בשנתיים האחרונות, מספר יואב סונינו, התירס הלבן נהיה טרנדי. "ישראלים, כדרכם, נעים בין קצוות", הוא אומר, "בהתחלה לא רצו אותו בארץ כי חשבו שהוא חולה. כמו שהיה עם הצהוב הסופר-מתוק. לא ידעו איך לאכול את זה".

מה מיוחד בתירס לבן?
"התירס הלבן הרבה יותר רגיש. הוא מתייבש יותר ותוסס יותר. אם בתהליך האריזה שוברים לו את הגרעינים נוצרת תסיסה, וגם אם בעין הוא נראה בסדר, הטעם לא טוב. התירס הלבן עתיר סוכר וזה גורם להחמצה. היום הרבה ממנו נזרק לזבל. בניגוד לתירס הצהוב, את הלבן אי אפשר להעביר לתעשייה, כי הם לא עובדים איתו".

יואב סונינו באחד משדות התירס. "העמדנו דיילות עם סירי תירס לטעימה בסופרמרקטים, ושילשנו להם את מכירות התירס" (צילום: מאיה רונן)

סונינו בתירס כבר שנים. בצעירותו, כשהתגורר בקיבוץ עין זיוון בגולן, גידל תירס; אחר כך, "במשך 16 שנה הייתי היצואן הבלעדי של תירס מישראל לאירופה", הוא מספר; וכיום הוא מתגורר ברעות ומשווק תירס בעל רמת מתיקות גבוהה, תירס מזן סופר-סוויט, תחת המותג "תירס גילי".

איך הפכת ממגדל ויצואן למשווק?
"התירס שייצאנו היה רק מזני הסופר-סוויט. היו לי עודפי יצוא, אבל לא כל כך רצו אותו בארץ. הוא לא התאים לסיטונאים, לקמעונאים ולמשווקים, ומכרו אותו כעודפים בפחות מחצי המחיר. יום אחד התייצבו אצלי בני זוג שסיפרו שהם מאוד אוהבים את התירס שלי. הם הציעו לעזור לי למתג מחדש את הסופר-סוויט. כתבנו יחד תוכנית וככה נוצר תירס גילי".

איך מחדירים זן לא מוכר ולא אהוב לשוק?
"החלטתי שאני לא שולח את התירס לשוק הסיטונאי ולא משלם קומיסיון (עמלת שיווק). אני 'בוגר' רשתות השיווק ומכיר את כל השיטות שלהן".

אז מה עשית?
"העמדנו במשך שלושה חודשים דיילות עם סירי תירס לטעימה בסופרמרקטים גדולים וראה זה פלא – שילשנו להם את מכירות התירס. הפסקנו את המבצע והלקוחות המשיכו לקנות".

עידו סונינו, בנו של יואב סונינו, בדוכן תירס גילי בשוק האיכרים. "התירס הקלוף נהיה יותר פופולרי בכל העולם, כי העין קונה את הצבע והצורה" (צילום: תירס גילי)

הדרך למיינסטרים נסללה, וסונינו ובניו החלו למכור תירס מתוק בשוקי איכרים. תחילה בנמל תל אביב, שם הם מוכרים עד היום, ובהמשך במקומות נוספים. "בעזרת הנוכחות שלנו בכל שוקי האיכרים, נוצרה זהות בין 'תירס גילי' לתירס מתוק, וזו הייתה פריצת הדרך. כיום אנחנו עובדים מול 150 ירקנים שאנחנו מחלקים להם את התירס בעצמנו".

"הבן שלי אלוף העולם בקילוף"

את התירס מגדלים עבור 'תירס גילי' בשתי חוות, בהתאם לעונות השנה – את יבולי הקיץ בחווה חקלאית ליד תל נוף, ואת יבולי החורף במשק בבקעת הירדן. כך נשמר רצף האספקה במשך כמעט כל השנה.

