לפני שלוש שנים, ביום ג׳ בחשוון תשע״ד, נפטר הרב עובדיה יוסף והוא בן 93 שנים. הרב שכונה בפי רבים גם ״מרן״ ו״פוסק הדור״ נולד בשנת 1920 בבגדאד שבעיראק לג'ורג'יה ויעקב, עלה עם משפחתו לישראל כשהיה בן ארבע, והוסמך לרבנות בירושלים כשהיה בן 20. בשנת 1944 התחתן עם מרגלית ובאותה שנה נשלח למצרים להיות סגן הרב הראשי. יוסף חזר לישראל כעבור שלוש שנים. בשנת 1969 התמנה לרבה הראשי של תל-אביב ושנה לאחר מכן היה לחתן פרס ישראל לספרות תורנית. בשנת 1972 התמנה לרב הספרדי הראשי וכיהן בתפקיד עד שנת 1986.

משנת 1983 עמד בראשות מועצת חכמי התורה, הגוף הרבני המוביל את דרכה של תנועת ש"ס. יוסף היה ממקימי רשת 'מעיין החינוך התורני', מפעלה החינוכי האדיר של ש״ס.

הרב עובדיה יוסף היה מהפוסקים המשפיעים והחריפים בדורנו; פסיקותיו על יהדותם של ביתא ישראל, התרת הנישואים עם הקראים, פיקוח נפש קודם למסירת שטחים, הגיור הצה"לי וצער בעלי חיים, השפיעו על חייהם של מיליונים. הרב עובדיה היה דמות עוצמתית שסחפה מאות אלפי מאמינים שראו בו סמכות רוחנית ומוסרית, אך גם לא מעט מתנגדים.

הרב עובדיה יוסף, וביתו הרבנית עדינה בר שלום (צילום: אורן נחשון / פלאש 90).

ברחבי הארץ מתוכננות מספר עצרות זכרון של ציבור מאמיניו ותלמידיו של הרב עובדיה יוסף, וביניהן עצרת גדולה בירושלים של מפלגת ש״ס. בתו הבכורה וכלת פרס ישראל, הרבנית עדינה בר-שלום, דיברה אתנו לרגל ציון המועד.

איך מציינת המשפחה את היום הזה?
״מיום ההולדת שלו, שחל בי״ב בתשרי, ועד יום הפטירה, שזה פחות משלושה שבועות אנחנו לא מפסיקים לחשוב עליו. הבנים הרבנים, מאוד אוהבים להדגיש את החלק של הלימוד תורה שלו ואת גדלותו בתורה והמהפכות שהוא עשה בשטח הזה, אנחנו הבנות מתרפקות על אבא. מתרפקות על הצד האנושי, על הצד החברתי, על הצד של אהבת החיים. על דברים שהרבנים, או תלמידי חכמים בעיקר, אינם מתרפקים עליהם.

"לעצרות הגדולות אחיי הרבנים הולכים אנחנו הבנות מעדיפות את ההתכנסות המשפחתית. גם האחים כולם מגיעים ואנחנו מתכנסים בני המשפחה, האחים והאחיות, והילדים שלהם שזה הנכדים של אבא, יש גם את הדור של הנינים. אנחנו מתכנסים יחד ומדברים עליו ומזכירים אותו בדבר תורה ומביאים דוגמאות מהמקורות. אני ואחיותיי, אחיי, נזכרים בכל מיני סיטואציות כאלה של אהבה, של תשומת לב, של צחוקים אפילו, של מוסיקה, של כל מה שהיה בו. אי אפשר אחרת.״

מתקיימות כמה עצרות?
״כן, כן. יש כמה עצרות כאלה. ש״ס עושה עצרת אחת גדולה. אחי רב העיר חולון, אז גם בחולון תהיה עצרת, ובירושלים יש כמה עצרות, לא רק של ש״ס. אז ככה שהם רצים ממקום למקום ומשמיעים דבר תורה, אני חושבת שזה עושה הרבה נחת לאבא בשמיים.״

"הכוונה שלו בלהחזיר עטרה ליושנה זה לתת את הגאווה הפנימית הביטחון העצמי ליהדות המזרח, אנחנו איבדנו את זה בתקופה מסוימת ולהחזיר להם את הכבוד העצמי, את הרדיפה אחרי הלימוד."

