סיפורם של הקיבוצים החרדיים כמעט לא מסופר. מחנה ישראל, יסודות, שעלבים וחפץ חיים הוקמו כולם על ידי 'פועלי אגודת ישראל', וחבריהם החרדים עבדו בשדות, קלטו עלייה, נלחמו בגבולות וקיימו אורח חיים שיתופי.

"סבא וסבתא שלי היו חרדים, והם גם היו קיבוצניקים", אומרת ההיסטוריונית ד"ר נעה רוזן (54), שעבודת הדוקטורט שלה עסקה בהתפתחותו של הקיבוץ החרדי. "הם שמרו בקפדנות על ההלכות, ומצד שני נהגו בטרקטור וחרשו שדות. אנשים תמיד מופתעים לשמוע את זה".

ראשוני חפץ חיים. "הם שמרו בקפדנות על ההלכות, ומצד שני נהגו בטרקטור וחרשו שדות" (צילום: החלוץ החרדי)

"האופי של הקיבוץ כיום דומה יותר לדתיים-לאומיים", מספרת חברת הקיבוץ קרן חמיאל (40). "מייסדי הקיבוץ עלו מגרמניה. הם לא נראו כמו החרדים בבני ברק, אבל הם היו חרדים, קראו לעצמם חרדים, ואחד הביטויים של זה היה להיות אנטי-ציוניים".

אז איך זה שהם הקימו קיבוץ?
"בזמנו המשמעות של אנטי-ציוני לא הייתה התנגדות לעלייה לארץ, אלא התנגדות לתנועה הציונית, שמנסה להפוך את היהודים ליהודי חדש. הסבים שלנו רצו לשמר את היהודי הישן, עם הזקן, הכיפה, הפאות, לימוד התורה והמצוות".

ראשוני הקיבוץ החרדי עלו מגרמניה כחלק מהתנועה החרדית סוציאליסטית 'פועלי אגודת ישראל'. "הם מרדו ברבנים החרדים של תקופתם בכך שיצרו קשר עם התנועה הציונית", מסבירה רוזן. "אגודת ישראל התנגדה לציונות, וגם בארץ הם לא זכו ליחס חם מהמוסדות הציוניים כי אף אחד לא ידע לאכול אותם. הם קראו לעצמם אנשי 'היישוב השלישי', מפני שלא הזדהו עם היישוב הישן העירוני שחי ממסחר ומכספי החלוקה, ומצד שני לא הזדהו עם היישוב החדש שאינו שומר תורה לדידם".

מדוע כל כך מעט אנשים שמעו עליהם?
"כי הם היו קבוצת מיעוט בתוך מיעוט, גם בקרב החרדים וגם בקרב הקיבוצניקים. גברים חרדים שעובדים הם מיעוט מתוך המיעוט החרדי, על אחת כמה וכמה חרדים עובדי אדמה, שנוהגים על טרקטור וחורשים שדות. זו הסיבה שהתנועה הזו לא נחקרה ולא מוכרת".

קרל מרקס לצד משה רבנו

הקיבוץ החרדי הוא לא תנועה בפני עצמה, אלא חלק מ'פועלי אגודת ישראל', שמיעוט מאנשיה עלו ארצה לפני ולאחר השואה. אף על פי שהתנועה לא בהכרח הייתה ציונית, היא זכתה לאחר קום המדינה להכרה כ'תנועה מיישבת', וכיום משתייכים לה 14 יישובים, בהם 9 מושבים ושני קיבוצים. מבין ארבעה קיבוצים חרדיים שהוקמו על ידי התנועה, קיבוץ מחנה ישראל, ליד דברת בעמק יזרעאל, פורק וננטש, וקיבוץ יסודות הפך למושב שיתופי. כך נותרו כיום רק שני קיבוצים חרדיים, שעלבים, במועצה האזורית גזר, וחפץ חיים, ליד גדרה. שניהם הצטרפו לתנועה הקיבוצית, ולימים הופרטו.

