נובע מהכרה, אשר עליה נראה כי הכל מסכימים: מערכת החינוך בישראל נמצאת במשבר עמוק.

מעבר לסוגיות מבניות, כמו מעמד המורה, שכר או גודל הכיתות, מצויה המערכת בקושי עמוק הנוגע לאופן החינוך, מטרותיו, ערכיו ודרכי הערכת הישגיו של התלמיד והמורה. אך כיצד מובילים שינוי בסוגיות עומק שכאלה במערכת ענקית כל-כך (במערכת החינוך כ-177 אלף עובדי הוראה)? העובדה ששרי חינוך מתחלפים, שלכל אחד מהם תפיסת עולם וסדר יום פוליטי וחברתי משל עצמו.

כך מבחני המיצ"ב, דרכם נמדדים היום רבים מתלמידי ישראל, זוכים לביקורת רבה בכך שהכניסו את המערכת לסחרחורת של לחצים לקראת הכנה לבחינות ובדיקתן וצמצמו עוד יותר את זמן הלמידה.

גם רפורמת "ישראל עולה כיתה" שהוביל שר החינוך לשעבר שי פירון, במסגרתה צומצמו מספר הבגרויות ונוספו אופני למידה חדשה, זכתה לביקורת רבה בטענה שיושמה באופן לא אחראי ופזיז. המורים ובתי הספר לא היו מוכנים ולא עברו הכשרה.

לדברי ד"ר אריה קיזל, ראש החוג ללמידה, הוראה והדרכה בפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה, הכול התחיל בשרת החינוך לשעבר לימור לבנת שזיהתה שהישגי התלמידים בישראל בירידה והחלה בהחלת מבחני מיצ"ב בשנת 2002. "זוהי נקודת הפתיחה של סערת המדידות. מאז מודדים כל הזמן והמורים כל הזמן מתכוננים למבחנים ולא מספיקים ללמוד והמערכת בסחרחורת ושיגעון".

לדברי קיזל שר החינוך גדעון סער החמיר את הסיטואציה: "הוא הכניס את המערכת לרכבת הרים של מדידות. הזיהוי של לבנת היה נכון, ההישגים היו בירידה, אז מה אמרו? נפתור את הבעיה בתחילתה. אז התחילו למדוד הכול מגיל צעיר".

"יש המון רגולציה שמנסה לבחון כמה ידע הילדים רוכשים במקום איך להשתמש בידע. צריך לצאת מהפרדיגמה של המאה ה-19 שבה הבית ספר מחזיק את הידע."

לטענתו, "המערכת לא מתכתבת עם העידן הנוכחי. נמצאים 12 שנה בבית ספר – לומדים ידע. לא למידה שמבוססת על פתרון בעיות וחשיבה ברמה גבוהה, רק משננים ושוכחים. לא מפתחים בקרב התלמידים יכולות להתמודד עם הרבה נתונים וחשיבה יצירתית, בנוסף לכך המערכת שמרנית מאוד ונמצאת בלופ נוראי שכל הזמן מנסים לעשות תיקונים קטנים אבל זה לא מצליח – מדברים רפורמה אבל עושים תיקונים כשמה שנדרש זה באמת רפורמה".

את השימוש במילה רפורמה יש לדעתו להפסיק. "רפורמה זה שינוי יסודי עמוק ובארץ הוא קרה פעמיים, בן גוריון שביטל את הזרמים בחינוך, והרפורמה בסוף שנות ה-60 בה נוסדה חטיבת הביניים והתחילה תהליך 'אקדמיזציה' של מערכת החינוך בה כל המורים נדרשו להיות בעלי תואר. מה שקורה היום זה שינויים מינוריים – שבשביל היחצנות קוראים להם רפורמה", הוא אומר ומוסיף, "תמיד המתמטיקה הייתה חשובה והיה עליה דגש, פירון הביא את למידה משמעותית, כאילו שלפני זה לא היה אתגר אצל המורים איך להפוך את הלמידה למשמעותית", אומר קיזל. "בגלל שאין רפורמה – אין שינוי יסודי בחינוך והמערכת במצב סטגנציה".

קיזל מציין בדבריו את האכזבה משי פירון, שאולי הבין את הבעיה אך עשה מעט בכדי לפתור אותה. "הוא אמר שיבטל את המיצ"ב ובסוף ביבי אמר לו להחזיר, ניסה לקיים שינויים בצמצום מבחני הבגרות וזה לא קרה". לדבריו,  פירון אולי הציג חזון כולל לשינוי אופני הלמידה אך לא קבע מדדים ברורים להגשמתו בפועל. "לאף אחד לא ברור מה זה לימודים משמעותיים. גדעון סער אמר בבירור שמדד הצלחה מבחינתו זה כמה מתגייסים לצה"ל לתפקידים משמעותיים – אוקי, אפשר לדון על זה, להסכים ולא להסכים על זה – אבל זו מטרה".

עוד התייחס קיזל בדבריו לדואליות שביחסם של ההורים למערכת החינוך, בכל הקשור לחיזוק המוטיבציות של ילדיהם ללמוד: "הורים מצד אחד אוהבים לשמוע שבית הספר מעניק חינוך טוב ואחוזי הצלחה גבוהים בבגרות – זה השיח הגלוי. בשיח הסמוי הורים אומרים הרבה פעמים לילדים 'יאללה, רק לעבור את המבחן הזה, להעביר את הזמן. לקבל את התעודה'. כי מה שרוצים זה לא את תוכן הלימודים אלא את התעודה עצמה. וזו בעיה דו כיוונית".

