דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי י"ח באדר ב' תשפ"ד 28.03.24
21.4°תל אביב
  • 19.7°ירושלים
  • 21.4°תל אביב
  • 24.4°חיפה
  • 21.7°אשדוד
  • 25.0°באר שבע
  • 25.3°אילת
  • 21.1°טבריה
  • 20.8°צפת
  • 21.3°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
מגזין דבר

שסק. גלידה מהטבע

(צילום: מאיה רונן)
שסק במטע של אבי פיין בגבעת עדה. "אני בעד לאכול את הפרי כמו שהוא. לא לקלף" (צילום: מאיה רונן)

עונת השסק בעיצומה: הוא כתום, הוא מתוק והוא ישראלי. במשק פיין הוא גדל בחממות על עצים נמוכים, שיהיה קל יותר לקטוף את הפרי | אבי פיין: "אם השסק מקבל יותר מדי קרינה ישירה, הוא נכווה ומופיעים כתמים חומים על הקליפה, בדיוק כמו אצל בני אדם"

מאיה רונן

"שסק אוכלים עם הקליפה. זה יותר טעים ויותר בריא", פוסק אבי פיין (68), מגדל שסק מגבעת עדה, בסוגייה עליה חלוקים חובבי השסק לדורותיהם, תוך שהוא מדגים בידיים מיומנות. "מורידים את העוקץ ואוכלים את גוף הפרי שסביב בגרעינים". פיין, דור חמישי לחקלאים בארץ, מכיר את מקרוב האסכולות השונות בעניין. "אבא שלי היה מקלף לנכדים את הקליפה של השסק, מגיש להם ואומר: 'הנה גלידה מהטבע'", נזכר פיין בחיוך, "אבל אני בעד לאכול את הפרי כמו שהוא".

קערת הפירות בבית משפחת פיין מתחלפת בהתאם לעונות השנה. השסק פותח את מצעד פירות הקיץ שהוא מגדל. "דווקא הבן שלי, מתן, לא אכל פירות עד גיל 18. אבל הנכדים אוכלים את הפירות הכי טריים שיש".

אבי פיין במטע השסק שלו. כל מכה שמקבל הפרי נשארת כסימן על הקליפה (צילום: מאיה רונן)
אבי פיין במטע השסק שלו. כל מכה שמקבל הפרי נשארת כסימן על הקליפה (צילום: מאיה רונן)

השסק הוא פרי שלוקח את הזמן. באוגוסט מתחילים ניצנים ראשונים להופיע על ענפי העץ. מהם מתפתחת תפרחת שופעת. מה שמתחיל כקודקוד הופך לתפרחת גדולה שממנה נוצרים חנטים (התחלות פרי). את הפרי שגדל בחממות מתחילים לקטוף בפברואר-מרץ, ואילו הפרי שגדל בשטח פתוח תחת בתי רשת נקטף באפריל-מאי.

קטיף השסק הוא איטי וקפדני. מורידים את הפרי מהענף בעדינות. כל מכה שמקבל הפרי נשארת כסימן על הקליפה. נדרשות הרבה ידיים עובדות גם משום שההבשלה באה בגלים. בכל יומיים חוזרים אל העצים וקוטפים את הפרי שהגיע לצבע הכתמתם הרצוי. בתקופת הקטיף נדרשים כ-20 עובדים לפחות. פיין מעסיק פועלים תאילנדים ופועלים מהכפרים השכנים. הרבה ידיים עובדות נדרשות כדי לגדל שסק מתוק, בשרני וגדול.

פיין במטע. הרבה ידיים עובדות נדרשות כדי לגדל שסק מתוק, בשרני וגדול (צילום: מאיה רונן)
פיין במטע. הרבה ידיים עובדות נדרשות כדי לגדל שסק מתוק, בשרני וגדול (צילום: מאיה רונן)

תקופה זו של השנה, היא שיאה של עונת הקטיף. הפרי על העצים גדול וכתום. בולט מאוד הבדל הגודל בין הפירות מהמטע לאלה שגדלים על עצים בחצרות ביתיות בערים. "בחצר אנשים מגדלים עץ עם נוף גבוה וצפוף", מסביר פיין,  "בדרך כלל גדלים אשכולות של הרבה פירות קטנים מאוד. בגידול מסחרי אנחנו עובדים אחרת: העץ נמוך, כדי שיהיה קל יותר לקטוף ואנחנו מדללים את החנטים על העץ".

