הבניינים הארוכים של קריית המלאכה בתל אביב, שנבנו לפני 60 שנה, תוכננו ברוח התקופה ההיא לשדר אחידות מגויסת. שנים של בלאי, שחיקה, שימושים משתנים ושכבות על שכבות של גרפיטי שינו את פניהם. המרחב העמוס משדר כיום הכול חוץ מאחידות וסדר ברור.

אם בעבר הייתה הקריה תעשייתית בלבד, עשרות שנים של תהליכים גלובליים ומקומיים העבירו ענפי ייצור רבים לחו"ל, ואחרים פשוט נעלמו מהעולם. רבים מהחללים התעשייתיים נתפסו בשנים האחרונות על ידי אמנים, ובקריה יש כיום כ-20 גלריות לאמנות וכ-320 חללי סטודיו פרטיים ומשותפים של אמנים ויוצרים.

בין עשרות העסקים שפועלים בקריה יש גם בתי מלאכה מיוחדים במינם, אולי שרידים אחרונים למלאכת כפיים מיומנת.

שירה שובל, מעצבת, חוקרת ואוצרת, מציגה במרכז "ת"א תרבות" במקום – אחד מרשת מרכזים עירוניים חדשה של מחלקת אמנויות בעירייה – תערוכה מתחלפת של חומרים ושיטות עבודה שמשמשים את בעלי המלאכה האלה. שובל גם מנחה סיורים במקום (כמו אחד הסיורים במסגרת "בתים מבפנים", אירוע האדריכלות והארכיטקטורה התל אביבי).

שירה שובל בתערוכה. "המטרה שלי היא להנגיש את העסקים, החומרים ושיטות העבודה גם לאמנים שפועלים כאן וגם לציבור הרחב" (צילום: יונתן בלום)

"כרגע התערוכה מתמקדת ביציקות ובתבניות", אומרת שובל. "ואני עובדת כעת על התערוכה הבאה שתעסוק בחוטים ובטקסטיל. המטרה שלי היא להנגיש את העסקים, החומרים ושיטות העבודה גם לאמנים שפועלים כאן וגם לציבור הרחב".

התערוכה היא צדו הגלוי של פרויקט רחב בהרבה שאותו היא מובילה, של מיפוי כלל בעלי המלאכה הפעילים והסדנאות בקריה. "אני הולכת פיזית להכיר, לפגוש ולתעד", היא מספרת. "בסוף אני מקווה ליצור אינדקס שימושי שיהיה כתוב בו מי האנשים, מה הם מייצרים ואיפה".

לדבריה, גם רבים מבעלי המלאכה שפועלים במתחם לא מכירים אחד את השני, אף שחלקם עובדים במקום 30-20 שנים. "המטרה שלי היא לשמר מעט מהידע החומרי והטכני הייחודי שנצבר כאן במשך עשרות שנים, ולהנגיש אותו", היא אומרת. "אפשר לגלות איך דברים נוצרים. זה לא מעניין אותי רק ברמה האישית, אלא גם כנציגה של עולם העיצוב והאמנות. סטודנטים לעיצוב כיום עובדים הרבה ברמה התיאורטית ומול מחשב, ולא תמיד יש להם גישה מיידית לתהליכי הייצור עצמם.

"בתחומים האלה, כמו גם באמנות הפלסטית, ההיכרות עם תהליכי הייצור מסייעת להבין את האפשרויות. כשנחשפים לטכנולוגיות ושיטות עבודה מגיעים משם רעיונות חדשים. את רואה תהליך יציקה מסוים, ופתאום חושבת 'וואו! אפשר לעשות עם זה גם משהו אחר'. חשוב להבין איך הדברים נוצרים, ולא רק איך הם נראים כשהם מגיעים אלינו בחבילה מסין".

המפגש של שובל עם בעלי הסדנאות ייחודי. "אלו אנשי עבודה שלא תמיד ברור להם למה העבודה שלהם מעניינת, בעוד אני נכנסת לסדנאות שלהם מרותקת", היא אומרת. "זה מאפשר גם לבעלי המקצוע לראות לפעמים את העבודה הייחודית שלהם מעיניים חיצוניות".