עם פטירתו יצאו מאות אלפי ישראליות וישראלים לרחובות, מספר חסר תקדים של אבלים, מה הביא לזה לדעתך? מה הסוד שנגע בכל כך הרבה אנשים?
״אני היום מרצה בהרבה מאוד מקומות בכל רחבי הארץ, וניגשים אלי ישראלים שפגשו בו רק לרגע, שנכנסו הביתה, והם נוצרים את הרגע המיוחד הזה. היה בו משהו קסום שאי אפשר לתאר. היה בו חיבור לבורא עולם ואהבה גדולה לבריות בארץ. אהבה עצומה לבני אדם וכל מי שנכנס לשם הרגיש את זה. זה לא שהיית צריך למשוך אותו במילה. הוא לא היה זקוק למילים. הרגשת שהוא מחובר לאדם שישב מולו. כאילו מי שישב באותו רגע מולו הרגיש שאין עוד אנשים בעולם, יש הוא והרב. זה דבר נדיר מאוד. אנשים שחוו את זה לא יכולים לשכוח.

״עכשיו, אם כל יום הוא פגש משהו כמו 15-20 איש, הוא חי עד גיל 93, אז אנשים כאלה לא יכלו לוותר והגיעו. הם הגיעו להראות שגם להם הוא ייחסר, לכל עם ישראל, ולא רק לנו בני המשפחה. בני המשפחה מסתכלים על הצד המשפחתי אבל אני בהחלט מודעת לזה שהוא לא היה רק אבא שלנו, הוא היה אביהם של כל עם ישראל.״

ש"ס, הרב עובדיה (צילום: נתי שוחט / פלאש 90).

מה היתה גולת הכותרת של מפעל חייו? האם זה הספרים שכתב? ההלכות שפסק? התנועה החברתית שהקים? מה ייזכר לדורות?
״כמובן שהספרים שלו. זה מובן מאליו. ספר נשאר לדורי דורות. ובספרים האלו יש לך תורת חיים (בין היתר הרב יוסף כתב את הספרים: יביע אומר, יחוה דעת, חזון עובדיה ועוד – ג.פ). זה לא רק פלפול בהלכה שאומר תעשה כך ואל תעשה כך, אלא גם דרך חיים. הוא התייחס לכל הסוגיות שאדם נתקל בהם במשך חייו. אם זה האוכל, ואם זה הלבוש, ואם זה היחס לבריות, ואם זה עשה, ואם זה אל תעשה, ואם זה ״כוח דהיתרא עדיף״ (ככל שהדבר ניתן יש לפסוק בשביל להקל ולא להכביד – ג.פ).

״זו תורה שרוב הרבנים צריכים ללמוד אותה ממנו. ואם זה להתייחס לכל אישה שמגיעה לבית הדין, הדיין צריך להתייחס אליה כאילו היתה בתו. איזה רב אמר דברים כאלה? הוא לא המציא את זה, אבל הוא הדגיש את זה. כמו שאבותינו אמרו, הוא בא ושם דגש על הדברים האלה. על היחס לבני אדם, על האכפתיות.

