בשנת 2011 התרחש בהונג-קונג שינוי שהיה בעל השפעה קולוסאלית על המדיניות החברתית במדינה זו. בשנה זו יושם לראשונה בתולדות מדינה זו שכר מינימום. הונג-קונג נחשבה במשך שנים רבות כמודל החיקוי וכדוגמה האידאלית למדיניות כלכלית קפיטליסטית, ודורגה ראשונה במדדים שבודקים חופש כלכלי (חופש כלכלי ולא פוליטי, לאנשי עסקים זכות למנות חצי מהנציגים בפרלמנט. לרוב, מדיניות קפיטליסטית קיצונית, זקוקה לדיכוי פוליטי לשם יישום). למרות זאת, שיעור העוני והפערים הכלכליים בה היו מרקיעי שחקים, וגרמו לחוסר שביעות רצון קיצוני בקרב תושביה.
במשך עשור ערכו האיגודים המקצועיים קמפיין למען שכר מינימום שהיה פופולרי במיוחד בקרב תושבי הונג-קונג. הדיונים בשכר מינימום היו מתישים ונמשכו שנים רבות. הממשלה ניסתה ליישם תוכנית וולונטרית לשכר מינימלי, אך נכשלה. בלית ברירה, עברה המדינה לחקיקה. מכוני מחקר קפיטליסטים רבים, וביניהם מכון קאטו השמרני הזהירו את ממשלת הונג-קונג מהתוצאה ההרסנית שצפויה מחקיקת חוק זה. (מידע נוסף תוכלו למצוא כאן וכאן).
בסופו של דבר התברר שתחזיות יום הדין התבדו. חוק שכר המינימום שנכנס לפעולה ב-1במאי 2011, הפך לפופולרי במיוחד בהונג-קונג, מאז עלה שכר המינימום עוד פעמיים, ב-1 במאי 2013 וב-1במאי 2015. בדיקה שנעשתה על-ידי ועדה ממשלתית מיוחדת בהונג-קונג על השפעת שכר המינימום לפני ההעלאה האחרונה מצאה שמאז החלת שכר המינימום ואחרי העלאתו האבטלה קטנה ושיעור התעסוקה גדל גם בקרב הציבור הרחב בהונג-קונג, וגם בקרב הסקטורים והעובדים שרלוונטיים לשכר המינימום והעלאתו. שכרם של מקבלי השכר הנמוך גדל באופן דרסטי, פערי השכר הצטמצמו, ושיעור העוני קטן. לשכר המינימום הייתה השפעה חיובית במיוחד על נשים עובדות (מידע נוסף תוכלו למצוא כאן וכאן).
מחקר שנערך מצא שלשכר המינימום היה אפקט חיובי על איכות חייהם ושביעות רצונם של העובדים ברמות הנמוכות ובמשכורות הנמוכות.
כמובן שנותרו עדיין כלכלנים ומומחים שעסקו באפולוגטיקה וניסו להסביר מדוע חוק שכר המינימום והעלאתו הייתה שגויה וגרמה לתוצאות שליליות (מידע נוסף תוכלו למצוא כאן וכאן).
אולם שביעות הרצון הכללית מחוק זה בהונג-קונג הייתה רבה מאוד, והשיח המקובל במדינה זו נסוב סביב הטענה ששכר המינימום צריך לגדול באופן משמעותי. בעקבות הצלחת חוק זה, השיח בהונג-קונג מתחיל להשתנות, והממשלה שוקלת החלת חוקי עבודה נוספים. ממשלת הונג-קונג הבינה שהיא אינה יכולה להמשיך עוד במדיניות קפיטליסטית קיצונית, של Laissez-faire, ושעליה להתאים את עצמה לרצון תושביה.