פועלי אגודת ישראל בעיר וילון בפולין. מיעוט מהם עלה לישראל, והקים 14 יישובים (צילום: החלוץ החרדי)

חמיאל מדגישה שמטרת התנועה היא לתמוך בפועלים החרדים, ולא באברכים. "קיבוץ חפץ חיים מחויב לתפיסה הזו עד היום, ומחויב גם לעקרונות של התנועה הציונית. גיוס לצבא זה חובה לכל גבר שמבקש להתקבל לחברות, כך גם לגבי שירות לאומי של שנתיים לנשים. לא עושים הנחות בקטע הזה. וזה אחד הגורמים לכך שברבות השנים הפכה התנועה לקרובה יותר לכיפה הסרוגה מאשר לחרדים בבני ברק".

רוזן מספרת שאנשי התנועה דיברו בטובת הסוציאליזם ובגנות הקפיטליזם באותן מילים שבהן השתמש קרל מרקס, וראו בכך חלק מדת משה מסיני. באחד מכתבי היסוד של האגודה נכתב: "מעולם לא כרתה התורה ברית עם המנצלים. הסתדרות פועלי אגודת ישראל דורשת מאת גאוני התורה שבעמנו, כי יקנאו את קנאת סוציאליזם של התורה ובשם התורה ישמיעו בקול רם ובפומבי את דבריהם נגד תאוות הבצע של הקפיטליזם".

קיבוצי התנועה בארץ הצטרפו לאיחוד הקיבוצים והקבוצות, תנועה חילונית שהייתה מחוברת למפא"י, ולא לקיבוץ הדתי. רוזן, נכדה מצד אמא למייסדי חפץ חיים ומצד אבא למייסדי הקיבוץ הדתי לביא, רואה את זה כברור מאליו. "הקיבוץ הדתי של 'הפועל המזרחי' היה עבורם כמו סדין אדום".

אחת המרואיינות במחקר של רוזן, חברת חפץ חיים, סיפרה לה: "כשהיינו מבקרים את סבא וסבתא בקבוצת יבנה (הקיבוץ הדתי), אמא הייתה אומרת שאפילו המים שם לא כשרים. אסור לאכול ולשתות שם, כי מכונת הכלים בחדר האוכל לא מופרדת לחלבי ובשרי. הם לא רצו שנבקר את הדודה ביבנה כדי שלא נתקלקל. לא היה לה שום בעיה שנבקר בגבעת ברנר למשל".

ההורים שלך היו מתווכחים על זה?
"כן, אבל ברוח טובה. אבא היה אומר לאמא שחפץ חיים הוא לא קיבוץ אמיתי, כי הם החליטו שהשילומים מגרמניה יועברו לחברים ולא לקיבוץ. אמא הייתה אומרת שהקיבוץ הדתי לא שומר מצוות כהלכה כי הם לא מפרישים תרומות ומעשרות, ולא מקפידים לשמור על שמיטה".

שנת השמיטה הייתה סלע המחלוקת בין הקיבוץ הדתי לקיבוץ החרדי. "בקיבוצים הדתיים של 'המזרחי' התבססו על היתר מכירת אדמה בשנת שמיטה של הרב קוק, פסיקה שלא התקבלה על ידי הרבנים החרדים שעוד ישבו במזרח אירופה. קיבוץ מחנה ישראל למשל התפרנס מעבודת אדמה גרידא, ושנת השמיטה סיכנה את קיומו".

מחנה ישראל נוסד ב-1925 בעמק יזרעאל, והיה לקיבוץ החרדי הראשון. הוא התפרק פעמיים בעשור הראשון, אבל האדמות נותרו בחזקת 'פועלי אגודת ישראל', ולכן יושבו בשלישית באמצע שנות ה-30. כשהקיבוץ החל להתבסס, נאלצו חבריו להתמודד לראשונה עם שנת השמיטה תרצ"ח (1938-1937). "גם ככה הם חיו בעוני", אומרת רוזן. "המוסדות הציוניים לא סייעו, וגם הציבור שלהם שישב באירופה כמעט לא סייע, כי זה דרש קשר עם המוסדות הציוניים. אז חיים שנור, גזבר הקיבוץ, פנה לרבנים וביקש מהם אישור לעבוד את האדמה בשנת שמיטה. אחרי שהרבנים סירבו בכל תוקף, פנה שנור לרב אברהם ישעיהו קרליץ (החזון איש), שהיה מקורב לאנשי התנועה, ומעין סמכות רוחנית עבורם.