בבית האריזה שלו, שבו מועסקים 6 פועלים יהודים, צעירים אחרי צבא, ו-6 פועלים ערבים בעלי צרכים מיוחדים, מקלפים את התירס אחד-אחד ואורזים בניילון. את הקליפות מוכרים לרפת במושב קידרון השכן. "מצאנו ניילון מתאים שעושה עבודה דומה לעלים מבחינת שמירת הטריות של התירס", מסביר סונינו. "בחילוף מסוכר לעמילן, תירס מייצר גזים. הניילון יודע לאוורר את הגזים האלה ולהשאיר את הלחות. בשרשרת קירור מתאימה, התירס יכול להחזיק מעמד אפילו שבועיים".

תירס בשדה. את הקליפות מוכרים לרפת (צילום: תירס גילי)

קטיף תירס ידני. "בשרשרת קירור מתאימה, התירס יכול להחזיק מעמד אפילו שבועיים" (צילום: תירס גילי)

עובדי תירס גילי. הפעלת שתי חוות גידול מאפשרת רצף אספקה כל השנה (צילום: עידו סונינו)

למה בכלל מקלפים תירס?
"התירס הקלוף נהיה יותר פופולרי בכל העולם, כי העין קונה את הצבע והצורה. באירופה הכול תמיד מקולף. בארצות הברית יש בסופר מכל תירס, ועומד מישהו ומקלף לך".

ומי מקלף לך?
"עידו, הבן שלי, אלוף העולם בקילוף תירס. אמיתי. שבר את שיא גינס. עידו מנהל את בית האריזה, עובד עם הפועלים. הם גם שותפים לקטיף. אני בתהליך של העברת העסק לידיים שלו. אני מגיע כל יום, אבל מתעסק בתחביבים שלי".

עידו סונינו. שיאן גינס בקילוף תירס (צילום: יובל לוי)

ואיך אתם אוהבים לאכול את התירס שלכם?
יואב סונינו: "אני אוהב לאכול את התירס טרי, אפילו לא חייב לבשל".

כך עידו סונינו אוהב את התירס שלו (צילום: תירס גילי)

עידו סונינו: "אני אוהב לבשל את התירס 2 דקות במים רותחים, מוריד את הגרגירים לקערה ומוסיף קוביית חמאה, מערבב, מוסיף מלח ופלפל ואוכל בכפית".

"לפעמים יש בקשה מיוחדת לגדל זן ניסיוני"

גם אוהד זיו, מנהל גידולי השדה בקיבוץ יזרעאל, אוהב את התירס שלו טרי: "ישר מהשדה. כשהוא מוכן, מוריד מהצמח, מקלף ואוכל. טרי הכי טעים בעיני".

אוהד זיו. "תירס משאיר אחריו דברים טובים בקרקע" (צילום: רגב ליבנה)

זיו מגדל בעיקר תירס לתעשייה. "תירס למאכל שאנחנו מכירים", הוא מסביר, "מתחלק לשני סוגים – תירס סופר-מתוק שהולך בעיקר לאריזה כתירס טרי למאכל, ותירס לתעשייה. לנו יש זן סופר-סוויט שהולך לשימורים ללא תוספת סוכר מלאכותית, אבל הזן העיקרי שמגדלים בארץ הוא רויאלטי. זה זן מתוק אבל פחות מהסופר-סוויט. הוא יודע לתת תוצאות גבוהות וקלחים יפים. הגרעינים שלו מנופחים מאוד יפה ונראים טוב. בתעשייה מעדיפים לעבוד איתו. כנראה מוסיפים לו המתקה בתהליך השימור".

תירס טרי מהשדה. זיו: "כשהוא מוכן, מוריד מהצמח, מקלף ואוכל" (צילום: רגב ליבנה)

זיו, כמו כל מגדלי התירס בצפון, עובד עם חברת "הדסים", החולייה המקשרת בין המגזר החקלאי לבין תעשיית עיבוד המזון. החברה מתרגמת את תוכניות הייצור של המפעלים לתוכנית זריעה, אומדת את היקף הדונמים הנדרש לעיבוד, ומתזמנת את מועדי הזריעות, באופן שימנע נטישת שדות ויבטיח למפעלים רצף אספקה.

