ה-4 בנובמבר 1995 תפס את הציבור הישראלי לא מוכן: רצח ראש הממשלה יצחק רבין על ידי מתנקש ישראלי היווה הלם עבור רבים, בין אם היו ממתנגדיו או מתומכיו. האבל העמוק לווה בחשש כבד שהשוני והקיטוב בין הציבורים השונים בישראל לא יאפשרו עוד לחיות יחד. גם 21 שנים אחרי, האופק לחיים משותפים במדינה אחת של יהודים חילונים, דתיים וחרדים יחד עם הערבים נראה לעיתים רחוק וחסר סיכוי. המצב הזה בדיוק הוביל את פרופ' אלכס מינץ וד"ר חיים וייצמן מהמרכז הבינתחומי הרצליה, שני חוקרי מדיניות ציבורית מהמובילים בתחומם, להתחיל ולחפש את המתכון לישראליות משותפת. אחרי מסע של שנה, הם מבינים שהם רק בתחילת הדרך – אבל שומרים על אופטימיות.

חלון ההזדמנויות נוצר בשנה שעברה, הם אומרים, בנאום "ארבעת השבטים" של נשיא המדינה ראובן ריבלין בכנס הרצליה. בנאומו הציע הנשיא סדר יום לאומי אזרחי חדש לחברה הישראלית, המתבסס על קיומם זה לצד זה של ארבעה "שבטים": החילוני, הדתי-לאומי, החרדי והערבי. יש לשנות את "מבנה הבעלות" על המדינה, קבע הנשיא, ולעבור ממצב שבו רק ה"שבט" היהודי-חילוני תופס עצמו כהנהגה לעבר יצירתה של ישראליות משותפת, שבה כל ציבור מכיר בקיומו של האחר כשותף שווה.

במרכז הבינתחומי בהרצליה החליטו להיענות לאתגר ולנסות לתרגם את חזון החיים המשותפים להצעה קונקרטית למדיניות. בשנה האחרונה הוקם בתוכו "המרכז לישראליות משותפת", שמטרתו, אומרים השניים, היא להיות לב פועם של ידע, מחקר ודיאלוג בנושא. מינץ עומד בראש המרכז, שהוקם בברכת נשיא הבינתחומי פרופ' אוריאל רייכמן ופועל בקשר הדוק עם צוות בית הנשיא. כבר בתחילת הדרך הם הבינו שבכדי לכתוב המלצות רלוונטי אין די בכלים הסוציולוגיים והמחקריים: ארבעת השבטים צריכים להיפגש.

"מפגש רווי מתחים"

לצורך כתיבת נייר העמדה הראשון של המרכז הוקם צוות היגוי בן 29 חברים מארבעת ה"שבטים", כפי שתיאר אותם הנשיא בנאומו: דתיים, חרדים, חילונים וערבים. בין השאר השתתפו במפגשים ד"ר מוחמד אלנבארי, ראש המועצה המקומית בחורה, סולן להקת הדג נחש שאנן סטריט, עיתונאי מקור ראשון יעקב שורק, ראש עיריית בני ברק לשעבר מרדכי קרליץ, ועוד רבים מתחום התקשורת, המנהל הציבורי, החינוך והחברה. הצוות התכנס לימי עיון משותפים, וביניהם נפגשו צוותים קטנים יותר להכנת הדיונים. "כשהזמינו אותי להשתתף בתהליך כתיבת ההמלצות, לא חשבתי שזה יהיה תהליך כל כך מרתק ברמה האישית" מספר וייצמן, "אני הרגשתי שהשנה הזאת נתנה לי המון. לא רק למידה של דברים שלא ידעתי, אלא גם עצם העיסוק בנושא, ההיחשפות לתחושות וההכרה באחר. זה היה דבר מדהים".

