כ-1,500 עובדים ועובדות בשני תאגידי השידור הציבורי נמצאים בהמתנה דרוכה להכרעה על גורלם, לשבט או לחסד. על פי ההצעות המונחות כעת על שולחן הקברניטים רק אחד מהתאגידים – זה שבפירוק, או זה שבהקמה – יזכה בחיים. מקום העבודה של רק כמחצית מן העובדים ימשיך לפעול במהלך 2017, וההחלטה היא כביכול במי לבחור?

אני מבקש לכפור בעיקר זה, ולבדוק אם יש מוצא מן הקוראליס אליו מבקשת הממשלה להוביל את אחד משני הגופים. לדעתי יש מוצא, ואין צורך לבחור אם ישן מפני חדש נוציא ואם להפך. אפשר, וצריך, גם וגם: יש להפעיל את רשות השידור, ויש להפעיל את תאגיד השידור הישראלי 'כאן'. יש מקום לכולם.

אבל מה עם הכסף?

הטיעונים המובילים בעד סגירת רשות השידור מחד (בעבר) ובעד סגירת 'כאן' (היום) נוגעים בעלות "הגבוהה" של גוף השידור, ואיכות התמורה המתקבלת בעבור ההוצאה הציבורית. הצעת החוק של ח"כ ביטן, והתחשיב שהוצג בצידה, גורסים כי סגירת תאגיד השידור הישראלי תחסוך לתקציב המדינה כ-2 מיליארד שקלים, לא פחות. ולכן אין להירתע מהתמודדות עם השאלה: איך ניתן לתת חיים לשני גופים, כאשר אין די כסף אפילו לאחד?

הצורך להתמודד עם שאלה זו מצביע על מצבו הבעייתי של השיח הציבורי בישראל, ובאופן פרדוקסלי מדגים את חסרונם של ערוצי מידע וחדשות מעמיקים ומבוססי עובדות בישראל. הדיון החשוב הזה מתנהל בדרך של זריקת מספרים לחלל האוויר ויצירת אווירה סביבם: רשות השידור עולה 700 מיליון ₪ בשנה! תאגיד השידור יעלה אף הוא 700 מיליון ₪! בו-הו!

ובכן, בוא ניקח את הסכומים האלו ונתהה: האם מדובר בכסף רב עבור מדינה? האם הציבור הישראלי, אשר הסקרים מראים שהוא מעוניין בקיומו של שידור ציבורי חזק ואיתן, יכול וצריך להוציא את סכום הכסף הזה בעבור קיומו של שידור ציבורי?

הבה נאחד את הסכומים, ונעגל כלפי מעלה – נאמר שהסכום שיש להוציא לשנה הוא 1.5 מיליארד ₪. בואו נזרוק פנימה גם את ערוצי השידור הציבוריים הנוספים: הטלוויזיה החינוכית המחודשת והמצוינת וגלי צה"ל שפועלת מתקציב הביטחון, ונגיע לפלוס-מינוס 2 מיליארד ₪ לשנה. זה הרבה או מעט?

לפי נתוני 2015, בריטניה השקיעה בשידור הציבורי (כנראה השידור הציבורי המפורסם והאיכותי בעולם) סך של 0.36% מהתמ"ג שלה. בצרפת ובגרמניה, הסכום עמד על 0.25% מהתמ"ג. בהולנד 0.15% מהתמ"ג.

התמ"ג בישראל לשנת 2015 עומד על כ-1,115 מיליארד ₪. הוצאה של 2 מיליארד ₪ על שידור ציבורי בישראל תהווה בסה"כ 0.17% מהתמ"ג: פחות ממחצית מהנהוג בבריטניה, הרבה פחות מהמקובל בצרפת וגרמניה. זהו שיעור שיעמיד את ישראל קרוב לרף הנמוך של ההוצאה על שידור ציבורי בדמוקרטיות מערביות.

אם נלך, רק לצורך הבדיקה, בדרכו של ביטן ונעמיד את ההוצאה הרצויה על חצי מיליארד שקלים לשנה, ישראל תיזרק מטה מטה בדירוג זה – 0.04%, כמעט פרומיל. ברור שבסכום כה פעוט, ביחס לתמ"ג, לא ניתן לצפות לשידור ציבורי משמעותי.

