מיטל נסים (33) היא משוררת, מורה לספרות בבית הספר סולם צור, אמא לשני ילדים בני שנה ושלוש, ומהשנה גם מחנכת כיתה. ניכר שהיא נרגשת מאוד משנת הלימודים החדשה. היא אוספת חפצים לצורך ההפעלה שתעשה בבוקר לתלמידיה החדשים ובתה הבכורה נרגשת אף היא לקראת יומה הראשון בגן, מתרוצצת ברחבי הבית. ערב פתיחת שנת הלימודים החדשה, נסים התפנתה לשוחח על חינוך, על מציאות חייהן של מורות קבלן ועל ספר השירה החדש שלה שעוסק בין היתר גם בנושא זה.

מדוע החלטת לקרוא לספרך החדש "מורה, עובדת קבלן"?
"קודם כל, עבדתי בתנאי העסקה של עובדת קבלן. היום אני עובדת של מועצה אזורית, עדיין לא של משרד החינוך, אבל התנאים הם כמו של משרד החינוך. קשה להגיע למשרד החינוך, זה מין משהו שנמצא ב'טופ', אין שעות תקן במשרד החינוך, את צריכה להוכיח את עצמך כדי לקבל תקן במשרד החינוך. עד הזמן הזה, או שאת עובדת קבלן, או שאת עובדת מועצה. אז עבדתי ברוגוזין, גם כעובדת מועצה וגם דרך מיל"ת (תוכנית להפעלת צהרונים מ.ר.), ומאוד התעסקתי בעבודת קבלן בשלוש השנים האחרונות, במה זה להיות עובדת הוראה, במה זה ללכת על קליפות ביצים כל הזמן כדי לעבור למשרד החינוך, או שמישהו יחשוב שאת מתאימה לעבוד במשרד החינוך, כמה אני יכולה להכיל את המערכת, גם המערכת צריכה להכיל אותי, אבל כמה אני מוכנה לספוג?

"ולגבי הכותרת של הספר, במובן המאוד ישיר – מתוך חוויה והתבוננות, ובמובן המטאפורי – להיות עובדת קבלן של כל מיני מערכות בעולם. להיות עובדת קבלן בבית שלי, להיות עובדת קבלן של המערכת הגדולה, של המדינה, של משרד החינוך שקובע את תוכנית הלימודים, לחשוב כל הזמן שאת צריכה לחנך ולדבר על ערכים ולדבר על מוסר ואת לא מגיעה לזה כי את כל הזמן במן סטרס, למחות על המצב שלך, כמה שקשה. את בעצם מחנכת דור של תלמידים שרוצים לשרוד, רק לשרוד. בטח שלא מגיעים לדבר על דילמות מוסריות. אז את גם עובדת קבלן של המציאות, כי המציאות היא מציאות של הישרדות. לעשות משהו עבור עצמי זה תמיד בין לבין, לגנוב את הדקות, יש בזה גם רומנטיקה בגנבה הזו, ועובדת קבלן במובן היותר מטאפורי זה עובד בכל המערכות. מה זה להיות אישה שהיא גם אמא וגם צריכה לעשות את זה ואת זה ואת זה, לתפקד בכל מיני מסגרות וכולן לא רואות אותך ממטר."

מה התשובות שנתת לעצמך?
שלא בכל מחיר. היו מקרים שעזבתי כל מיני מסגרות, עזבתי, ובקריית חיים עזבתי את התיכון ושם דווקא קיבלתי מעט שעות תקן. לא הסכמתי עם הרכזת הפדגוגית שם, היא דרשה משהו שחשבתי שהוא אינו נכון, היה לנו ויכוח על זה ובסוף הוויכוח אמרתי לה שזה לא מתאים לי לעבוד ככה. זה ממש לא מקובל לעזוב באמצע שנה. פשוט הלכתי משם. אז לא בכל מחיר, אבל לפעמים כן בכל מחיר. אז, יכולתי להגיד 'לא בכל מחיר' כי לא היתה לי משכנתא וילדים, זה תלוי הקשר. אז עוד לא הייתי נשואה, אבל אחר כך כשעבדתי במקום אחר, לפני שנתיים, גם בקריות, בחטיבת ביניים, הייתי מוכנה לקבל הרבה סטירות.

איזה חבר סיפר לי לפני כמה ימים שכדי לחסוך בדפים שלחו למכר שלו שעובד בהעסקה קבלנית, מכתב פיטורין בצד אחד של הדף ובצד השני את המכתב על שנת הניסיון הנוספת. ככה זה נראה, ככה זה מרגיש, זלזול נוראי.