הגשת המלצות לנשיא המדינה 7.6.2016 (צילום: Institute for Policy and Strategy)

הגשת המלצות לנשיא המדינה 7.6.2016 (צילום: Institute for Policy and Strategy)

וייצמן מספר שהמפגשים הכילו בתוכם מתחים וויכוחים רבים. "השבטים הם ממש לא הומוגניים. לכן אמרנו מראש שאף לא מייצג את קבוצת האוכלוסייה שלו". כך לדוגמא, כששאל את אחת המשתתפות החרדיות אם תסכים שבנה וביתו ילמדו ביחד באוניברסיטה, היא השיבה מיד בשלילה. "אמרתי לה, את בעצמך נפגשת עם גברים חילוניים, ועובדת עם גברים חילוניים – אבל לימודים ביחד זה היה יותר מידי בשבילה. מהצד שני אמר לי משתתף חרדי אחר 'אנחנו מבינים שכשאנחנו 25% מהחברה, זה מחייב אותנו'. מתחילה להיכנס ההכרה שאין להם ברירה אלא לקחת אחריות". חרדי שלישי אמר שחילונים נרתעים מלתת עבודה לחרדים "ועדיין, הוא לא מוכן שהילדים ילמדו ביחד". וייצמן מתאר כי למרות המפגש המוצלח והמלמד, המשיכו החששות ללוות את המשתתפים עד למפגש הסיום החגיגי בבית הנשיא.

בסיום המפגשים ניגשו החוקרים לכתיבת מסמך המלצות לנשיא המדינה. את ההמלצות הם החליטו לכתוב מבלי שכל משתתפי צוות ההיגוי יהיו חתומים עליהם ישירות. "לא רצינו לחייב את כל המשתתפים. החלטנו את זה מראש, כדי לא לסרס את המפגש ואת ההמלצות", מסביר וייצמן.

הגשת המלצות לנשיא המדינה 7.6.2016 (צילום: Institute for Policy and Strategy)

הגשת המלצות לנשיא המדינה 7.6.2016 (צילום: Institute for Policy and Strategy)

כתובת למעוניינים בחיים משותפים

ההמלצות שגיבשו נוגעות בכל תחומי החיים: חינוך, כלכלה, בריאות ועוד. בין השאר, המליץ הצוות להפעיל תכנית חינוך להכרת הנרטיבים של הקבוצות בכל בתי הספר בארץ, חיזוק ההשכלה הגבוהה המשותפת, אימוץ 'חג החגים' כחג כלל ישראלי, קידום שוויון בחלוקת הארנונה והקמת רשות חדשה לישראליות משותפת. "רוב הישראלים שומעים רשות ונבהלים", אומר מינץ, "אבל אנחנו, כאנשי מנהל ציבורי, יודעים ששינויים צריכים להיות מוסדיים".

המלצה נוספת שגיבש צוות הפרויקט היא הקמתם של אשכולות אזוריים של ישובים, כאמצעי לקידום השוויון בין רשויות שונות. "המטרה שיהיו חברים באשכול סוגים שונים של רשויות מקומיות, מועצה אזורית ומקומית, יהודים וערבים, חרדים. זה לא נועד רק להוזיל את ההסעות לחוגים, שזה גם חשוב, אלא גם להסתייע בתצורה המקומית כדי לקדם את הישראליות המשותפת".

מעבר להמלצות, ימשיך המרכז לפעול כדי למצוא את הכלים בהם ניתן לממש את רעיון הישראליות המשותפת. "לבית הנשיא עצמו יש צוות מאד רציני שעוסק בנושא הזה וכבר מקדם אותו באמצעות פרויקט 'תקווה ישראלית'" מסביר מינץ, "המרכז שלנו הוא למעשה המרכז המדעי והמחקרי של הנושא. הרעיון הוא שכל מי שירצה לעסוק בנושא הישראליות המשותפת ידע שיש לו כתובת".

המרכז, שנמצא עוד בצעדיו הראשונים, החל להפעיל מספר קבוצות סטודנטים שמפגישות בין אוכלוסיות שונות. במקביל, עובדים חברי הצוות על איסוף נתונים בנושאי תשתיות ומשאבים, גיבוש מדדים ויצירת מאגר מאמרים ומחקרים בנושא. בהמשך הם מתכוונים להקים גם פורום מומחים להצפת שאלות ובעיות, כתיבת חוות דעת מקצועיות ועוד.

"מבנה הבעלות" השתנה

נקודת הההתחלה לגיבושה של ישראליות משותפת אינה פשוטה בכלל, וכוללת ארבעה ציבורים שנבדלים אחד מהשני בסוגיות מהותיות רבות. "מדינת ישראל נמצאת למעשה היום במאבק על דמותה וזהותה החברתית המדינית", אומר מינץ. "אם לא תהיה התגייסות נגד לכיוונים יותר מוסריים וצודקים בחברה הישראלית זה יכול לנוע ולגלוש במדרון חלקלק. בסקר שעשינו גילינו שזה לא רק שבטים, יש ארבע מדינות שונות במדינת ישראל, תפיסות שונות לחלוטין מבחינה מדינית, כלכלית, הכול."