סדנת הנעליים של אברהם יפה: "אני אוהב את היצירה"

רחובות קריית המלאכה נושאים שמות מלאי פאתוס: העמל, המרץ, התנופה, המפעל. הדלת מעוטרת הגרפיטי בקומת הקרקע ברחוב שביל התנופה 5 לא מרמזת דבר על הסדנה שפועלת מאחוריה. אין שלט בכניסה, אבל כשפותחים את הדלת, מגלים מאות דגמי גבס של כפות רגליים, מכונות, כלי עבודה, אבק לבן וריח חריף של עור מעובד.

הסדנה של אברהם יפה. דגמי גבס, כלי עבודה וריח חריף של עור מעובד (צילום: יונתן בלום)

אברהם יפה (56) למד סנדלרות ותפירת נעליים במפעל הנעליים הגדול של אביו, שפעל ביפו סמוך לכיכר השעון. בשמונה השנים האחרונות הסדנה שלו בקריית המלאכה. ייצור המוני של נעליים נעשה כיום בעיקר במזרח הרחוק, אבל יפה מתמחה כבר 20 שנה בייצור נעליים מותאמות אישית עבור אנשים עם בעיות ועיוותים בכף הרגל.

אברהם יפה, יצרן נעליים מותאמות אישית. "לראות אדם מחייך כשהוא נועל את הנעל שלי, ופתאום יכול להתנועע ביתר נוחות ממקום למקום, זה עושה לי טוב בלב" (צילום: יונתן בלום)

"אני ספק של משרד הבריאות, שנותן לאנשים שזקוקים לכך נעליים מותאמות אישית", מסביר יפה, שלמד גם פתולוגיה של כף הרגל. "חלק גדול מהעבודה שלי היא לנסוע למוסדות ברחבי הארץ כדי לקחת מידות ממטופלים. המדידה כוללת מדרך שעשוי מחומר מוקצף שתופס את צורת כף הרגל, וגיבוס הרגל לצורך יצירת הדגם הייחודי שעליו אני בונה את הנעל. בעבר המטופלים היו מגיעים לעסק לקחת מידות, אבל הבנתי שזה מאוד קשה להם, ולכן אני נוסע אליהם וגם מביא אליהם את הנעליים המוכנות".

המדרך שבו נלקחת צורת כף הרגל (משמאל) ודגם הנעל לפני בנייתה (צילומים: יונתן בלום)

יפה מסיר את חבישות הגבס וממלא אותן בגבס נוזלי. לאחר מכן מפורקת החבישה, ונחשף הדגם, שאותו יש לשייף במיומנות, ועל בסיסו מתוכננות מידות יריעות העור והביטנה, שנגזרות באופן ידני.

"בפסי ייצור יש 'שטאנצים', סכינים מיוחדות שחותכות את החלקים השונים של הנעל לפי דוגמה ומידה קבועה", מסביר יפה. "אבל מכיוון שאצלי מדובר בנעליים בהתאמה אישית, כל נעל היא ממש 'אבטיפוס' ייחודי, ואי אפשר להשתמש בשיטה הזו. כמעט הכול צריך להיעשות ביד: מדידות, תכנון וחיתוך".

ליטוש דגם הגבס (מימין) ושיוף נעל העור. "אולי בעתיד ימציאו מכונות ומדפסות שיידעו לעשות את העבודה הזו, אבל תמיד יהיה צריך איזה שפשוף אחרון וגימור שיצריך בעל מקצוע עם מיומנות" (צילומים: יונתן בלום)

היריעות נתפרות על גבי הדגם באמצעות מכונת תפירה גרמנית בת יותר מ-50 שנה. "זה סוג המכונה והשולחן שאפשר למצוא כיום ברוב מפעלי הנעליים", מסביר יפה. לכל נעל מותאם מדרס ייחודי שנבנה בעבודת הדבקה ושיוף משכבות של פילייט, סוג ייחודי של גומי רך. הסוליות גם הן בנויות כמה שכבות גומי, ומודבקות לנעל בדבק ייחודי, נוסף על תפירתן לנעל.