"תלמיד בכיתה י' נכשל במקצוע שקוראים לו יסודות העיצוב, ואחרי שנתיים וחצי הוא התבגר, מתחיל לחשוב על העתיד שלו ורוצה חמש יחידות. הוא בא ושואל אותנו מה אני צריך להשלים, אבל כבר אין את הבגרות הזו כי כל החלוקה השתנתה"

לדעת קיזל הפתרון צריך להיות הדרגתי, איטי וכלל מערכתי. "אנחנו צריכים לעבור מפדגוגיה של רגולציה לפדגוגיה של אמון. המון רגולציה שמנסה לבחון כמה ידע הילדים רוכשים במקום איך להשתמש בידע. צריך לצאת מהפרדיגמה של המאה ה-19 שבה בית הספר מחזיק את הידע. רפורמה זה דבר שלוקח לו עשר שנים לפחות לקרות. זה לא יכול להיות עניין של יחצנות. המערכת ריכוזית מאוד וצריך להעביר יותר סמכויות למנהלים ולמורים. לתמוך בהם ולא כל הזמן רק לבדוק אותם. להבין שאחוזי ההצלחה בבגרות הם מדד מאוד חלקי למה שקורה מבחינת החינוך, כמה הילד מבין, האם הוא יודע להשתמש בידע, מהם כישורי הלמידה שלו וכדומה".

כוונות טובות פוגשות מציאות מורכבת

לפחות מבחינת הרטוריקה, ניכר כי תפישתו של קיזל מקובלת במשרד החינוך. כך לפחות לפי דבריה של דסי בארי, מנהלת האגף לחינוך על-יסודי במינהל הפדגוגי של משרד החינוך. בדיון בנושא אופני למידה בו השתתפה סיפרה כי אחת הסיבות שהובילו את משרד החינוך לשנות את שיטת הלימודים וההערכה היא ההבנה כי מידע הפך למשאב נגיש הרבה יותר מאז מהפכת המידע והאינטרנט, דבר שמשפיע על אופני הלמידה ויכולות הלמידה של התלמידים. בנוסף, התחזקה התפיסה כי ישנן דרכים נוספות ללמידה מלבד הלימוד הסיזיפי בכיתות הלימוד.

"אנחנו יודעים," כתבה בארי, "שידע נקלט אצל התלמידים לא רק על ידי שינון החומר והבחינות על מקצועות הלימוד. ידע אמיתי ומבוסס הוא ידע שמקושר בתוכו לשאלות של משמעות, רלוונטיות, התערבות של הלומד בחומר הנלמד ובמושאי הלמידה ועוד". "אמרנו למורים, בואו תבנו אתם את אופני הערכה שאתם רוצים לתלמידים שלכם, שהם נכונים ורלוונטיים ויבואו מתוך תחושות של חקר וגילוי. זוהי למידה משמעותית", הוסיפה.

אך בשטח, דברים נראים מעט אחרת. סיגל וייס מנצרת עילית הייתה מורה לאזרחות והיסטוריה במשך חמש שנים במספר בתי ספר בצפון הארץ. לדעתה המערכת כלל אינה רגישה לסיטואציות המתהוות ומקשה על חיי המורים והמנהלים. "התחושה היא שכל שר חינוך בא לעשות לעצמו שם ולהותיר חותם, וזה לא בהכרח מתבסס על מה שעשו לפניו והוא לא מעוניין ליצור רציפות. יש אלפי פרוצדורות והמון בירוקרטיה ורכזות מקצוע ומורים כל פעם מזיעים את כל השבוע שלהם במשך כל השנה כדי להתרגל למצב החדש".

סיגל וייס (התמונה באדיבות המצולמת).

וייס מציינת כי ריבוי התכניות ותדירותן מקשים על המורים, ופי כמה וכמה על התלמידים שנופלים בין כיסאות הבירוקרטיה: "זה חשוב לעדכן, אבל התחושה שצריכים לעשות מהפך בכל מערכי השיעור שלנו והדרך שבה אנחנו מגישים לבגרויות, תוכניות חדשות נוספו, ישנות נעלמו. אני חינכתי י' עד י"ב , תלמידים מאוכלוסייה מוחלשת שנאבקים על תעודת בגרות. ובא פירון עם התוכנית של ה-30% פרויקט ששינה את כל דרכי ההבחנות. תלמיד בכיתה י' נכשל במקצוע שקוראים לו יסודות העיצוב, ואחרי שנתיים וחצי הוא התבגר, מתחיל לחשוב על העתיד שלו ורוצה חמש יחידות. הוא בא ושואל אותנו מה אני צריך להשלים, אבל כבר אין את הבגרות הזו כי כל החלוקה השתנתה. אם אתה רוצה בגרות ביסודות העיצוב אתה צריך לעשות מחדש".

סיפור דומה מספרת וייס גם על תלמידה שנשארה כיתה ונאלצה לעשות בגרות מחדש מכיוון שהשתנה השאלון". ביחס למהלך שתיארה דסי בארי, אומרת וייס שהכוונות כנראה טובות אך הן פוגשות את השטח באופן חלקי בלבד: "שינוי עושים באחריות ובצורה תהליכית. אי אפשר שכל שנתיים תטולטל המערכת וייעשה ריסטארט מהתחלה, כאילו כל מה שהיה לפני זה לא מעניין. זה להגיד את הדברים הנכונים ולעשות אותם בדרך הלא נכונה, ובסוף התוצאה היא לא טובה. נכון שבית הספר צריך לצאת מהפרדיגמה של המאה ה-19, אבל בינתיים זה לא כל כך קורה. פרויקטים אישיים זה הכיוון הנכון. אבל כל השינויים שהמשרד דורש והדיווחים שהמורים וההנהלה צריכים לתת גוזלים המון אנרגיות מההנהלה והמורים, שאתה בסוף מוצא את עצמך אחרי שמלאת כל הדוחות, ללא אנרגיה בכלל."