גם כשהיה לי ממש דוחה אם היו אומרים לי שאני נשארת אז 'וואו', לא הייתה מאושרת ממני. אפילו שהיה שם רע, ממש, מכל הבחינות. בהרגשה שעושים לי בית ספר ולא אני באה ללמד, אלא מקריאים לי חוקים, מאיימים עלי כל הזמן, על הקיום שלי.

על הקיום שלך כמורה או על חייך?
"לא על הקיום כמורה, כי אולי הייתי מוצאת מקום אחר כמורה, אבל כן על הביטחון הכלכלי, ואז כשאת עם ילדים משלך, את לא יכולה לעשות טעויות, את לא יכולה להרשות לעצמך להיות בררנית, אז את כל הזמן הולכת במין צעדי טיפ-טופ כאלה, לא לפשל. פישולים קטנים, כל מיני דברים ממש מינוריים, יכולים לצבוע אותך בצבע לא מחמיא, לא לבוא למישהי טוב בעין. לקחת על עצמך פשלות של המערכת כדרך התנהלות. כן, לסבול, האמת לסבול, לסבול את זה שאת מנסה להביא משהו חדש. להראות את הסרט 'פורסט גאמפ' לצורך העניין, ופתאום נכנסת המנהלת לשיעור ושואלת 'מה זה הסרט הזה? מה זה הדבר הזה?' והיא לא מכירה בכלל. את מרגישה שאין שיח, 'פורסט גאמפ' זה אפילו כבר עתיק, זה לא איזה סרט שרק יצא לאקרנים לפני שנה, ואני מנסה להסביר לה על הסרט, זה שהיא לא מכירה זה כאילו אין לי עם מי לדבר, איך את לא מכירה את זה? והיא דורשת טקסט, היא לא מבינה שהסרט הוא טקסט. אז קשה כי אין עם מי לדבר, הבדידות. לא בכל מקום זה ככה, במקום ההוא שאני הייתי בו הייתי מאוד בודדה."

את חושבת שיש הבדל בתחושת הבדידות בין מורת קבלן למורה חדשה?
"כן, בטח, למורת קבלן עוד יותר קשה. כי היא מועסקת בתנאים מאוד נצלניים, היא לא מקבלת שכר אם היא לא עובדת. כלומר, חופשים נכפים עליה כי היא לא ביקשה לצאת לחופשה, אלה החופשים של משרד החינוך, חגים וכו'. אם היא חולה היא לא מקבלת שכר, היא מקבלת רק בפועל את מה שהיא לימדה. אין לה תנאים סוציאליים. כלום. אין לה קרן השתלמות. אז גם זה וגם לסבול את המערכת זה נראה לי קשה מאוד. העתיד שלה פחות וודאי, אבל גם של מורה חדש. חשוב לי להגיד, העסקה קבלנית חלה גם על מורים ותיקים. היו בבית הספר שעבדתי בו הרבה שעות שהן שעות של העסקה קבלנית, מיל"ת וכל מיני מסגרות כאלה, שגם שולבו בהן מורים ותיקים, זאת אומרת שגם הם, אולי קיבלו משכורת מסודרת אבל גם משכורת שאין בה שום זכויות סוציאליות.

"אף אחד לא שואל אותך או מסביר לך מה זה אומר מיל"ת, פשוט משבצים אותך, וזה לא רק אני. אני גיליתי מה זה אומר רק מאוחר יותר דרך מורה אחרת שעבדה רק ככה, רק דרך מיל"ת. כשדיברנו על משכורות יום אחד היא אומרת 'לא, אבל זה שני דברים שונים, המשכורת שאת מקבלת ממיל"ת זה לא המשכורת שאת מקבלת מהתקן', היא הסבירה לי מה זה אומר. אישה מבוגרת, מעל 65, שהכריחו אותה לצאת לפנסיה, היא היתה מורה מבוגרת אבל חדשה באותו בית ספר, וכל המשרה שלה היתה מיל"ת, והיא ידעה להסביר לי יפה. משווקים את התוכניות נורא יפה, זה נראה מאוד נוצץ. זה מושלם, הילדים אוכלים צהריים, אחרי זה יושבים איתם מורים ללמד אותם אבל בפועל זה לא באמת קורה. במיל"ת באופן ספציפי זה היה להיות סוג של בייביסיטר, פשוט סתם. לפעמים גם עושים שיעורים. אבל כמו שאמרתי אף אחד לא שאל אותי אם אני מועניינת, זאת הדרישה של המערכת. תעבדי ככה. את לא יכולה להגיד לא, את תגידי לא אז זה ייראה לא טוב. זה ממש פלונטר הדבר הזה. גם מעסיקים אותך במועצה האיזורית שגם לזה יש חסרונות, וגם מעסיקים אותך במקביל במיל"ת ואף אחד לא שואל אותך וגם לא תוכלי לסרב כי אז אולי יפגעו לך בחלק של המשרה שלך שהוא אולי יותר הוגן. זה טריקי מאוד העניין הזה."