"אני אוהב את היצירה", אומר יפה, "לראות אדם מחייך כשהוא נועל את הנעל שלי, ופתאום יכול להתנועע ממקום למקום. שבזכותי הוא יכול לנוע ביתר נוחות ממקום למקום. זה עושה לי טוב בלב".

בעבר, הוא מספר, היה מייצר נעליים גם עבור תעשיית התיאטרון, אבל כיום הוא מתמקד באופן בלעדי בנעליים רפואיות. מחיר זוג נעליים נע בין 2,500 ל-5,000 שקלים (שמסובסדים ללקוחות על ידי משרד הבריאות). מדי חודש הוא מייצר כ-35-30 זוגות נעליים.

מה יעשו אנשים שזקוקים לנעליים ייחודיות בעוד 20-15 שנה, כשאומנים מסוגו של יפה יפרשו לגמלאות? "זו שאלה טובה", הוא מודה. אנשים בישראל כבר אינם נכנסים למקצוע. "אני מהדור האחרון של הסנדלרים, ואני לא יודע מה יהיה אחרי. אולי ימציאו מכונות ומדפסות שייידעו לעשות את העבודה הזו. אבל תמיד יהיה צריך איזה שפשוף אחרון וגימור שיצריך בעל מקצוע עם מיומנות. מישהו שיכול להסתכל איך היציבה של הלקוח נראית, איך ההליכה שלו נראית ולעשות את התיקונים הנדרשים".

בית היציקה של אלעד עובד: "התחלתי לעבוד אצל אבא בגיל צעיר"

בית היציקה אלעד ע. יציקות נמצא בשביל התנופה 3, בקומה השנייה בבניין, שאליה עולים במעלית משא. בניגוד לכאוס והגרפיטי בחוץ, בית המלאכה מסודר ביותר. בכניסה מדפים על מדפים – ספריית תבניות ומודלים שהוותיקים בהם כבר בני יותר מ-20 שנה.

ארכדי רבייב, עובד בבית היציקה. אלעד עובד בעל בית היציקה: "אם מישהו רוצה דוגמה של חתולים, של חמסה או של נשר, אני יודע לשלוף לו מהספרייה" (צילום: יונתן בלום)

"המודלים הם הנכס הכי חשוב של המפעל", אומר אלעד עובד (52), הבעלים. "כל תהליך יציקה מתחיל מהכנת מודל, ויש הרבה דברים שחוזרים על עצמם. אני זוכר כמעט את כל המודלים שייצרנו, ואם מישהו יגיד שהוא רוצה דוגמה של חתולים, של חמסה, של נשר או של כל דבר אחר, אני יודע לשלוף לו מהספרייה".

בעבר יצרו בבית המלאכה יותר מוצרי יודאיקה ומוצרי פרסום לחברות, בתקופה שבה כמעט כל חברה הזמינה לעובדים שלה מחזיקי מפתחות שמאפשרים פתיחה של עגלות בסופר. אבל כיום רוב העבודה היא בתחום התכשיטים.

עובד גדל בתוך עולם היציקות והמלאכה. אביו היה בעליו של המפעל, ושל חנות מוצרי התכשיטנות 'דיאור' בכיכר המושבות בתל אביב. "התחלתי לעבוד אצל אבא בגיל מאוד צעיר, 11 או 12", הוא מספר, "גם בשירות הצבאי עבדתי בערבים. אחרי הצבא למדתי את תהליכי הייצור לעומק, ב-1999 לקחתי על עצמי את המפעל, וב-2005 פתחתי את חנות המפעל בכיכר המושבות".