החברה מלווה את המגדלים לאורך תהליך הגידול – מבחירת החלקה, כתיבת פרוטוקול גידול בהתאם לתקני איכות, הטמעת דרישות האיכות והדרכת המגדלים. התירס משווק למפעלים בצפון הארץ, למשל סנפרוסט ופרי גליל.

קטיף תירס לתעשייה בשדות יזרעאל. "בתירס מספוא נרצה יותר את הירוק והקלח" (צילום: רגב ליבנה)

הזנים שמגדלים בכל שנה נבחרים על ידי טכנולוגי מזון של המפעלים בהתחשב בגודל הקלח, קלות הקילוף ותנאים נוספים שמקלים עליהם לעבד את התירס. "כמובן חשוב מאוד שיתנו יבולים גבוהים".

החברה מבצעת יחד עם החקלאים תצפיות מסחריות בחלקים מהחלקות ובוחנת את כדאיותם. "לפעמים הזן תופס וימשיך", אומר זיו, "ולפעמים אחרי שנה-שנתיים יפסיקו איתו כי הוא לא נותן את התוצאות שרצו. בכל מקרה, אנחנו הולכים איתם יד ביד. לפעמים יש בקשה מיוחדת לגדל זן ניסיוני, אז אנחנו בדרך כלל רוצים לעזור. השנה גידלנו לראשונה תירס לאריזה, למאכל בקלחים, זן סופר-סוויט ניסיוני שנקרא סלינה. אני לא יכול להגיד שמדובר בהצלחה גדולה. בכלל, סופר-סוויט נחשב יותר בוטיק".

אתם מתכוונים להתפתח לעוד זנים?
"כל חקלאי רוצה להתקרב יותר ללקוחות ולגדל עוד דברים, אבל נכון לעכשיו הכיוון שלנו הוא יותר לירקות שורש. תירס לתעשייה חשוב מאוד למחזור הגידולים שלנו. הוא משאיר אחריו דברים טובים בקרקע. יש לנו סבב שמושתת על זה שאחרי תירס אנחנו זורעים חיטה. אנחנו ממש רואים שהיא נותנת תוצאות מאוד טובות כשזורעים אותה בחלקה אחרי תירס. לא יודע בדיוק למה, אבל אנחנו יודעים שזה עושה עבודה טובה".

"שלפרות לא יהיו בעיות בשיניים"

השנה האחרונה לא שגרתית מבחינת מחירי התירס. המלחמה באוקראינה הקפיצה את מחירי הגרעינים והובילה לאפקט דומינו בעולם החקלאות. "הרבה מגדלים", אומר זיו, "העדיפו לגדל יותר תירס מספוא ופחות תירס מתוק כי הבינו שיהיה מחסור".

תירס מספוא הוא תירס למאכל פרות. "בתירס למספוא אנחנו הולכים על מסה ירוקה", מסביר זיו, "זה כולל גם את הקלחים וגם את הגבעולים והעלים. הזנים כמובן אחרים לגמרי. אלה זנים הרבה יותר גבוהים עם קלחים הרבה יותר כבדים. זה לא זן שאפשר לקחת ולאכול. הוא אמנם לא רעיל ויש כאלה שאוכלים אותו, אבל הוא בהחלט פחות טעים לבני אדם. הוא פחות עמילני, הגרגירים פחות מתוקים ולא נדבקים לשיניים. יותר נכון לתת אותו לפרות כך שיהיו להן פחות בעיות בשיניים".

שדה תירס ביזרעאל. המלחמה באוקראינה הקפיצה את מחירי הגרעינים והובילה לאפקט דומינו (צילום: רגב ליבנה)

ההחלטה על סוג הגידול (מאכל או מספוא) קשורה לעלות הגידול ולמחירי השוק. "מבחינתנו, נשקיע אותה כמות דשן והשקיה במספוא ובמאכל", אומר זיו, "אבל בתירס למאכל נבנה את הצמח עם עודפים, כך שהקטיף יהיה בשיא האון של הצמח. חשוב שהקלח יהיה בריא, לא מיובש. לעומת זאת, בתירס למספוא אנחנו 'משמינים' את הצמח והקלח ואז סוגרים את המים לאט-לאט וקצת מייבשים את הצמח, כי אנחנו חושבים על החומר היבש שייכנס לתחמיץ של הבהמות. בתירס מספוא נרצה יותר את הירוק והקלח. כל זה מושפע מכמויות המים שהצמח יקבל לקראת סוף הגידול".