איך העבודה כעובדת קבלן השפיעה על מערכות היחסים שלך עם משפחתך ועם חברייך?
"לא כולם מבינים מה זה אומר, מה שחשוב זה שמביאים שכר בשורה התחתונה. זה בעיקר אני מול עצמי, תחושה של עליבות שכזו. אם אני הולכת לערב שירה יש מי שינגן על זה 'איזה מין אמא את'.

"ואני לא יושבת בבית קפה עם חברות, אין לי זמן לזה. זה נראה לי בזבוז זמן, יש כל כך הרבה דברים לעשות, אין לי את המרחב זמן הזה, לעשות את זה. לפעמים אני מקנאה באנשים שיש להם את הזמן לזה, או חופשיים לעשות דברים. אני שמה את הנשמה בעבודה, מקווה לקבל קביעות מתישהו, חוזרת אחר הצהריים ואז הילדים. אם יש לי זמן לזה זה אומר שאמא שלי תשמור על הילדים, אז אני חושבת על אמא שלי איזה מסכנה, זה קשה. אני נלחמת, על כל דבר אני נלחמת, מאוד חזק, אני צריכה להיות מול כולם, מול בעלי, להסביר למה אני חייבת לעשות משהו מסויים, כל הזמן אני נלחמת על הדברים שאני רוצה. בעלי ואני גם לא נפגשים. זו מן מציאות שכזו. כן, עובדת קבלן של המציאות."

ועכשיו כשאת מועסקת באופן פורמלי על ידי המועצה האזורית, איך התחושה?
"אני עובדת כעובדת מועצה איזורית בתנאים שווים לעובדי משרד החינוך. לא עובדת קבלן בשום מסגרת, בניגוד לעבר כאשר עבדתי במילת בחטיבת הביניים בקריות. אני מאוד שמחה על המקום שבו אני נמצאת היום."

בעוד כשנתיים, שלוש הבת שלך תלך לכיתה א', את חושבת שזה ישנה אם המורה שלה תהיה עובדת קבלן?
"כן. המורים באים עם איזה משהו כזה על הלב, איזה חוסר הערכה וזלזול, וברור שזה מקרין החוצה לתלמידים. חוסר חשק ללמד. אני רוצה שידברו עם הבת שלי, שידברו איתה על החיים, על ערכים, שילמדו אותה לא באופן מתוכנת. התכנות הזה זו מחלה, זו מחלה של המערכת, וכל המערכת נגועה בזה, מקצות האצבעות ברגליים עד הראש."

מה נותן לך כוחות להישאר במערכת?
התלמידים. אני מאוד אוהבת את מה שאני עושה, מאוד אוהבת ללמד ספרות, נהנית מאוד מהתלמידים שלי והיום גם מבית הספר שאני נמצאת בו. התקווה שלי, לגבי עצמי בתוך ההוראה, היא שאני תמיד אשאר עם 'ראש פתוח' לדברים, שאני לא אכנע לתכתיבים חיצוניים באשר הם, שתמיד יהיו לי את הכוחות לעשות את הדברים עם רוח ולא על אוטומט."

לסיום, בחרי שיר אחד מספרך החדש "מורה, עובדת קבלן", שהיית רוצה שמי ששומע את הסיפור שלך יקרא?

לאן נלך עם הרעב
לאדם ורטה

אֲנַחְנוּ בָּאִים מֵהַדֶּשֶׁא
מֵהֶחָצֵר הָאֲחוֹרִית
מִוֶרֶד לֵב כְּנַעַן
עִם הַסִּיגַרְיָה הַמֶּטָפוֹרִית
לְמִקְטֶרֶת הַשָּׁלוֹם
אֶל בָּתֵּי הַסֵּפֶר
מֵהַשִּׁעוּרִים הֲכִי יָפִים
מֵהַשִּׁירִים
אֲנַחְנוּ בָּאִים
עִם זְקָנִים מְשֻׂפָּמִים
עִם תְּעוּדָה שֶׁעָלֶיהָ חָתַם נָשִׂיא
עִם לֵב
וְאֵיזוֹ אוֹפְּטִימִיּוּת
בַּשַּׁעַר
אַחֲרֵי חֲצִי שָׁנָה
כְּבָר בָּרוּר
שֶׁלֹּא נְצַלְצֵל בְּפַעֲמוֹנִים
שֶׁמָּכַרְנוּ אֶת נִשְׁמָתֵנוּ לִתְלוּשׁ הַמַּשְׂכֹּרֶת
כִּי לְאָן נֵלֵךְ עִם הָרָעָב