תהליך העבודה מתחיל מעיצוב המודל. בעבר שלב זה היה מורכב, ודרש לא אחת עבודת צורפות של ממש, וכיום ניתן לעשות אותו גם באמצעות הדפסה תלת-ממדית. בהתאם למודל מכינים בהמשך תבניות מסיליקון מיוחד עמיד לחום. התבניות מוכנסות למכונה שמסתובבת במהירות גבוהה. מתוך יורה לוהטת נמזגת למכונה, באמצעות מצקת, תערובת מתכות (מזק) – סגסוגת שמבוססת על אבץ וניתכת ב-450 מעלות צלזיוס.

תהליך הייצור של התכשיטים. "איכות חומר הגלם, איכות רמת הגימור, איכות ציפויי הזהב והכסף שאנחנו עושים הם מוקפדים מאוד" (צילומים: יונתן בלום)

הכוח הצנטריפוגלי מפזר את המזק באופן שווה בתוך התבנית, ובתום התהליך מחולצים המוצרים מתוך התבנית ומופרדים משאריות המתכת. השלב הבא: הליטוש נעשה בדוודים רוטטים, שאליהם מוכנסים המוצרים יחד עם אבנים קרמיות מיוחדות, ששוחקות אותם באופן מדויק תחת זרם מים, מחליקות את פניהם ומסירות בליטות מיותרות ושאריות מתהליך היציקה.

המוצרים המשויפים נשלחים, במיקור חוץ, לציפוי בזהב 24 קראט, כסף 925, נחושת או ניקל, מוחזרים לניקוי עדין נוסף והברקה, ומועברים ללקוחות. החלקים המיוצרים עבור החנות נשלחים לעמותת אנוש, העמותה הישראלית לבריאות הנפש, שאורזת את המוצרים. "לנו כחברה חשובה מאוד העבודה מול אנוש", אומר עובד, "זו הדרך שלנו לחזק את הקהילה".

רבייב מטפל בתבנית (מימין) וביציקה. אחרי הציפוי בזהב או כסף המוצרים עוברים ניקוי נוסף והברקה (צילומים: יונתן בלום)

לימור לרמן, מנהלת אלעד ע. יציקות, עובדת במקום כבר 15 שנים: "אנחנו עובדים בעיקר מול מעצבות תכשיטים, חברות קידום מכירות, יודאיקה ומעצבות אופנה". בין היתר מבצע בית היציקה עבודות עבור מעצבת האופנה דורין פרנקפורט, שהמתפרה שלה נמצאת אף היא בקריית המלאכה, וכן עבור המעצבות ים אסולין, הגר סתת, ניב תכשיטים ועוד.

"אנחנו מייצרים עבורן את החלקים בעיצוב שלהן", מסבירה לרמן. "כל מעצבת מגיעה אלינו עם חזון עיצובי, ואנחנו מממשים לה אותו. מובן שכל העיצובים שלהן הם בלעדיים ואינם מוצעים למכירה בחנות. יש כיום הרבה מעצבות שמייצרות בכמויות גדולות והיו יכולות לעשות זאת במזרח, אבל הן מעדיפות לעשות את זה כאן, כי יש כאן עם מי לדבר, יש זמינות; יש בקרת איכות מחמירה ושירות אישי לכל מעצבת. חלק חשוב מתודעת השירות שלנו היא שהלקוחות שלנו הן שותפות שלנו, וחשוב לנו שיקבלו את המוצר הכי טוב, כי כשהן צומחות גם אנחנו צומחים".

לימור לרמן בספריית המודלים. "יש כיום הרבה מעצבות שמייצרות בכמויות גדולות והיו יכולות לעשות זאת במזרח, אבל הן מעדיפות לעשות את זה כאן, כי כאן יש עם מי לדבר" (צילום: יונתן בלום)

תקופת הקורונה והייבוא מאתרים בסין פגעו, היא אומרת, בעסקים, "אבל זה בעיקר עזר לנו לחשוב מחוץ לקופסה ולהתייעל. הקמנו אתר בהשקעה גדולה, ייעלנו תהליכים, התחלנו לעבוד עם מעצבים בתחומים שונים. התחלנו לעבוד עם יקבים בהכנת מטבעות מיוחדים עבורם, יצרני מזכרות מקומיים, ואמני אפוקסי".

