יום הרפובליקה ההודי שחל השבוע מעולם לא נהנה מיחסי הציבור של יום העצמאות שלה. ה-26 בינואר הוא מין יום חורפי ויבש בדלהי הבירה. למרות ההוד של מצעדים צבאיים ונאומים מלאי פאתוס לאומה, ואף אורחי כבוד מחו"ל (השנה נשיא מצרים א-סיסי כיבד את העם ההודי בנוכחותו). ובכל זאת, מחוץ להודו, יום הרפובליקה לא מצליח לכוון אליה את זרקורי התקשורת.

את יום העצמאות שלה, שחל ב-15 באוגוסט, הודו נאלצת לחגוג בסמוך ליום העצמאות הפקיסטני, שחל יום קודם. הסמיכות מזמינה מיד את ההשוואה בין המדינות: מי הצליחה יותר? מי חזקה יותר? ומי גרעינית יותר? אבל בניגוד ליום שהכתיב לה הכובש הבריטי במועד עזיבתו, את יום הרפובליקה שלה, הודו בחרה לעצמה.

חיילים בצבא ההודי צועדים בניו דלהי במהלך חגיגות יום הרפובליקה ההודי (AP Photo/Manish Swarup)

ישראל והודו מוזכרות לא מעט בנשימה אחת, כמקרה נדיר של מדינות דמוקרטיות בעולם הפוסט-קולוניאלי של תום מלחמת העולם השנייה. מדי פעם מושמע החרוז הנעים לאוזן הישראלית וההודית לפיו בין בנגלדש למרקֵש (במרוקו) יש רק שתי דמוקרטיות. אבל הודו לקחה את הדמוקרטיה שלה צעד אחד קדימה מישראל, וב-26 בינואר 1950 היא כוננה חוקה, שלפיה פועלת המדינה העצומה מאז ועד היום.

את החוקה כותב העם

כאשר עזבו הבריטים במחצית אוגוסט 1947 את הודו ופקיסטן, הודו עדיין לא היתה מדינה ריבונית. היא עדיין היתה דומיניון בחבר העמים הבריטי שצריך להגדיר את עצמו. אבל איך האומה הגדולה בעולם אחרי סין, תוכל בכלל להסכים על הגדרה שאותה יסכימו לקבל מאות מיליוני הודים (כיום 1.4 מיליארד בני אדם) מדתות, לשונות וקאסטות שונות?

הקומוניסט ההודי מ"נ רוי הגה את הרעיון שחוקה לא כותב אדם אחד וגם לא וועדת היגוי, את החוקה כותב העם. כמעט שלוש מאות הודים היו חברים בוועדה באסיפה המכוננת של החוקה, הם ראו את הודו הריאלית, הקאסטאית, המקוטבת; וחלמו על הודו אחרת, שוויונית, סובלנית, סולידארית.

חודשי ההכנה הארוכים הניבו את החוקה הארוכה בעולם. 145,000 מילה, ארוכה פי שלושים מהחוקה האמריקנית. היא מגדירה שבע זכויות יסוד: הזכות לשוויון, הזכות לחירות, הזכות נגד ניצול, הזכות לחופש דת, הזכות לחינוך, הזכות לקניין (שבוטלה בהמשך) והזכות לסעד חוקתי. החוקה מגדירה זכות בחירה אוניברסאלית לכלל ההודים, נשים וגברים, בבחירות הכלליות ובבחירות האזוריות למדינות האיחוד ההודי. היא קובעת שהבחירות תיערכנה לכל המאוחר אחת לחמש שנים. החוקה גם דורשת להקים וועדת בחירות עצמאית שתפקח על התהליך הדמוקרטי.

