"וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה כִּי יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" (דברים טז, יד-טו)
"וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כג, מ)
מהותו של חג הסוכות הוא זמן שמחתנו.
כובד הראש והמורא של הימים הנוראים, מפנים את מקומם לשמחה של חג הסוכות. סוכות הוא חג שיש בו מצוות בעלות משמעות רבה. הוא נחגג בארבעת המינים ובסוכה עצמה עם כל הקישוטים שיש בה. אך מעל לכל, כשהתורה מציינת לנו את חג הסוכות, המוטיב המרכזי בו הוא זמן שמחתנו.
מספרים ששאלו את הגאון מווילנא מהי המצווה שהכי קשה לקיימה?
השואלים חיכו לשמוע 'שבת', 'כיבוד אב ואם' או 'פסח', מצוות שיש בהם מאות פרטי דינים וודאי שקשה מאוד לקיימן, אך הגאון השיב "ושמחת בחגך והיית אך שמח"! להיות בשמחה במשך כל ימי החג, זה דבר שקשה מאוד לקיים.
ובאמת אם נתבונן, איך אפשר לקיים בכלל מצווה שתלויה ברגש שלא בשליטתנו? אדם שמוקף בטרדות והתמודדויות בפרנסה, בזוגיות, בחינוך ילדים, באין ספור התמודדויות קשות מדי יום, איך אפשר שיתנתק מכל המחשבות הללו ופתאום ישמח שבוע שלם! והלא כתוב: "והיית אך שמח"?
כשאנו מתבוננים בכנות ושואלים את עצמנו – מתי קרו שיאי האושר שלנו, אלה שמותירים בנו רושם לכל החיים, שמחה מתפרצת שחוצה גבולות ומשתלטת לגמרי על המחשבות שלנו, אנו מגלים שאכן יש חוויות כאלה בחיים שלנו. אציין שני מקרים שיש בהם להעיד וללמד על הכלל.
כשנולדים לנו ילדינו. אנו מוצפים באושר, בשמחה אמיתית שלא נותנת לשום מחשבה להפריע ולקלקל את הרגעים האלה, שמחה מתפרצת שמשתלטת עלינו לגמרי.
לפני כמה שנים הייתי בסיטואציה מבהילה בה תינוק בן פחות משנה החל לפתע לפרכס ואיבד את הכרתו. היה במקום בחור שהחל מיד לבצע בו החייאה ולאחר כדקה שנמשכה כנצח הוא שב להכרתו. כל הנוכחים במקום התרגשו וזרחו מאושר ושמחה ואפילו שלא הכירו כלל את התינוק.
בשני המקרים השמחה היא שמחה אמיתית, מתפרצת, שמשתלטת עלינו מתת הכרתינו. ואם ננסה להבין מאיפה ולמה באה השמחה הזאת, יש הסבר מאוד פשוט.
נתינה מביאה לשמחה. וככל שהנתינה גדולה יותר, כך השמחה גדולה יותר. כשנולד לנו ילד, למען האמת היינו צריכים להיות מוטרדים מגודל האחריות שרובצת על כתפינו, אבל בשעה שיש נתינה כל כך גדולה, נתינה של חיים, הכל מתגמד מול הרגע האדיר הזה. נתתי חיים בעולם. שום דבר לא ישווה לזה, כך גם בהצלה של אנשים מתאונות וסכנות. האושר והשמחה שבאים בעקבותיהם הם מהזכות של הנתינה העצומה.
למדנו מכאן שאנחנו יכולים להביא את עצמינו לידי שמחה אמיתית, על ידי נתינה אנחנו יכולים להגיע לשמחה אמיתית. ככל שהנתינה משמעותית יותר כך השמחה והאושר שבצדה.
לפי זה אפשר להסביר את עניין האושפיזין בסוכה. כשיש לנו אורח חשוב שבא לבקר, אנחנו עסוקים באירוח מתרגשים ושמחים מגודל המעמד, ולא זוכרים בכלל את טרדותינו היומיומיות. מי לנו גדול מהאבות הקדושים אברהם, יצחק, יעקב, ואם הם באים להתארח בסוכתינו איך לא נשמח שמחה שתשכיח את צרותינו.
והתורה מלמדת אותנו בפירוש כיצד עלינו לשמוח, מצוות שמחת החג אינה מצטמצמת לחוגו של היחיד ומשפחתו, אלא מתפשטת למעגלים רחבים יותר:
"ושמחת בחגך אתה ובנך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך".
וכן נפסק בשולחן ערוך, שחובה "להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר עניים".
בזמן שבית המקדש היה קיים, הייתה השמחה בשלושת הרגלים בירושלים כוללת ומאחדת את כל ישראל.
כדי להבין את שהתרחש בירושלים ברגלים, צריכים להתבונן מעט במצוות הפרשת מעשר שני, כמעשר מהיבול של ארבע שנים מתוך שבע שנות מחזור השביעית היה צריך להאכל בקדושה בירושלים. מי שגר בריחוק מקום, או שהיה חשש שפירותיו ירקיבו עד שיספיק לעלות לירושלים, היה פודה את פירותיו בכסף, ובשעה שהיה עולה לירושלים היה קונה בכסף הפדיון מיני מזון שונים, וקדושת המעשר הייתה חלה על אותם המאכלים, והיו אוכלים אותם בירושלים. לכן העשירים היו עורכים ברגלים סעודות גדולות, ומזמינים את כל עולי הרגל להשתתף עימם בשמחה.
נמצא שהיו ימי הרגל לישראל ימים של שמחה שמאחדת את כל ישראל, עשירים עם עניים.
ואמרו חז"ל בתורת כהנים (פרק י"ג יא):
"וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש…ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט"
אמר ר' אוורדימס ברבי יוסי, וכי מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים — פסח ועצרת מכאן, וראש השנה ויום הכפורים מכאן? אלא ללמד שכל מי שהוא מוציא לקט שכחה ופאה ומעשר עני, מעלים עליו כאילו בית המקדש קיים והוא מקריב קרבנותיו לתוכו.