עץ שסק בגינה עירונית. "בחצרות ביתיות מגדלים אשכולות עם הרבה פירות קטנים, ואילו בגידול מסחרי מדללים את האשכולות כדי שיהיו מעט פירות גדולים" (צילום: אסף צבי)
עץ שסק בגינה עירונית. "בחצרות ביתיות מגדלים אשכולות עם הרבה פירות קטנים, ואילו בגידול מסחרי מדללים את האשכולות כדי שיהיו מעט פירות גדולים" (צילום: אסף צבי)

על כל ענף נוצר אשכול גדול של חנטים שיהפכו לפירות. את אשכולות החנטים מדללים ומשאירים 4-2 פירות בכל אשכול, כך שהעץ יכול להשקיע יותר משאבים בכל פרי, והפירות יוצאים גדולים ומתוקים. הקפדנים מדללים כבר בשלב התפרחת. עץ ממוצע נושא כ-300 פירות גדולים, בהתאם לביקוש בשוק. "אנחנו גם גוזמים חלק מהענפים והעלים כדי שהנוף שלו יהיה יותר מאוורר ומואר", אומר פיין. "כך קרני השמש יגיעו לכל הענפים והפירות יבשילו ויצברו סוכרים".

שסק שנכווה מהשמש. "הפרי מסתדר עם חום וקור, אבל לא אוהב אירועי קיצון ועודף קרינה" (צילום: מאיה רונן)
שסק שנכווה מהשמש. "הפרי מסתדר עם חום וקור, אבל לא אוהב אירועי קיצון ועודף קרינה" (צילום: מאיה רונן)

עיקר גידולי השסק בארץ מתרכזים באזור החוף – גבעת עדה, מושב עמיקם ובת שלמה. "שסק אוהב אקלים ים תיכוני", אומר פיין. "הוא מסתדר עם חום וקור, אבל לא אוהב אירועי קיצון ועודף קרינה".

"באירופה שסק מוגדר מוצר בוטיק והדרישה נמוכה"

משפחת פיין מגדלת 30 דונם שסק בחממות ודונמים ספורים נוספים בבתי רשת שנועדו להגן על הפרי מברד ומכות שמש. "היינו החלוצים בגידול שסק בחממות. בשנות ה-80 החלטתי לעשות חקלאות אחרת. הקמנו חממות על מטעים קיימים שאבא שלי נטע כמה שנים קודם לכן. אחרי השסק עשינו את זה גם עם נקטרינות ואפרסקים, כדי להקדים את ההבשלה ולקבל פרי יותר מוקדם.

"אם השסק מקבל יותר מדי קרינה ישירה, הוא נכווה ומופיעים כתמים חומים על הקליפה, בדיוק כמו אצל בני אדם", מסביר פיין. "בחממות אנחנו יכולים לשחק עם וילונות כדי לווסת את הטמפרטורה. בבוקר הווילונות פתוחים, ובהמשך היום סוגרים כדי לצנן את החממה. בחודשי הקיץ אנחנו מלבינים את החממות בעזרת צבע מיוחד".

עצי שסק תחת רשת שמגינה עליהם (צילום: מאיה רונן)
עצי שסק תחת רשת שמגינה עליהם (צילום: מאיה רונן)
שסק בחממה. "אנחנו יכולים לשחק עם וילונות כדי לווסת את הטמפרטורה" (צילום: מאיה רונן)
שסק בחממה. "אנחנו יכולים לשחק עם וילונות כדי לווסת את הטמפרטורה" (צילום: מאיה רונן)

היו שנים שייצאו את הפירות לאירופה ולארה"ב. אלא שבאירופה שסק מוגדר מוצר בוטיק, הדרישה נמוכה והייצוא הוכח כלא משתלם.

"כילד למדתי מוסר עבודה"

פיין הוא נצר למייסדי גבעת עדה, אחת המושבות שהקים בארץ הברון רוטשילד בתחילת המאה ה-20. סבא רבא שלו הגיע לארץ מליטא לפני 6 דורות והיה ממקימי מטולה. סבו הקים את גבעת עדה ואביו נשאר להמשיך את המשק. אחיו של סבו התפזרו ביישובים חקלאיים ברחבי הארץ בנחלת יהודה (כיום חלק מראשון לציון), נהלל, דגניה, יפעת ויסוד המעלה.

הוא עצמו משקיע במטעי השסק כבר 35 שנה. במשך הזמן, החל לגדל גם נקטרינות ואפרסקים, ואף חבר למגדלים נוספים של פירות וירקות שהציעו את תוצרתם למכירה ישירה. כך ייסד את משק פיין.