"הוא הסביר לו שבלי לגדל יבול הם לא יוכלו לקנות מזון ויגוועו ברעב. הרב קרליץ השיב שכל סוג של עבודה חקלאית בשנת שמיטה היא כמו לאכול עוף בחמאה. ההקפדה על האיסור הביאה לפירוק הקיבוץ בפעם השלישית והאחרונה. זה היה הקיבוץ היחיד של פועלי אגודת ישראל, עד העלייה על הקרקע של קיבוץ חפץ חיים".

צוות המטבח. "אחרי שזוג אחד התחתן, הוחלט לקבל גם נשים לקבוצה" (צילום: החלוץ החרדי)

חפץ חיים הוקם על ידי אברכים שביקשו להקים "יצירה יישובית לזכרו של הרב חפץ חיים". "הם נסעו ב-1933 לרחובות במטרה לשכור אדמות ולעבוד אותן", מספרת חמיאל. "כנראה הם נראו משונים עבור האיכרים המקומיים, שלא מיהרו להפקיד בידיהם את אדמותיהם. באותם הימים היו עובדי אדמה חרדים גם במושבות, אבל הם פעלו לפי ההיתרים של הרב קוק, שאותם פועלי אגודת ישראל לא קיבלו. בסוף מצאו מישהו שהסכים להחכיר להם אדמה ליד גדרה".

חמיאל, שחקרה את תולדות הקיבוץ, מספרת שבהתחלה רק גברים הורשו לשבת על האדמות שהם עבדו. "אחרי שזוג אחד התחתן, הוחלט לקבל גם נשים לקבוצה". ב-1936 הם הבינו שעוד שנתיים תגיע שנת השמיטה תרצ"ח. הם פנו למועצת גדולי התורה להתייעצות. למועצה לא היה פתרון, והיא העבירה את השאילתא לרבי חיים עויזר מווילנה, שגם הוא לא ידע להשיב. "מדובר באנשים חכמים מאוד", מסבירה חמיאל, "אבל 2,000 שנה לא התעסקו במצוות התלויות בארץ". בסוף הפנו אותם לרב קרליץ, שיעזור להם למצוא פתרון.

מתפללים בשדות הקיבוץ. "הם נראו משונים עבור האיכרים המקומיים, שלא מיהרו להפקיד בידיהם את אדמותיהם" (צילום: החלוץ החרדי)

אחד הפתרונות שהוצעו הומצא על ידי הרב הראשי, יצחק אייזיק הלוי הרצוג (סבו של הנשיא המכהן). הוא פיתח עם קרליץ את מחרשת השמיטה, שמזיזה קצת את האדמה ויוצרת מצג שווא כאילו היא מעובדת, אבל לא באופן שניתן לזרוע. "זו תקופה שבה מי שלא חרש את אדמתו איבד אותה", מסבירה חמיאל. "לחם הם לא הוציאו בעזרת זה, אבל לפחות הם יכלו לשמור על האדמות. עד היום אנחנו מקפידים בעניין הזה – אם היית מגיע לפה בשנה האחרונה, היית רואה שכל האדמות שלנו שמוטות".

כדי לעבור את שנת השמיטה בלי לגווע ברעב, ארגן הרב הויזר התרמה שעזרה לחברי הקיבוץ לרכוש את הפרות הראשונות שלו. "למרות ההתרמה, הם הגיעו לרמה של רעב, והמשפחות שהיו להם ילדים עזבו את הקיבוץ", מספרת חמיאל. "באותה שנה גם מחנה ישראל התפרק. זה לא שהמוני בית ישראל פתחו את ארנקיהם בשבילם. אבל ההתרמה של הפרות הובילה בהמשך להמצאת מכון החליבה שומר השבת" – ועל כך בהמשך.