לדבריה, אין מה להשוות בין רמת האיכות של חומרי הגלם והעבודה במפעל המקומי לבין הייצור ההמוני הסיני. "איכות חומר הגלם, איכות רמת הגימור, איכות ציפויי הזהב והכסף שאנחנו עושים הם מוקפדים מאוד, ועוברים תדיר בקרת איכות, מה שאומר שהתכשיטים יהיו עמידים יותר ויישמרו יפה יותר. זה נשמע קצת קיטש, אבל אנחנו מאמינים גדולים בייצור מקומי, ייצור כחול לבן".

מפעל השוקולד של עודד מקסימוב: "פיתחנו שוקולד פסיפלורה טבעוני"

הניקיון והברק בחדר העבודה של מפעל השוקולד MOKAYA בולט מאוד. שולחן נירוסטה גדול, ולצדו שולחן שיש שמשמש לקירור השוקולד. לב העסק הוא שלוש מכונות טמפרור, שמערבלות את השוקולד ומביאות אותו לטמפרטורה ומרקם מדויק לצורך עיבודו. סביב החדר מכונות עיבוד, מדפים עם חומרי גלם, תבניות מלאות שוקולד שעדיין לא נארז, וכמויות גדולות של תבניות ליציקת ביצי שוקולד ופרלינים.

בעל הבית, השוקולטייר עודד מקסימוב (47), היה עד לפני שבע שנים יבואן של ציוד לפנצ'ריות. ביקור בצרפת גרם לו להתעניין באפשרות להתחיל לייבא שוקולד, ולצורך כך החליט ללמוד לעומק את העולם המתוק הזה, התאהב, והתמחה בתחום אצל מומחי שוקולד בצרפת ובבלגיה. העסק נקרא על שם שבט המוקאיה האצטקי ממקסיקו וגואטמלה, שהיה הראשון לחשוף את סודות צמח הקקאו.

עודד מקסימוב, שוקולטייר. "יש לנו גם שיטה ייחודית להדפסה על שוקולד" (צילום: יונתן בלום)

"אנחנו מתמחים בייצור ביצי שוקולד ממולאות, ענקיות, מיוחדות ומעוצבות ביד", הוא אומר. "אנחנו מייצרים גם פרלינים, פופקורן מקורמל ומצופה שוקולד, ודרז'ה, שזה מיני אגוזים ושקדים מצופים. אחד המוצרים הנמכרים ביותר שלנו הוא שברי שוקולד מסוגים וטעמים מגוונים שאנחנו אורזים לחבילות ומוכרים לפי משקל. יש לנו גם שיטה ייחודית להדפסה על שוקולד באמצעות חמאת קקאו וצבעי מאכל, שמאפשרת לנו להכין פרלינים ממותגים לשוק המוסדי".

יציקת השוקולד לתבניות. "שיטת העיבוד הבלגית היא שימוש בתבניות לצורך הכנת פרלינים שאותם אנחנו ממלאים באינסוף מילויים" (צילומים: יונתן בלום)

המפעל מעסיק חמישה עובדי ייצור (שני עובדים נוספים מועסקים בחנות המפעל בכיכר המדינה), ומשתמש בכ-400-300 קילו שוקולד גולמי מדי חודש. השוקולד שמקסימוב משתמש בו הוא, לדבריו, מהאיכות הגבוהה ביותר. כ-80% מהשוקולד הוא ממותג ולרונה הצרפתי, שנחשב מהטובים בעולם, והיתר שוקולד שמיובא מבלגיה.

"השוקולד מגיע במטבעות ומומס במכונת הטמפרור", הוא מסביר. "שיטת העיבוד הבלגית היא השימוש בתבניות לצורך הכנת פרלינים שאותם אנחנו ממלאים באינסוף מילויים: נוגט, קרמל, פיסטוק, מילויים חריפים, מלוחים ומתוקים. וישנה גם השיטה הצרפתית של עיבוד על גבי לוח שיש קר וחיתוך".