אפשר לחלק את החברה בכל מיני צורות. למה דווקא זאת החלוקה?
"יש כל מיני שסעים בישראל דרכם ניתן לחלק את החברה הישראלית, אבל כשמסתכלים על העתיד צריך להתייחס לעובדה שיש טרנספורמציה דמוגרפית במדינת ישראל. יש ארבע שבטים בישראל ששונים מאד אחד מהשני אבל מתקרבים אחד לשני בגודלם.  מבנה הבעלות החדש על החברה הישראלית, יש לו השלכות ענקיות בכל הנושאים: בהקצאות, בקרקעות, בשוויון בנטל, על תקציבים, על הכול. הוא דורש היערכות."

רעיון הישראליות המשותפת, עמום ופתוח לפרשנות ככל שיהיה, אינו זוכה כיום לתמיכה ציבורית. למעשה, אם ההחלטה על הקמת המרכז היתה נתונה להכרעתו של הציבור הישראלי, כנראה שהוא כלל לא היה נפתח: סקר שערך המרכז ובחן את עמדתם של ארבעת ה"שבטים" כלפי נושאים שונים מגלה שמרבית החברים בכל אחד מהשבטים אינם מאמינים שניתן ליצור חברה ישראלית, יהודית ודמוקרטית שתכיל בתוכה את ארבעת השבטים. בעוד הערבים והיהודים החילונים אופטימיים יחסית (49 ו47 אחוז בהתאמה אמרו שניתן לחיות יחד), רק 23% מהציבור החרדי מאמין בהיתכנותו של אפשרות כזו. גם כלפי רצונות הקשורים בקיום מפגש ואינטגרציה תרבותית בין השבטים עולה מהתוצאות תמונה קודרת: מלבד הציבור הערבי, שרובו מעוניין לחוות את התרבות של השבטים האחרים ולאחד את מערכות החינוך, שאר הציבורים אינם מעוניינים בכך. ביחס לשאלה האם קיימים ערכים משותפים עליהם ניתן להתבסס, השיבו רובם של הנשאלים בכל ארבעת השבטים שאין כאלה.

פרופ' אלכס מינץ, המרכז הבינתחומי הרצליה (צילום: דבר ראשון)

"המדינה הזאת נבנתה על אתוס חילוני ציוני, כזה היה הרוב. היום לכמעט 50% מהאוכלוסיה יש אתוס אחר". פרופ' אלכס מינץ, המרכז הבינתחומי הרצליה (צילום: דבר ראשון)

מה עושים כשאין אתוס משותף

וייצמן ומינץ מציעים להכיר בכך שכיום אין אתוס משותף לחברה הישראלית. "המדינה הזאת נבנתה על אתוס חילוני ציוני, כזה היה הרוב. זה כבר לא הרוב. קרוב ל-50%, האתוס שלהם הוא אחר. מה עושים?", אומר מינץ.

אתם רואים בזה אובדן?
מינץ: "זה אתגר. אנחנו לא מתבכיינים על מה שהיה, צריך לצעוד קדימה. איך יוצרים אתוס משותף? איך יוצרים זהות משותפת? איך יוצרים קולקטיב שיכול לחיות ביחד ולא להתפרק? אחד הדברים שהנשיא מדבר עליהם הוא שהדבר הזה יכול להביא להתפרקות ולהתפצלות. לא תהיה פה מדינה. כבר כרגע אנחנו רואים ניצנים של משחק סכום אפס – מה שבא לסקטור אחד בא על חשבון סקטור אחר. מדינה לא יכולה לתפקד בצורה כזו. אנחנו רואים את הזליגה והאיומים על הדמוקרטיה הישראלית. אנחנו רואים את זה בכל יום."

וייצמן: "אם הולכים לגישה של רב תרבותיות מוחלטת, לא תהיה פה חברה ישראלית. תהיה פה חברה חרדית, חברה חילונית, חברה דתית וחברה ערבית. המדינה הזאת לא יכולה לשרוד ככה. היום אף מדינה לא הולכת בדרך הזו, אולי חוץ מקנדה, וגם שם זו בעיה. היא מביאה לפיצול, לפירור של החברה. בשוודיה כבר אמרו ש'אין חברה שוודית'.