לאחר שנת השמיטה הראשונה, התיישבה קבוצה חרדית נוספת של עולים מגרמניה לעבוד אדמות בכפר סבא. נוצר קשר בין הקבוצות, והם החליטו להתאחד ברגע שאחת מהן תמצא אדמות להתיישבות. ב-1944-1940 עברו על הקבוצות שנים קשות מאוד. המלחמה באירופה הפכה את כל גדולי הדור למנותקי קשר, ובסופו של דבר התברר שרובם נספו בשואה. החיים בארץ בלי כל תמיכה מאירופה ומהמוסדות הציוניים היו קשים ומרים.

בתוך כך, החל דוד בן גוריון ללחוץ עליהם להצטרף לתנועה הציונית. "האינטרס שלו ברור – הוא רצה לזכות בהכרה מצד הבריטים שהוא נציגו של העם היהודי ולא רק של תנועת העבודה", אומרת חמיאל. "חוקריו קוראים לזה במילותיו שלו: ממעמד לעם. לכן הציע להם עבודה, אדמה ונשק אם רק ישלמו את השקל וייכנסו לתנועה הציונית".

חמיאל טוענת שרק כשהגיעו למצב של לחדול או להצטרף לתנועה הציונית, הסכימו חברי חפץ חיים להצטרף לתנועה. זה קרה ב-1944, בזמן המלחמה, כשטרם ידוע מה עלה בגורלם של אחיהם באירופה. "החזון איש אישר להם להצטרף לציונות בהסכמה שבשתיקה. עם צירופם למוסדות הציוניים, הם קיבלו את אדמות כפר סאלד ליד גדרה, לאחר שקיבוץ כפר סאלד התייאש ועבר צפונה, ומאז יושב שם קיבוץ חפץ חיים. התנועה הציונית הצילה אותם, ואולי אחת הסיבות להסכמתו של החזון איש היא גורלו המר של קיבוץ מחנה ישראל. בכל מקרה, זאת הייתה הפעם הראשונה שקבוצה חרדית מצטרפת לתנועה הציונית".

ראשית החליבה הרובוטית והגידול ההידרופוני

"מהרגע בו הצטרף קיבוץ חפץ חיים לתנועה הציונית, תרומתו להקמת המדינה הייתה אדירה, ולצערי, מפאת הצניעות, היא לא מוכרת", אומרת חמיאל. "לכן שי רייכנר, ראש המועצה האזורית נחל שורק, משקיע בהקמת מוזיאון 'החלוץ החרדי', שינציח את פועלם של מייסדי הקיבוץ בגזרות שונות של הקמת המדינה".

תרומתם של חברי חפץ חיים מתחילה בקליטת פליטי השואה: "בגלל הנראות הגלותית שלהם, הזקן, הלבוש החרדי, זה היה הכי אפקטיבי לערבב ביניהם את המעפילים שהגיעו לארץ. חברי חפץ חיים נרתמו לכך בשמחה – הם היו מקבלים כל לילה ידיעה על הנקודה שבה תעגון אוניית מעפילים, הולכים לחוף, וממהרים להתערבב עם העולים ולהביאם לקיבוץ".

ראשוני חפץ חיים. "פליטי השואה שפחדו מהחילוניות הרגישו בבית" (צילום: החלוץ החרדי)

היתרון הגדול של הכנסת עולים לארץ דרך קיבוץ חרדי הייתה שהוא הזכיר להם את הבית, להבדיל מיתר ההתיישבות העובדת שהייתה זרה להם. "רבים מפליטי השואה פחדו לעלות לארץ מפני שפחדו מאורחות החיים הנהוגים בה, החילוניות, הלבוש. בחפץ חיים הם הרגישו בבית. משם זה מתפתח גם לנושא השליחויות באירופה. הבינו במוסד לעלייה ב' שיש משמעות אדירה לשלוח דווקא את חברי חפץ חיים למחנות באירופה, כי יש להם יכולת לטפל בבעיות שהקיבוצניקים החילוניים פשוט לא הבינו".

