1958: "המחתרת הישראלית"

"הפגישות התקיימו בדרך כלל בבתי חברים, על יסוד הודעה אישית. מידת תכיפותן תלוייה בגורמים מקריים או בנסיבות של מאורעות מפלגתיים… זו קבוצה שחבריה, כל אחד לחוד וכולם יחד, שלמים עם דרכה הרעיונית של מפא"י; אלא כדי לשנות את הדברים 'מבפנים' הם רואים צורך לעצמם ליטול את כלי הפעולה התפוסים עתה בידי אחרים" – כך מתאר ח. ברוך במאמר ב"דבר" מה-5 לדצמבר 1958 את "'מועדון' צעירי מפא"י", קבוצה שהוקמה עוד בשנות הארבעים על ידי יוצאי תנועות הנוער, מושבניקים וקיבוצניקים, שהאישים הבולטים בה הם שמעון פרס (אז מנכ"ל משרד הבטחון) ומשה דיין. "מישהו מכנה אותם בלחש 'המחתרת הישראלית', אחרים רואים בה סיעת סייחי פרא צונפים הצריכים אילוף, ריתמה ומתג. אך דומה, שאין היא יותר מאשר מועדון, או טרקלין פוליטי חברתי, ללא דעה אחידה כמעט. ללא מצע משותף; ללא פרוטוקול; ללא מכתבים חוזרים… מהו שמביא את אנשיה לפגישות? למה יצפו זה מזה? מהו משקלם הציבורי?", תוהה ברוך.

ברוך מדווח כי ב"מועדון" חברים כ-60 אנשים, לפגישות מגיעים בדרך כלל 30 מתוכם, ומדובר בעיקר במפגשים חברתיים. חלק מבכירי מפא"י מתארחים בפגישות של החברים, התופשים את עצמם כקבוצה אקטיביסטית שתהווה, אולי, את דור ההנהגה הבא של המפלגה. בקרב חברי הקבוצה אין אחידות אידאולוגית ברורה, אך כרגע יש בה בעיקר מפגש חברתי קרוב. "בימים אלה מכין שמעון פרס ראשי-פרקים למצע משותף, אף שאין כוונה להניח מצע זה – אם יאושר – בפיתחו של המועדון ולחייב את כל אחד מן הנכנסים 'לחתום' עליו, ולא – בל יעבור". ברוך מנסה לחזות מה עלול לקרות לחברי ה"מועדון": ייתכן שיתגלו בו ויכוחים אידאולוגיים, או שצבירת כוח פוליטי רב יותר מהמצב כיום תגרום ליותר סכסוכים בתוכו. בכל מקרה, הוא כותב כי "עצם הקמת המועדון מעידה, במידה מסוימת, על חוסר אפשרות אחרת להידברות במסגרת המפלגתית הקיימת".

שמעון פרס מכין ראשי פרקים למצע משותף. "דבר", 5.12.1958. הקליקו לצפייה במסך מלא

1960: כור אטומי "למטרות שלום"

בשנת 1960 השתתף סגן שר הבטחון שמעון פרס בטקס הסיום של קורס "מפעילי הכור האטומי לצרכי מחקר" – כך מדווח גליון "דבר" מה-7 בפברואר באותה השנה. בתוך שלושה חודשים בלבד הוסמכו 30 צעירים ישראלים, בעלי "השכלה תיכונית ונסיון של 3 שנים לפחות בעבודה הפעלתית של מפעלים טכניים", להפעיל את הכור שהוקם בנחל רובין (נחל שורק). מדריכי הקורס היו מדענים ומהנדסים מהוועדה לאנרגיה אטומית, ושלושת התלמידים המצטיינים בקורס "יסעו לאירופה עם המהנדס ז. פלד להכשרה מעשית". פרס "הדגיש כי במדינת ישראל עוסק משרד הבטחון גם במשימות של שלום, והצביע על כך כי עם סיום הקורס יהיה צוות המפעילים על טהרת מומחים צעירים ישראליים".