לסיכום, 2 מיליארד ₪ כתשלום על שידור ציבורי אינם סכום גבוה עבור הכלכלה הישראלית. רק צריך לרצות להוציא את הסכום הזה.

אבל, מאיפה הכסף?

גם כאן, לא ניתן להתחמק מהשאלה מאיפה יגיע הכסף? וגם כאן, לא ניתן להתחמק מן ההכרה כי הציבור הישראלי בתמימותו נהה ונוהה אחר הבטחות פופוליסטיות. הדרך לשחיטתו הכשרה של השידור הציבורי בישראל עברה דרך ההצהרה על "ביטול האגרה" וצהלות השמחה והטפיחות העצמיות על השכם של הפוליטיקאים. אגב, אותם פוליטיקאים ששמטו את המסד לקיומו של השידור הציבורי אינם חוששים להתבטא כיום בפומבי בעד השידור הציבורי בדמות התאגיד החדש. וזו עדות נוספת לארעיותו וחולשתו של השיח הציבורי בישראל.

ובכן, צריך לומר זאת באופן ברור: אם הציבור לא מטומטם, אז הציבור צריך לשלם. אם אנו חפצים בשידור ציבורי ראוי, אז צריך לשלם על זה. והמשמעות היא מימון, לפחות חלקי, בדרך של אגרה. אם כל משק בית בישראל ישלם אגרה של 500 ₪ בשנה נגיע לסכום של למעלה מ-1 מיליארד ₪. את החצי השני ניתן לממן בדרך של הכנסות עצמיות מפרסום ומכירת זכויות שידור על פורמטים מוצלחים לחו"ל או מתקציב המדינה. אגב כבר היום משלמים אגרת רדיו בכל רכב בסכום של 136 ₪ בשנה.

אגב, לפי מכון המחקר והמידע של הכנסת, האגרה ששולמה בישראל (כ-380 ₪ בשנה בעת ביטולה) הייתה מהנמוכות ביותר ביחס למדינות בעלות שידור ציבורי משמעותי. במונחי 2011, אז נעשתה הבדיקה בכנסת, 500 ₪ לשנה הם פחות מהממוצע, כמעט מחצית מהנהוג בנורבגיה, שבדיה, דנמרק. בבריטניה גבו ב-2011 כ-800 ₪ בשנה.

יש הצדקה כלכלית

תחום התקשורת, עם דגש על חדשות, תעודה ותרבות, הוא תחום שאין כל ספק כלל שקיים בו המונח 'כשל שוק', ועל כן מעורבות ממשלתית נדרשת בו. אין בעולם כיום שום מודל כלכלי אשר מראה כי ניתן לקיים גוף תקשורת חדשותי עצמאי על בסיס עצמו. זוהי הסיבה להתמסחרות, אשר יש בה מימדים של התדרדרות בסטנדרטים המוסריים, של התקשורת ואיחודה של זו עם אינטרסים כלכליים ופוליטיים זרים. זהו המצב בכל העולם, ובישראל על אחת כמה וכמה.

אז מה? שיתקיימו שני גופים ציבוריים שיתחרו זה בזה? ראשית, גם המצב הזה, של ערוצים ציבוריים מקבילים, הוא לא בהכרח שלילי, ככל שזה נוגע ל"שוק" של החלפת דעות עצמאיות. אך ניתן לפתור גם את זה, מכיוון שיש מספיק לכולם. ניתן לקבוע כי גוף אחד יעסוק בחדשות, וגוף שני בתעודה, גוף אחד יתמקד בסרטונים באינטרנט, וגוף שני בטלוויזיה, גוף אחד יעסוק בעידוד יצירה תרבותית מקומית וגוף שני ישיב את שידורי הספורט לעם וישיבם אל מעבר לחומת התשלום. יש מקום לכולם.

איני תמים לחשוב שהתכנית הזו תבוצע כעת על ידי הממשלה. כדי ליישמה צריך לרצות בשידור ציבורי. ואם תרצו, אין זו אגדה.