יוסף בכרך, אחד הרבנים הראשונים של חפץ חיים, היה רב וגם מדען. "חזון חייו היה להשתמש במדע המודרני כדי לאפשר את הקמת ארץ התורה בחפץ חיים", אומרת חמיאל. "הוא שקד יומם וליל על פתרונות לבעיות שצצו בנושאי חקלאות והלכה".

אחד הסיפורים המפורסמים שנותרו ממנו הוא פיתוח מכוני החליבה הכשרים. ב-1946 נהיה מסוכן מדי להכניס ערבים ליישובים היהודיים, מה שהביא לסופה של חליבת השבת בידי גויים. יישובים אחרים מצאו דרכים לא כשרות להסתדר, אבל עבור חפץ חיים זו הייתה סוגיה הלכתית מורכבת. מצד אחד, איסור צער בעלי חיים, שמחייב לחלוב את הפרות כדי למנוע מהן את הגודש בעטינים שמוביל לסבל. מצד שני, חל איסור מוחלט על חליבה בשבת.

"הרב בכרך שמע על מכונת חליבה רובוטית שזרוקה ברחובות", מספרת חמיאל. "מדובר במכונה הראשונה שהגיע לארץ משבדיה, לאחד הקיבוצים, ובאותו הקיבוץ לא הסתדרו איתה וטענו שהיא פוגעת בפרות. הרב בכרך לקח את המכונה, והזמין מהנדס של היצרן השבדי, שיחד עם החזון איש יתקינו אותה כך שניתן יהיה לחלוב בשבת. המכונה שופכת החוצה את החלב הראשוני. זה קיבל הכשר, ועבד מצוין, ובעקבות ההצלחה הוזמנו מכונות חליבה נוספות, גם בישובים חילוניים".

הרב קלמן כהנא (משמאל) מלמד תורה בקיבוץ חפץ חיים. שכנע את בן גוריון לא לחתום על מגילת העצמאות בשבת (צילום: זולטן קלוגר/לעמ)

בכרך נפל במלחמת השחרור. הוא היה חובש קרבי, והתלווה לאחת השיירות שהופגזו בדרך לירושלים. "זו הייתה אבדה גדולה. הוא היה רב ומדען חשוב בקיבוץ, לצד רבני הקיבוץ הרב הלל ברוקנטל והרב קלמן כהנא, ששכנע את בן גוריון לא לחתום על מגילת העצמאות בשבת, ולבסוף חתם עליה בעצמו". המורשת של הרב בכרך, שימוש במדע לשם חידוש החקלאות העברית הכשרה, המשיכה בחפץ חיים.

מאיר שוורץ, ניצול שואה שהיה ממייסדי חפץ חיים ונפטר בשנה שעברה, החל לערוך בסוף שנות ה-40 ניסויים בגידול תוצרת חקלאית ללא אדמה. את הרעיון לגדל ירקות בערוגות בטון מלאות חצץ קיבל לדבריו מחברו בנימין מינץ (לימים שר הדואר וסגן יו"ר הכנסת). "את הניסויים הוא ערך אחר הצהריים, מחוץ לשעות העבודה, כי חברי הקיבוץ לא האמינו שייצא מזה משהו. הוא כתב בזיכרונותיו שהיו כאלה שהתעלמו מהניסויים שלו, וזה היה מעליב. היו כאלה שכעסו עליו, לעגו לו, טענו שהוא מוציא לקיבוץ שם רע של מטומטמים, כי הרי זה ברור שצמחים לא יכולים לגדול ללא אדמה. "היו רק שני חברים שתמכו בו", אומרת רוזן, "אחד מהם הוא סבא שלי".