הנוסח המקורי של הפתיח לחוקת הודו (לפני שינויי הנוסח של התיקון ה-42 לחוקה), בעבודת אמנות מאת ב"ר סינהה (צילום: ויקימדיה)

זכות הבחירה האוניברסאלית הפכה את הודו מיד לדמוקרטיה הגדולה בעולם, תואר שהיא מחזיקה גם היום. החוקה מגדירה את היחסים בין המרכז לבין השלטון המקומי והאזורי, היא קובעת מהן הלשונות הרשמיות בהודו. החוקה מגדירה את אזרחי הודו כריבון, ובטרמינולוגיה הישראלית, הודו היא 'מדינת כל אזרחיה'. שש קהילות מוגדרות בחוק כמיעוט, בהן מוסלמים ונוצרים, והחוקה מעניקה למיעוטים הדתיים והלשוניים בהודו את הזכות להקים מערכות חינוך עבור הקהילות שלהם, ואוסרת על המדינה להפלות אותם.

רוב תיקוני החוקה ההודית עברו ללא תשומת לב ציבורית, התיקון ה-42 לחוקה לעומתם, מלווה את הודו עד היום. בשנים 1975-1977, כאשר הושעתה הדמוקרטיה בהודו ופינתה מקום למשטר חירום, העביר הפרלמנט ההודי תיקון לחוקה בו הממשלה היא זו שממנה את שופטי בית המשפט העליון, והודו מוגדרת כמדינה חילונית וסוציאליסטית.

מפקדות במשטרה המקומית של מדינת אסם בהודו במצעד לרגל יום הרפובליקה ההודי (AP Photo/Anupam Nath)

עם כינון החוקה הפכה הודו לרפובליקה, למדינה ריבונית לכל דבר שאין לה דבר וחצי דבר עם הכובש לשעבר מאנגליה. בדומה לדמוקרטיות פרלמנטריות אחרות, ראש הממשלה הוא בעל הכוח, ונשא הרפובליקה הוא בעיקר דמות סמלית, אם כי החוקה ההודית העניקה לנשיא את הסמכות להדיח ראש ממשלה מכהן, סמכות שכמעט נוצלה בשנת 1987.

בית משפט עליון מהחזקים בעולם

יומיים לאחר כינון החוקה ומתוקפה, הוקם בית המשפט העליון בהודו. זהו אחד מבתי המשפט החזקים בעולם, הוא לא מהסס לנשוך כאשר מנסים לפגוע בעצמאותו.

בהיסטוריה הדמוקרטית של הודו יש, כאמור, כתם בלתי מחיק של שנתיים. בין השנים 1975-1977 ביטלה ראשת הממשלה אינדירה גנדי את הדמוקרטיה ומוסדותיה והכריזה על מצב חירום. בית המשפט העליון לא הכיר בשנתיים האלה בלגיטימיות של הצעד ההרסני, אבל הוא גם לא פסל אותו, וניסה ללכת על ביצים עד יעבור זעם.

כאשר חזרה הדמוקרטיה להודו, ביצר בית המשפט את מעמדו על ידי מוסד הקולֵגיוּם, בו שופטים נבחרים על ידי שופטים אחרים. הניסיון של הממשלה להתערב במינוי נשיא בית המשפט העליון – ניסיון שצלח בשנות השבעים – הפך קשה לביצוע, כתוצאה מציפוף שורות של השופטים, ואובדן לגיטימציה של אינדירה גנדי בעקבות כתם השעיית הדמוקרטיה. הסעיפים בתיקון ה–42 לחוקה, שפגעו בעצמאות בית המשפט, נפסלו בפסיקה של העליון בשנת 1980.

היוזמה של מודי להחלשת בית המשפט סוכלה

שלושה עשורים של אי יציבות פוליטית בהודו חיזקו את בית המשפט העליון. הוא הפסיד כמה קרבות, אבל מצבו במערכה רק הלך והשתפר. ואז, ב-2014, עלה לשלטון ראש הממשלה הנוכחי, נרנדרה מודי.