"כילד למדתי מוסר עבודה", הוא אומר. "אתה קם בבוקר ויודע שיש עבודה לעשות. היינו קמים עם אור ראשון לעבודה בכרמים. ידענו שמהאדמה נוציא את הלחם. אף פעם לא התעצלנו לקום, לעזור, לעשות, כי ידענו שעבודת הכפיים היא הדרך ליצור. גם הילדים שלי תמיד היו באים לעזור בקטיף של הפירות, באריזה, בכל דבר".

כשבגר התמחה בהנדסת מכונות חקלאיות בטכניון ותכנן לעסוק בתחום. אלא שאז עבר לארצות הברית, שם גם פגש את אשתו. ב-1987 חזרו לארץ לבקשת אביו, כדי לעזור במשק. "המעבר היה לא פשוט", הוא נזכר. "חזרנו לארץ עם שני ילדים. אשתי חטפה שוק. היא עברה משיקגו לגבעת עדה. זה היה מטורף".

פיין קוטף שסק. "חקלאי צריך להיות בצמיחה, כמו המטע שלו" (צילום: מאיה רונן)
פיין קוטף שסק. "חקלאי צריך להיות בצמיחה, כמו המטע שלו" (צילום: מאיה רונן)

שנות ה-80 המאוחרות לא היו אידיאליות לחקלאי ישראל: המשק היה במשבר, האינתיפאדה הראשונה מנעה כניסת פועלים פלסטינים, ומחירי התשומות רשמו עלייה תלולה. "אמרו לי: מה באת עכשיו? עדיף לך להישאר בארצות הברית", הוא מספר, "אבל אבא היה צריך אותי".

פיין הבין שכדי שהמשק ישרוד עליו לפתח ולהגדיל אותו. יחד עם אביו בנו את החממות על המטעים הקיימים, נטעו עוד מטעים וכיום הם מגדלים פירות על שטח של 220 דונם. "אנחנו תמיד פתוחים ללמוד כדי להשתפר ולהשתכלל", הוא אומר. "אני הולך לימי עיון, מתייעץ עם המו"פ (מחקר ופיתוח) האזורי. גם אבא שלי היה כזה. ממנו למדתי שחקלאי צריך להיות בצמיחה, כמו המטע שלו".

המעבר למכירה ישירה

מחיר השסק בחנויות נע בין 40-20 שקלים לק"ג. פיין מוכר את הפרי ב-15.9 שקלים לק"ג. הוא פנה למכירה ישירה ב-2016, לאחר שנואש ממכירה לסיטונאים ולרשתות. בהתחלה מכרו מהבית בגבעת עדה בשבתות. "בפעם הראשונה העמדנו שני משטחי פרי על המדרכה מול הבית", הוא מספר. "פרסמנו ותוך שעה הכול נחטף. הגיעו מהסביבה ומתל אביב. זה היה מטורף".

מארזי שסק טרי. "עץ ממוצע נושא כ-300 פירות גדולים" (צילום: מאיה רונן)
מארזי שסק טרי. "עץ ממוצע נושא כ-300 פירות גדולים" (צילום: מאיה רונן)
החנות של משק פיין. שסק נמכר ב-15.9 לק"ג. "אני מכיר כל פרי וירק, מאיפה הוא מגיע ומי מגדל" (צילום: מאיה רונן)
החנות של משק פיין. שסק נמכר ב-15.9 לק"ג. "אני מכיר כל פרי וירק, מאיפה הוא מגיע ומי מגדל" (צילום: מאיה רונן)

פיין ראה כי טוב והמשיך למכור מדי שבת. "אבל אז התחילו להגיד לי: 'מה, נבוא מתל אביב כל פעם בשביל נקטרינה, שסק, שזיף?' אנשים רצו גם ירקות. רצו לקנות את הכול במקום אחד". פיין פנה לחקלאים נוספים שהכיר ברחבי הארץ והציע להם להצטרף למכירה הישירה. החקלאים מביאים את התוצרת ישירות לחנות, כך שנחסך הפער שמרוויחים המתווכים בדרך לצרכן. "אני מכיר כל פרי וירק", הוא אומר, "מאיפה הוא מגיע ומי מגדל".

הקהל שהגיע לקנות צמח, ופיין קיבל הצעה לפתוח חנות גדולה בהאנגר במתחם שפיים. "פחדנו להיכנס להרפתקה הזו, אבל החלטנו ללכת על זה ולהשקיע", הוא מספר. "ברוך השם המקום עובד יפה וכולם יוצאים נשכרים". מעט מהפירות מיובאים, וגם מחיריהם נמוכים יחסית לחנויות אחרות.