״בפרשת השבוע יש לנו השבוע את נח, ויש משהו נורא מעניין וקצר בדבר הזה. נח לא ניסה למנוע את המבול. כשהקדוש ברוך הוא אמר לו תבנה תיבה הוא לא ניסה לסנגר על בני האדם. הוא לא ניסה לבקש מהקדוש ברוך הוא ״אל תהרוס את העולם, אל תעשה כזה דבר״… ובזה הוא שונה מאברהם אבינו שכשהקב״ה רוצה להרוס את סדום אז אברהם מתחיל להתחנן לפניו והוא אומר ״ריבונו של עולם, גם אם יהיו שם 50 צדיקים, אל תהרוס את העיר״, והקב״ה עונה לו שאפילו בשביל תשעה צדיקים הוא לא יחריב את העיר. אז תראה את ההבדל בין אברהם אבינו לבין נח. ואבא בא והטיף לעם ולימד את העם והיה אכפת לו שכל יהודי ידע מה זה ״שמע ישראל״, הוא כיתת את רגליו יום ולילה. עם זה שהוא אהב ללמוד תורה, הוא אהב גם לתת שיעורי תורה, לא רק לשבת בבית וללמוד ולכתוב את הספרים שלו. לא היה מקום שהזמינו אותו, אם זה קיבוצים ואם זה עמך ואם זה ילדים, לא חשוב מי, הוא אמר תמיד ״כן״, והלך ונתן את השיעור שלו באהבה גדולה, בהומור גדול, כדי שאנשים יתחברו לזה.״

״תשאירו בצד את כל האמירות שאתם זוכרים. תזכרו את הבנאדם מאחורי המילים האלה. תזכרו כמה טוב הוא עשה למאות אלפים בעם ישראל בארץ ובעולם.״

איך נוצרה אצלו הגישה הזו, לדעתך?
״אני חושבת שרבי עזרא עטייה, שהיה הרב שלו כשהוא היה ילד מאוד השפיע עליו, אבל זה משהו שנבע מתוכו. זה משהו שהיתה בו אהבה גדולה כילד קטן ללמוד תורה וגם להרבות תורה בעולם. כבר כשהוא היה ילד קטן הוא הרגיש שהוא נותן שיעורי תורה. איפה אתה ראית ילד בן 17, תחשוב על הילדים היום בני 17, הוא ישב מול אנשים בגיל של סבא שלו והיה נותן להם שיעור. אז זה משהו שלא מצוי ולא מובן בכל מקום, זה מיוחד מאוד וייחודי לאבא. בכל דור ודור הקב״ה שולח לנו צדיק אחד או שניים והוא היה אחד הצדיקים האלו שיצא לנו להתברך בהם.״

איך התייחס הרב עובדיה יוסף לפוליטיקה? איך הוא גישר בין התורה והמפלגה?
״הוא רצה שזה יהיה מחובר. הוא היה בטוח שזה צריך להיות מחובר, גם כדי שהארץ הזו תישאר ארץ יהודית, ולא מדינה ככל העמים. הוא רצה להגיע להישגים גדולים גם עבור המדינה בשטח היהודי, אני כבר לא קוראת לזה הלכתי, בשטחי החיים היהודיים, שנשאר יהודים, ומצד שני הוא רצה לדאוג לרווחה, לשילוב. מאוד הפריע לו מה שקרה בינינו ובין האשכנזים ועדיין קורה.

״אני חושבת שאולי הוא היה רווה נחת כשהיום חלק מתכנית הלימודים היא מה שהציע ארז ביטון. להכיר קצת יותר, ללמוד קצת יותר, קצת מסורת מעולם לא הזיקה לאף אחד. זה הגיע בדרך האחורית אני קוראת לזה. לפעמים מתוך שלא לשמה מגיעים לשמה. אני למדתי בילדותי וכמוני כל המשפחה, עדיין כל הילדים, גם של האשכנזים וגם של המזרחים לומדים על יהדות רוסיה ויהדות אירופה. אנחנו לא יודעים כמעט כלום לא על יהדות עיראק ולא על יהדות מצרים ולא על שום דבר מי היו הרבנים שלהם. אנחנו יודעים בפרטי פרטים שם של כל רב וכל מה שעבר עליהם שם, ואנחנו לא יודעים כמעט כלום על מה שעבר על יהדות המזרח. ועכשיו סוף סוף עושים תיקון. הכוונה שלו בלהחזיר עטרה ליושנה זה לתת את הגאווה הפנימית הביטחון העצמי ליהדות המזרח, אנחנו איבדנו את זה בתקופה מסוימת ולהחזיר להם את הכבוד העצמי, את הרדיפה אחרי הלימוד. אין דבר יותר גרוע מבורים ועמי ארצות, ויש בתוכנו גם הרבה מאוד מלומדים שהם גם בורים ועמי ארצות בדברים מסוימים.