שברי השוקולד של MOKAYA. "הרעיונות הרבה פעמים באים לי בלילה, ובבוקר אני יושב לעשות אותם" (צילומים: יונתן בלום)

מדי יום מקפיד מקסימוב להשקיע גם לפחות שעה לניסוי וטעייה, חיפוש רעיונות חדשים למוצרים, צורות, טעמים ומרקמים: "הרעיונות הרבה פעמים באים לי בלילה, ובבוקר אני יושב לעשות אותם. תמיד חשוב לי להתחדש. למשל לאחרונה פיתחנו שוקולד פסיפלורה טבעוני עם פלפל קאיין מתוק-חריף, או שוקולד קרמל מלוח עם קפה גרוס שיצא מעדן. מהטעמים החדשים אני בדרך כלל מכין כמות ומחלק ללקוחות ואנשים קרובים שאני יודע שייתנו לי עליהם חוות דעת אמיתית וכנה, כדי להחליט אם להכניס אותם לייצור הקבוע".

למקסימוב לא נמאס משוקולד. "מיום ליום אני רק אוכל ממנו יותר ויותר. זה ממתק שכולם אוהבים, וחומר גלם מופלא שאפשר לעשות איתו כמעט הכול. הוא מפריש למוח חומרים מעוררים שעושים מצב רוח טוב, והוא גם בריא. צריכה של שתיים-שלוש קוביות שוקולד מריר בבוקר זה בריא מאוד ועוזר לחילוף החומרים, אבל צריך להקפיד שמדובר בשוקולד מריר איכותי ללא חומרים משמרים".

מקסימוב עורך במפעל גם סדנאות שוקולד לזוגות וקבוצות עד 25 אנשים. "ככל שהסדנה קטנה יותר", הוא אומר, "כך היא אינטימית וחווייתית יותר". מחיר ההשתתפות בסדנה: 400 שקלים למשתתף.

קריית המלאכה: "שמורת טבע ייחודית"

בניית קריית המלאכה, בין דרך קיבוץ גלויות, רחוב שוקן ושדרות הר ציון, החלה ב-1959 והסתיימה באמצע שנות ה-60. המתחם היה לאזור התעשייה הראשון של תל אביב, שנבנה בשולי העיר במטרה להרחיק את הרעש והלכלוך מאזורי המגורים, מודל שאחרי כן הועתק למקומות נוספים. האדריכלים יצחק רפופורט, אשר גליברמן וצבי פרנקל תיכננו את המתחם ברוח הסגנון הברוטליסטי שמתאפיין בבטון חשוף, פונקציונליות וניצול של אור טבעי.

המתחם כולל 12 מבנים ארוכים בני ארבע קומות, שבנויים על גבי במות בטון שתחתיהן חניונים.

בניין בקריית המלאכה. בנייה בסגנון ברוטליסטי (צילום: יונתן בלום)

אחת הסמטאות במתחם. אזור התעשייה הראשון של תל אביב (צילום: יונתן בלום)

קריית המלאכה. "אם האמנים ייצאו מקריית המלאכה, העיר פשוט תאבד את האמנים שלה" (צילומים: יונתן בלום)

"שנים שהאזור הזה סובל מהזנחה נוראית, לכלוך, תחושת חוסר ביטחון בלילות ותופעות של זנות", אומרת רויטל בן-אשר פרץ, מחזיקת תיק התרבות בעיריית תל אביב-יפו. "אבל בניגוד לאזורים אחרים בעיר, המתחם הזה גם מלא בתוכן: בעלי מלאכה, אמנים, מעין שמורת טבע ייחודית".

כבר לפני הבחירות האחרונות לעירייה ב-2018, היה לבן-אשר פרץ ברור שהיא רוצה לקדם פרויקט שיקום משמעותי לקריה. "אחרי הבחירות הקמנו 'צוות חזון' שמתכנס פעם בחודשיים סביב הפרויקט הזה עם כל נציגי העירייה והאגפים השונים הנוגעים לעניין: נכסים, תאורה, שיפור פני העיר, אדריכלות, הנדסה, תשתיות, תרבות, דוברות. כולם".