ד"ר נועה רוזן. "מהרגע בו הצטרף קיבוץ חפץ חיים לתנועה הציונית, תרומתו להקמת המדינה הייתה אדירה, ולצערי, מפאת הצניעות, היא לא מוכרת" (צילום: אלבום פרטי)

בשנת השמיטה התשי"ב (1952-1951) שוורץ כבר הצליח לגדל ירקות ללא אדמה, בשיטה שהייתה ידועה אז רק למעטים, ונקראת 'הידרופוניקה'. באמצעות הניסויים שערך, הוא דייק את המשתנים השונים שנדרשים לגידול צמחים בחצץ, זיקק את הכימיקלים שיש להוסיף למים ופיתח שיטות שישמשו בעתיד בכל העולם. "ההצלחה של החקלאות ההידרופונית בחפץ חיים הביאה להתעניינות בשיטה", מספרת רוזן. "בן גוריון כתב לו שהשיטה עשויה לעזור למתיישבים בנגב הצחיח. בהמשך הוא פתח מכון מחקר וייעץ לממשלות בכל העולם. אפילו נאס"א הזמינו אותו ללמד אותם הידרופוניקה כדי לבחון פוטנציאל לגידול ירקות בחלל. הוא הפך לשם עולמי וכיהן כנשיא אגודת ההידרופוניקה הבינלאומית, וכנשיא אגודת מדענים שומרי תורה. כל זה בזכות ההקפדה על השמיטה".

תקנון הקיבוץ ותקנון הצניעות

ברבות השנים הפך קיבוץ חפץ חיים לעוגן תיירות משמעותי למגזר החרדי. מאות אלפי תיירים מבקרים מדי שנה בפארק המים היחיד בארץ שמופרד לחלוטין בין בנים לבנות, בבית המלון שמחזיק בכשרות בד"ץ, שאין בו טלוויזיה בחדרים, ולכל חדר יש סוכה נפרדת משלו. "בתור ילדות היינו עובדות בענף התיירות", נזכרת חמיאל, "אם זה לא מספיק לשטוף את כל הכלים בחדר האוכל של הקיבוץ, אז תמיד אפשר לשטוף עוד כלים בבית המלון".

בקיבוץ התפתחו מסורות ייחודיות. "מבחינת לבוש, יש תקנון צניעות שנוסף על תקנון הקיבוץ, אבל זה לא לבוש חרדי שחור. זה לא כמו במושב יסודות, שם מסיימים יום עבודה על הטרקטור, מתקלחים ומתלבשים בתלבושת חרדית. אצלנו זה לבוש שמזכיר יותר את הכיפה הסרוגה".

גם המכבסה של הקיבוץ פעלה קצת אחרת מקיבוצים אחרים. "אצל חרדים אסור לספור אנשים", מסבירה חמיאל, "אני חושבת שזה מאוד התעצם בשואה. לכן אין לנו מספרים על הבגדים, פשוט רוקמים את השם של האדם ששייך לו הבגד במקום". מאפיין נוסף שייחודי לקיבוץ החרדי, וקשור לדעתה של חמיאל למשאם של ניצולי השואה, הוא ריבוי הילדים. "אני שמינית מתוך עשרה ילדים, וזה ממש לא יוצא דופן פה. התחושה היא שהיה פה פיצוי על כל מה שאבד בשואה".

בית הכנסת בחפץ חיים כיום. חמיאל: "אני שמינית מתוך עשרה ילדים, וזה ממש לא יוצא דופן פה. התחושה היא שהיה פה פיצוי על כל מה שאבד בשואה" (צילום: אריאל פלמון)

חפץ חיים היה מראשוני הקיבוצים שהופסקה בהם הלינה המשותפת וארוחות שישי בחדר האוכל. בניגוד לקיבוץ הדתי, שרוב קיבוציו נותרו שיתופיים עד היום, הקיבוצים החרדיים הופרטו כבר לפני שני עשורים. חמיאל קושרת את זה לאופי הקהילתי-חרדי של הקיבוץ, שהופרט בשנת 2000 ופועל מאז במודל קואופרטיבי של 'קיבוץ מתחדש'.