״הוא רצה שחלק, כמו שהיום קוראים למתמטיקה ואנגלית לימודי ליבה, שחלק מהליבה יהיה לימודי יהדות. שכל אחד ידע את השורשים שלו. אתה יודע מה אמר אחד העם? עם ללא שורשים אין לו עתיד.״

מסע הלוויה, הרב עובדיה יוסף (צילום: נתי שוחט / פלאש 90).

איך הוא ראה את המכללה החרדית שהקמת בירושלים, ובכלל את כל הנושא של ההשתלבות בעולם העבודה?
״המכללה לא היתה קמה ללא הסכמתו. זה צריך להיות ברור. זה היה חלק מתפיסת העולם שלו, לאפשר לאנשים שלא יכולים לשבת וללמוד תורה, ללכת להתפרנס ובכבוד. כי להתפרנס כפועלי דחק כאלו ואחרים קשה לבקש את זה ממישהו שישב וחלק כיסא בתורה. הם מסוגלים לעשות גם עבודה שדורשת את מוחם, דורשת מחשבה ומכבדת את בעליה. הם לא יכולים לשבת ללמוד תורה והם יוצאים לעבוד, ולכן הוא עודד אותי מאוד. בלי העידוד שלו לא הייתי מצליחה.

״בלי העידוד שלו אני הייתי קורסת כי מתנגדים היו לי מימין ומשמאל. אני לא מתכוונת עכשיו לימין מדיני. אני מתכוונת לרבנים מצד אחד ולאנשי האקדמיה מן הצד השני. עד היום ההתנגדויות האלו קיימות. רוב הרבנים מתנגדים, על אף שהאקדמיה הוציאה מתוכה אנשים נפלאים עם אמונה חזקה, עם דבקות במצוות ועם הרגשת שליחות כלפי הקהילה. אם את זה השגתי אז השגתי הרבה, משום שהאנשים האלו היום הם המנהיגים של החברה מבחינה כלכלית. הם לא רבנים, אבל הם גורמים לשינוי בתוך החברה החרדית, שינוי משמעותי מאוד. אם זה בשטח הטיפול, העובדים הסוציאליים, יש לנו היום כבר פסיכולוגים ופסיכולוגיות חרדיות, אם זה בתחום התקשורת ואם זה בנות שעובדות במעבדה רפואית ובנים במעבדות מחשבים.

״זה מדהים איזה שינוי חברתי זה עשה. אנחנו תמיד מאמינים בזה שהתורה נתנה לנו דוגמה מיששכר וזבולון, שיששכר יושב ללמוד תורה וזבולון מפרנס גם את יששכר. עכשיו בתוך החברה החרדית יש לנו גם את יששכר וגם את זבולון.״

עדינה בר שלום (צילום: הדס פרוש / פלאש 90).

היו לאביך גם כמה התבטאויות שעוררו יותר מחלוקות כמו על שופטי בג״צ, על הציבור החילוני, מה דעתך עליהן?
״אני חושבת שלא הבינו. לקחו רק את המשפט העסיסי מדרשה של שעה וחצי או משהו כזה. כשאתה מפריד את זה ולא נותן את ההקשר של כל אותה דרשה, אתה משמיע משפט אחד וזה נשמע נורא ואיום. אבל כשאתה שומע דרשה שלמה של שעה וחצי אתה מבין שזה משפט שרצה להדגיש את הכאב שלו, והיה בו הרבה כאב.

״לשמוע שופט שאומר שאין לגמרא מה לעשות בתוך המשפט היהודי, הישראלי, אז זה מעביר צמרמורת. הוא לא יכול היה להבין איך שופט יכול לומר דבר כזה, שופט יהודי. לקבל את כל המשפט האנגלי זה בסדר ולהפריד לגמרי ולהרחיק את כל המשפט היהודי? זה דבר מוזר.