פירות מיובאים? זה לא מנוגד לרעיון?
"אני מקפיד לסמן את ארץ המוצא של התוצרת שבחנות, וזה עובד. יודעים שהתוצרת הישראלית איכותית, ושלא ננסה למכור להם עגבניות טורקיות בלי טעם. אין צורך לייצר תחרות. אם אתה לא חזיר, אנשים חוזרים אליך שוב ושוב".

אתה דור חמישי למגדלי שסק. יהיו גם דור שישי ושביעי?
"אני לא מצפה מילדי שימשיכו את המשק. כל אחד מהם למד והתמקצע בתחומו. בן אחד מנהל איתי את החנות בשפיים. אנחנו משפחה של חקלאים, אז בכל זאת המטעים כל הזמן נוכחים".

הנכדים שגרים במושבה, בני 4 ו-6, כבר מצטרפים אליו לקטיף שסק. הנכדים שגרים בעיר מחכים, לדבריו, לכל ביקור במושבה כדי לצאת לשטח, לקטוף פירות ולהרגיש את העצים. "מצד שני", הוא אומר בחיוך, "גם אני לא תכננתי לחזור למשק. הייתי מהנדס, אבל הנה אני בכל זאת בחקלאות. ימים יגידו אם מישהו מהילדים ימצא את דרכו אל המטעים".

"פתחו את הייבוא לתפוח ואגס והמחיר רק עלה"

פיין מוטרד מהסרת המכסים על ייבוא פירות הקיץ. "מייבאים בלי מכס ובמקביל מייבשים את החקלאים בארץ", הוא אומר. "אנשים מהיישוב לא יודעים שהענבים שהם קונים בחורף מיובאים. מוכרים אותם תחת המותג של רשת השיווק הישראלית, אבל מגדלים אותם בדרום אפריקה. זו זריית חול בעיני הציבור שחושב שהחקלאים יקרנים. פתחו את הייבוא לתפוח ואגס לפני 20 שנה, והנה, המחיר רק עלה".

הסרת המכס על ייבוא שסק דווקא לא מטרידה אותו. "אין ייבוא של שסק לארץ", הוא קובע. "שסק לא מגדלים בכל מקום, ולא משתלם לייבא לישראל שמגדלת בעצמה. גם היבואנים לא ייבאו כל דבר בכל מחיר".

פיין במטע. "אנשים מפחדים לקחת סיכון שיש בגידול ירקות ופירות" (צילום: מאיה רונן)
פיין במטע. "אנשים מפחדים לקחת סיכון שיש בגידול ירקות ופירות" (צילום: מאיה רונן)

לדבריו, אם עלויות הייצור יהיו נמוכות יותר, מחיר התוצרת יהיה נמוך יותר ותהיה תחרות הוגנת. העדיפות לפרי הישראלי תבוא מהאיכות שלו. "אני מאמין בצרכן הישראלי", הוא אומר, "ומאמין שרוב הישראלים יעדיפו תוצרת חקלאית ישראלית. יש לכל אדם בישראל אינטרס שתהיה תוצרת חקלאית ישראלית טובה. היא מפוקחת ומגודלת באחריות. מי יודע מה יש בסחורה שנכנסת אלינו מארצות אחרות?

"אני שנים מייצא רימונים לחו"ל, עובר סדרה של בדיקות בהתאם לסטנדרט האירופי, ולפעמים גם לסטנדרט הגרמני, שהוא אפילו יותר מחמיר. אבל כשנכנסים לפה פירות שלא נבדקים על ידי הרשויות הישראליות, זה מסכן את כולנו. שלא לדבר על המזיקים שנכנסים על הפירות. בארץ יש מערכת שלמה של טיפול במזיקים והכול מנוטר".

"עבודת אדמה זה חיים"

מצבה של החקלאות במושבה לא מזהיר. "בגבעת עדה חיו 200 משפחות של חקלאים, כיום יש אולי 10. לפני 20 שנה, חקלאים נלחמו על השטחים החקלאיים שלצד כביש הכניסה. כולם רצו להגדיל את המטעים, להרחיב את הגידולים. כיום יש שם מטעים ספורים. עקרו מטעים ומגדלים חיטה וחציר. אנשים מפחדים לקחת את הסיכון שיש בגידול פירות וירקות, ויש כאלה שאפילו מוכרים את האדמות כי אין להם איך להתקיים בתור חקלאים".

יש סיכוי שגם אתם תמכרו את האדמות?
"בשום אופן. כאלה אנחנו, משפחת פיין. לא מוכרים את האדמה. נמשיך לעבד אותה כי עבודת אדמה זה חיים".

 

 

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!