בטווח הקצר, נעשו פעולות פשוטות יחסית, בעלות של כחצי מיליון שקלים, כמו שילוט שמות הרחובות ומספרי הבניינים, והתקנת תאורת רחוב במתחם. בטווח הארוך נדרש תהליך עומק רציני יותר. "ממש לאחרונה הפקענו במתחם את הדרכים", היא אומרת, "כי כבר הרבה שנים הדרכים והרחובות בקריה היו בבעלות פרטית, ולכן לא היה שם כחול לבן ואכיפה. אנשים היו מגיעים למתחם ב-6:00 בבוקר מחוץ לעיר, מחנים שם את המכונית לכל היום ולוקחים משם קורקינט לעבודה. גם פינוי הזבל והאשפה היה מורכב כשזה היה שטח פרטי. המהלך הזה להפיכת הדרכים לציבוריות וההסדרה שלהן יצא לפועל לפני חודש וחצי".

בהמשך מתוכננים שיפוצים בקריה, בעלות מוערכת של 70 מיליון שקלים, אבל בן-אשר פרץ מדגישה שאין לה כוונה 'לייפייף' את הקריה באופן שישנה את אופיה לחלוטין, יגרע מהחספוס הייחודי שלה או ידחק החוצה את האוכלוסיות שפועלות בה כיום. "חשוב לי לשמור על התמהיל המיוחד של בעלי מלאכה לצד אומנים", היא מדגישה. "זה תמהיל שמחבר מגע, חומר, עבודה ויצירה.

רויטל בן אשר-פרץ, מחזיקת תיק התרבות בעיריית תל אביב-יפו. "אנחנו שואפים לשמור על האיכויות הגולמיות של הקריה, כך שהמחירים לא יעלו אבל יהיה נעים יותר ליצור ולעבוד" (צילום: יונתן בלום)

"אמנות פלסטית היא לא היי-טק. המהות המאוד ראשונית שלה היא חומר, חומרי גלם. פיסול, עץ, נגריות, צמיגים, תבניות, לואו-טק. יש משהו מאוד אורגני וטבעי בחיבור בין שני העולמות האלה שנמצאים בקריה. זה תמהיל שאני כעירייה רוצה לא להפריע לו, אלא לעודד אותו. אני ממש מזמינה עסקים למקום ומבקשת להציע להם הטבות והקלות כדי להמשיך ולפתח אותו".

אחד הדברים המשמעותיים מבחינתה, היה החלטת מועצת העיר שלפיה במתחם לא יאושרו מגורים, שכן נדל"ן למגורים מושך את כל המחירים כלפי מעלה. "אנחנו מכירים את התופעה שאמנים נכנסים לאזורי שוליים, 'משביחים אותם' ואז נדחקים עוד יותר לשוליים", היא אומרת. "אם האמנים ייצאו כעת מקריית המלאכה, העיר פשוט תאבד את האמנים שלה. אין שוליים קשים יותר. זה יהיה אובדן גם של נכסים תרבותיים שיש להם ערך כלכלי – יש לנו תיירות פנים ובינלאומית של אנשים שמגיעים למקום הזה. דווקא משום כך, לא יכול להיות שיישאר פה מטונף, והמאמץ שלנו הוא להיכנס פנימה ולהפוך את המתחם למוסדר יותר ונעים יותר, אבל לא מפונפן. לשמור על האיכויות הגולמיות של הקריה, כך שהמחירים לא יעלו אבל יהיה נעים יותר ליצור ולעבוד".

***

אירועי "בתים מבפנים" מתקיימים ברחבי תל אביב-יפו מהיום (חמישי) עד שבת, ובמסגרתם נפתחים מאות מבני ציבור ומבנים היסטוריים, מרחבים ציבוריים, דירות פרטיות ובתים, ומוצע מגוון רחב של סיורים אדריכליים והרצאות מסקרנות במקומות בלתי שגרתיים ברחבי העיר, ללא תשלום.