"דבר", 7.2.1960. צוות המפעילים יהיה על טהרת מומחים צעירים ישראליים

1975: "לפעמים צריך אלטלנה ולפעמים צריך בחורי ישיבה"

ישיבת הסיעה של "המערך" ב-9 לדצמבר 1975 היתה סוערת במיוחד. קדם לה הסכם פשרה של הממשלה עם 30 משפחות שעלו לרגל לתחנת הרכבת הנטושה בסבסטיה, במטרה להקים את ההתנחלות היהודית הראשונה בשומרון. מלווים באלפי תומכים, הם איימו שאם הממשלה וצה"ל ינסו לפנות אותם מהמקום (כפי שקרה בפעמים הקודמות שניסו לעשות זאת), הם יפעילו כנגדם כוח ויגרמו ל"שפיכות דמים". למרות החלטת הממשלה שמי שיפר את החוק יפונה בכוח, שר הביטחון שמעון פרס הגיע לפשרה עם הקבוצה, לפיה הם ישוכנו במחנה צבאי בסביבה, ובהמשך יוחלט מה לעשות איתם (בתיווך בין הצדדים היה מעורב המשורר ועיתונאי "דבר" חיים גורי). חברי הסיעה דרשו ישיבת סיעה דחופה, ובה טענו חלקם שהשר פרס וראש הממשלה יצחק רבין נתנו יד לעבירה על החוק ופגעו בדמוקרטיה.

בידיעה ב"דבר" מיום המחרת מפורטים עיקרי הדיון בישיבה. שר הבטחון ש. פרס פתח את הדיון ואמר כי כשבא לבקש מהמתנחלים בסבסטיה להתפנות מרצונם הנחו אותו שלוש נקודות שסוכמו על ידי צוות של ארבעה שרים – רבין, צדוק, גלילי ופרס עצמו. ההנחיות היו – להידבר עם המתנחלים לפני שתופעל הסמכות החוקית של הממשלה, לומר למתנחלים "שבלאו הכי הממשלה עומדת לדון בעוד חודשיים שלושה בנושא ההתנחלות ביהודה ושומרון", וש"אם המתנחלים יציעו להתפנות מרצון מסבסטיה ולעבור למחנה צבאי באזור תהיה התשובה: הצעתכם תובא לדיון".

"במשטר דמוקרטי צריך לקיים חוק, אבל ישנם חוקים רבים מאוד שלגביהם מצווה המחוקק על הממשלה להפעיל את שיקול דעתה", אמר פרס. "לפעמים צריך 'אלטלנה' ולפעמים צריך בחורי ישיבה. לפעמים, למען אחדות העם, צריך לוותר על גיוס כמה אלפי בחורי ישיבה… אם הרוב בממשלה יחליט בניגוד לדעתי, אקיים את דעת הרוב". פרס אמר גם "שאין הוא מציע שגוש אמונים יכתיב מדיניות לממשלה, אך כמו שמותר להשתמש בכוח, מותר גם לא להשתמש בכוח".

דבריו של פרס זכו לתגובות חריפות ממספר חברים בסיעה: "הממשלה שוברת את המחנה התומך בה ובונה את מחנה מתנגדיה", אמר שר הבריאות ויקטור שם-טוב; "מה יהיה מחר או מחרתיים, כאשר תעמוד הממשלה בפני החלטות גורליות? האם היא תהיה חופשית בהכרעותיה?", שאל יצחק נבון, והוסיף כי "פרשת סבסטיה לא נתנה לציבור חינוך דמוקרטי"; ומנחם הכהן הביע פקפוק בטוהר המניעים של גוש אמונים, ואמר "שהצגת מי שתובע שמירה על החוק כמי שמעוניין בשפיכות דמים היא מזעזעת". שר החוץ יגאל אלון שאל איך קרה שכוחות הבטחון לא יכלו למנוע את יצירת העובדות בסבסטיה מראשיתן, והדגיש שהוא "מתנגד להתיישבות כפרית או עירונית בשטחים שאולי יהיה עלינו להתפשר עליהם במסגרת הסדר שלום". הדיון לווה בהערות סרקסטיות רבות של חבר הכנסת יצחק בן אהרון, ביניהן "הייעול עכשיו הוא שלא העבירו את מתנחלי סבסטיה למחנה צבאי דרך מלון הילטון".