גם ההחלטה על ריסוס והדברת מזיקים דרמטית. "אנחנו מנסים לרסס כמה שפחות", אומר זיו. "אם רואים בתירס מתוק השפעה של מזיקים שגורמים נזק לתירס, לא נשחק עם כמויות הריסוס. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שהקלח ייפגע ולא נוכל לשווק אותו. בתירס למספוא זה לא כזה נורא אם חלק מהקלחים יהיו פגועים, אז אנחנו יכולים להתלבט אם להשקיע יותר כסף בריסוס, או לא. כך גם בדישון: בתירס מתוק אין לנו את הפריווילגיה לשחק עם זה. ניתן את הדישון כמו שאומרים המדריכים, נכין את החלקות ונשמור מעשבייה הכי טוב שנוכל. במספוא אנחנו יכולים לעשות שיקולים כלכליים כי אנחנו לא מרוויחים כמו בתירס המתוק".

"השערות הן השחלות של התירס"

תירס פחות רגיש לאירועי קיצון במזג האוויר, אך הוא נחשב לצרכן מים גדול (אם כי לא מהגדולים ביותר כמו כותנה או גזר). "כדי להרוויח מתירס נחוצים מים זולים", אומר זיו, "תירס לתעשייה אפשר להשקות במים מושבים שעוברים טיהור חוזר. תירס מספוא אפשר להשקות במי קולחין. זה היתרון הגדול, כי אלה מים יותר זולים וזה משתלם. אחת הבעיות שלנו בקיבוץ יזרעאל היא שאין לנו מי קולחין. אנחנו משתמשים במים יחסית ברמה גבוהה. זה יקר. אנחנו חייבים לגדל דברים שישתלמו לנו, אז זה מתאים יותר לתירס לתעשייה".

איך כדאי לבחור תירס שיהיה טעים?
"לשים לב לצבע צהוב אחיד, זרעים מנופחים, נראה מפוצץ. אם מספר השורות שלו עולה על 20-18 שורות לקלח, והגרעינים כולם מופרים וצהובים עד הקצה. חשוב לשים לב שאין לו נגעים".

ולמה יש לתירס שערות?
"השערות הן השחלות של התירס. כל שערה מחוברת לגרעין בתירס. כשמגיעה אליהן האבקה מהאבקנים מתרחשת ההאבקה. שערה שלא תופרה לא תגדל גרגיר. תירס לא צריך עזרה של דבורים בהאבקה, הוא מופרה באמצעות הרוח. אבקה שנושרת מהאבקנים הזכריים שבראש הצמח נקלטת בשערות של הקלחים שבמורד בגבעול ונוצרת הפריה. כדי להבטיח האבקה יעילה שתגיע לכל הקלחים, חשוב לזרוע תירס בצפיפות".

יש גם פופקורן

כפי שאפשר להבין לתירס יש זנים שונים: תירס מתוק וסופר-מתוק למאכל ולתעשייה; ותירס למספוא. אבל יש גם תירס לייצור ממתיקים, תירס צבעוני ותירס לפופקורן. כן, זן מיוחד. דודי יעקובובסקי ממושב צופית מגדל אותו.

תירס ארוז בחנות. התירס הלבן מגיע ממשק יעקובובסקי (צילום: דבר)

מה מיוחד בתירס לפופקורן?
"הקלח שלו קטן יותר מזה של התירס למאכל, הגרגירים שלו קשים, ולפני שקוטפים אותו נותנים לו להתייבש".
ואחרי בילוי במיקרו הגרגירים מתפצחים.