״הוא היה הרבה יותר עשיר בידע ממני, אני אומרת כאן רק שני משפטים. הוא היה עשיר גם בהתבטאויות שלו ולכן היו גם הדברים האלו. אבל צריך תמיד להתייחס לדברים בהקשר המלא שלהם ולא להוציא משפט אחד מתוך שעה וחצי של דברי תורה.״

מה היה היחס של מרן לערבים אזרחי ישראל ובכלל לבני הדת המוסלמית?
״היחס מאוד מורכב משום שכל מי שחי בתוכנו ומכבד אותנו, אנחנו צריכים לכבד אותו בחזרה. אבל כל מי שבא להרוג אותנו אז ברור מה אנחנו צריכים לעשות. אין כאן שום שאלה. אחרי סאדאת היה לנו מאוד קל להאמין שיש ניצנים של שלום ואחרי מצרים כל ארצות ערב יצטרפו, אבל די התבדינו ודי התאכזבנו. לא פשוט לעשות שלום ואנחנו צריכים להתפלל לקב״ה שישים בליבם להקשיב ולשנות את דעתם.

״אני לא מדברת עלינו, אני לא מדברת על המנהיגים שלנו. שלום צריכים לעשות משני הצדדים, ואתה לא יכול לדבר כל הזמן כמו שאנחנו מדברים ״שלום, שלום, שלום״, ואין עם מי לעשות שלום ואין עם מי לדבר ואין מי שאפילו חושב שהוא יכול לחיות אתנו בשלום. אין כאלה, זו הבעיה הכי גדולה. זה נכון שאנחנו צריכים להמשיך בשיח הזה משום שאנחנו לא רוצים לשפוך דמים של אף אחד, אבל כל מי שמתנכל לנו שידע שהוא לא יצא מזה בשלום.

״לערביי ישראל הוא התייחס מאוד בכבוד. היו לא מעט משלחות שהוא קיבל ואני ממשיכה את הדרך הזו ומקיימת קשר עם ערביי ישראל. אריה דרעי פעל ממש בשביל לצמצם כמה שאפשר את הקיפוח שנגרם בשנים לפני שנולדה ש״ס.

״הוא אהב לשמוע את עבד אל וואהאב, הוא אהב את לילה מוראד, את אום כולתום. שמענו כל הזמן בבית את המוסיקה הזו. הקוריוז הוא שכשהגענו ממצרים, אני הייתי בת שש ולמדתי בחברה אשכנזית, התביישתי בזה, הייתי מנמיכה את הרדיו, כדי שלא ישמעו השכנים את המוסיקה הערבית הזו. ואחר כך למדתי לאהוב אותה. הוא פשוט לימד אותנו בסבלנות אין קץ לאהוב את המוסיקה הזו, את השירה הזו. יש לנו פייטנים שישבו וכתבו מילים למוסיקה היפה הזו ואנחנו חלק גדול מהשירים כבר שרים בעל פה, כבר לא נזקקים לספרים של הפייטנים הנפלאים האלה.״

"אנחנו תמיד מאמינים בזה שהתורה נתנה לנו דוגמה מיששכר וזבולון, שיששכר יושב ללמוד תורה וזבולון מפרנס גם את יששכר. עכשיו בתוך החברה החרדית יש לנו גם את יששכר וגם את זבולון.

מה את מרגישה שלקחת ממנו?
״קודם כל אחריות. אחריות על כל מה שאני רואה ועושה, ואם אני לא אעשה, אני לא אסלח לעצמי לעולם. זה הדבר הראשון. דבר שני, אהבה. אהבה לכל יצור אנוש ובעיקר לאלו שסביבי ואני רואה אותם, אבל לכל יצור אנוש. אתה היית צריך לראות כמה שהוא היה מלא אהבה לעם ישראל, זה אי אפשר לתאר.

״תשאירו בצד את כל האמירות שאתם זוכרים. תזכרו את הבנאדם מאחורי המילים האלה. תזכרו כמה טוב הוא עשה למאות אלפים בעם ישראל בארץ ובעולם.״