בסיכום הישיבה, כותב סופר "דבר", איים ראש הממשלה רבין בהתפטרות "אם תבקש הסיעה לשנות את החלטת הממשלה, ועם זאת הבהיר שאין הוא תובע מהסיעה לאשר את ההחלטה. רבין אמר שההתמודדות עם גוש אמונים היא אחת ההתמודדויות הקשות, וכי הגוש מאיים על הדמוקרטיה בישראל והפשרה עם המתנחלים לא הביאה לסיום ההתמודדות".

"במשטר דמוקרטי צריך לקיים חוק, אבל ישנם חוקים רבים מאוד שלגביהם מצווה המחוקק על הממשלה להפעיל את שיקול דעתה". 'דבר', 10.12.1975. הקליקו לצפייה במסך מלא

1965: הערת ש. פרס

ב-27 ליולי 1965 התפרסם ב"דבר" מכתב זועם מחבר הכנסת שמעון פרס. היה זה רק חודש לאחר פרישתו של פרס ומספר חברי מפתח נוספים ממפלגת השלטון מפא"י, שבהובלת ראש הממשלה לשעבר דוד בן גוריון הקימו מפלגה חדשה בשם רפ"י – רשימת פועלי ישראל. הפיצול במפלגה עורר סערה בקרב תנועת העבודה וזכה לביקורת רבה, שהתבטאה גם על דפי "דבר". במכתבו קובל פרס על רשימה שפרסם אחד מכותבי העיתון תחת השם הבדוי "חי", העוסקת בדיווח של "ידיעות אחרונות" לפיו חברי המפלגה החדשה פנו ליו"ר מפלגת "חירות" האופוזיציונית מנחם בגין והחלו במגעים עמו, ודורש מחברי רפ"י לאשר או להכחיש בגלוי את הטענה. פרס כותב כי "התשובה היא – לא הלכו, להד"ם (לא היו דברים מעולם)", ומוסיף כי "כתיבתו של 'חי' (אגב, מדוע צריך להתכסות בפסבדונים כשבאים להאשים חברים?) מעוררת כמה תמיהות": ראשית, טוען פרס, הידיעה הוכחשה כבר עם פרסומה, אך דבר ההכחשה לא פורסם בעיתונים ו"למכווני העיתונות שלנו פתרונים". שנית, "מחלקת ההסברה של רפ"י לא תיהפך למפעל של הכחשות… קצרה ידנו להזים אפילו את הידיעות הבלתי נכונות המתפרסמות ב"דבר" לבדו". ושלישית, טוען פרס, האתיקה העיתונאית מחייבת את הכותב לבדוק את אמיתות הדברים – מה שלטענתו לא נעשה: אנשי רפ"י הכחישו את דבר הפגישה עם בגין בכנס פומבי שהכותב "חי" נכח בו.

"לסיום", כותב פרס, "שאלה עקרונית ל'דבר': שמו של ב. כצנלסון והכתובת 'עיתון פועלי ארץ ישראל' עדיין מתנוססים בשער העיתון. מזמן נקבעה ההלכה כי הרוב הקיים בהסתדרות קובע את קו העיתון. יהא כך. יחווה העיתון את דעת הרוב במאמריו הראשיים, אבל לפי הכרתנו ימעל העיתון בשליחותו אם לא ימסור אינפורמציה מהימנה ושקולה". "חי" מצידו, מגיב לפרס כי "לא נתפרסמה כל הכחשה, והיינו רשאים וזכאים לתבוע מראשי רפ"י תשובה – האם נכונה הידיעה או לא. זה כל מה שעשינו, ואין לש. פרס כל יסוד להתרעם על כך".

העיתון ימעל בשליחותו אם לא ימסור אינפורמציה מהימנה ושקולה. "דבר", 27.7.1965