"המדינה הזאת הוקמה באתוס של כור היתוך. כולם יודעים שכור היתוך אין, ולא יהיה, ואולי לא ראוי שיהיה. אבל צריך שילוב בין הרב התרבותיות לבין כור ההיתוך. זאת הישראליות המשותפת שאנחנו רוצים לקדם פה."

אבל האתוסים של הציבורים השונים סותרים אחד את השני. החילונים מתחנכים על ציונות, הערבים זוכרים את הנכבה, החרדים משמרים את תרבות הלימוד בישיבות. יצמח מזה סיפור משותף?
וייצמן: "אנחנו המלצנו לדוגמא על חג משותף, להפוך את חג החגים שמציינים בחיפה לחג לאומי. אנחנו מציעים זהות משותפת לצד. אני לא רוצה שהחרדי לא יהיה חרדי, שהערבי לא יהיה ערבי. אני לא רוצה שמישהו יגיד לי לא להיות חילוני. אבל לצד זה למצוא את אותם הפרמטרים שמאפשרים לנו למצוא את הזהות האזרחית המשותפת."

מינץ: "אפשר לקרוא לזה 'זהות על'. המגמות הבדלניות של כל אחד מהשבטים מביאות להתפרקות של הזהות הזאת וזה נורמלי, אבל חייבת להיות זהות על שנותנת מכנה משותף."

"הרובד הנמוך ביותר הוא הסכמה על כללי משחק, היכולת לחיות אחד עם השני. אבל גם את הרובד הזה צריך להניח". ד"ר חיים ויצמן, המרכז הבינתחומי הרצליה (צילום: דבר ראשון)

"הרובד הנמוך ביותר הוא הסכמה על כללי משחק, היכולת לחיות אחד עם השני. אבל גם את הרובד הזה צריך להניח". ד"ר חיים ויצמן, המרכז הבינתחומי הרצליה (צילום: דבר ראשון)

הסכמה על כללי המשחק

מהביקורת לפיה רעיון הישראליות המשותפת הוא אך ורק מציאת המכנה המשותף הנמוך יותר, הם לא נרתעים. "הרובד הנמוך ביותר הוא הסכמה על כללי משחק, היכולת לחיות אחד עם השני" אומר וייצמן, "אבל גם את הרובד הזה צריך להניח. בשביל להתעלות מעליו יש חשיבות להכרה באחר, וזה קשה כי מערכת החינוך שלנו מפוצלת. באום אל פחם יש רק ערבים ובאלעד רק חרדים. מפגש משותף יש במעט ערים, כמו רמלה ולוד, שם יש תכניות יפות שמתמודדות עם זה. אבל כשהתלמידים מגיעים מאותה אוכלוסיה, יש חשיבות עצומה לכך שהם יפגשו מורים מציבור אחר – נגיד מורה דתי בבית ספר חילוני, או מורה יהודי בבית ספר ערבי. בשביל זה אנחנו עובדים על יצירת מדדים לישראליות משותפת. למשל בתחום החינוך, אנחנו רוצים להגיע למצב שכשבוחנים בית ספר, יהיה מדד שבודק עד כמה הוא מקדם ישראליות משותפת – בגיוון בין המורים, בתכניות הלימוד ועוד."

האם הזיכרון של רצח רבין יכול להיות מעין תמרור אזהרה לארבעת השבטים, אירוע שהלקח שלו הוא שבלי הסכמה על כללים משותפים יהיהי כאן תוהו ובוהו?
וייצמן: "אני חושב שרצח רבין עדיין טרי מאד. בוא נלך להיסטוריה היהודית. יש שם צום גדליה, שנקבע על כך שרצחו את המלך, את ראש השלטון. אם לא ננסה לכפות את כל האידיאולוגיה הפוליטית המדוקדקת של רבין על כל שאר השבטים, כולם יכולים להכיר בזה שכשרוצחים את ראש הממשלה זה שבר לאומי, שבר ישראלי. כאן מתחבר רצח רבין לעניין הישראליות המשותפת."

איך היית מתמצת את האתגר של הישראליות המשותפת במשפט אחד?
"אחד ליד השני אנחנו יודעים לחיות. השאלה היא כמה אנחנו יכולים לחיות אחד עם השני."