יונים עפות סביב כיפת המבנה של בית המשפט העליון ההודי בני דלהי (AP Photo/Tsering Topgyal, File)

מפלגת העם ההודית, ה–BJP, זכתה בלמעלה ממחצית המושבים בבית התחתון של הפרלמנט, בלי צורך בשותפות פרלמנטריות משמאל ומימין. כוח מוחלט. אחד הצעדים הראשונים של הממשלה היה להחליף את הקולגיום בוועדה לאומית למינוי שופטים (NJAC). העתירות לא איחרו להגיע, ותוך פחות משנה פסקו השופטים שהשינוי אינו חוקתי, וכוננו מחדש את הקולגיום.

אחד השרים בממשלתו של מודי כינה זאת "עריצות הבלתי נבחרים". אמירה כה קיצונית מצד ארוּן ג'טלי, אחד השרים העדינים, המשכילים והרהוטים של ממשלת הימין נפל אמנם על אוזניים כרויות בימין ההודי, אבל התוצאה נותרה בעינה, השופטים סיכלו את היוזמה, והיא ירדה מאז מהפרק.

מקור עוצמה נוסף של בית המשפט העליון בהודו הוא שאינו לא מחויב בעותר/ת כדי לקיים דיון. הוא יכול לקיים דיון על דעת עצמו (Suo Moto), וזו פרקטיקה שנמצאת בשימוש גובר של בית המשפט, וזכתה לתשומת לב בתקופת הקורונה בה בית המשפט חייב את ממשלת הודו לספק צרכים בסיסיים לכלל האוכלוסייה בזמן המגיפה והסגר. העליון דרש מהממשלה לבנות תוכנית לאומית לטיפול במשבר, ולהנגיש את חיסוני הקורונה באופן שוויוני גם לתושבי הפריפריה.  ברוב הדמוקרטיות, בית משפט לא ידון בסוגיה אם אין אליו עתירה של צד נפגע. לא כך בהודו.

פסיקות פרוגרסיביות לצד הליכה בין הטיפות

יום הרפובליקה, שהוא גם יום החוקה ההודית, מאפשר להודים להתגאות באחד המוסדות ההודים היחידים שאין מעליהם עננה של שחיתות. היוקרה של בית המשפט מאפשרת לו יצירתיות רבה. למשל, ב–1967 פסק בית המשפט העליון שאין למחוקקים ההודים סמכות לשנות זכויות יסוד שנקבעו בחוקה של 1950. העמדה הזו אפשרה לו לחסום חקיקה אנטי ליברלית.

בית המשפט העליון בדלהי הוא גם אחד החלוצים בכל הנוגע לזהות מגדרית. ב-2014 עתר לבית המשפט הגוף ההודי המקביל ליחידת הסיוע המשפטי במשרד המשפטים הישראלי (NALSA) בשם קבוצת טרנסג'נדרים, ובית המשפט פסק שטרנסג'נדרים, אם ירצו בכך, יוגדרו בחוק כמגדר שלישי, לא גברים ולא נשים. עוד הוא פסק שזהות מגדרית היא פסיכולוגית, ולא ביולוגית. לכן, לא המדינה קובעת את המגדר, אלא האדם.

אבל אם משתמע מהדברים עד כה שבית המשפט העליון בהודו הוא נוקט קו עקבי ומואץ של התערבות פרוגרסיבית, ראוי להזכיר מה הוא פסק רק שנה אחת קודם לכן. העליון ההודי ביטל פסיקה של בית משפט זוטר ממנו מ-2009, שהכשירה את ההומוסקסואליות במדינה, וזאת בניגוד לסעיף 377 בחוקה ההודית, שאוסר על "יחסי מין שלא כדרך הטבע". סעיף זה משמר את חוק בריטי מ-1862, שקדם לחוקה. בית המשפט העליון פסק שזו סוגיה פרלמנטרית, שבה לא היתה הצדקה להתערבות שיפוטית. אחרי יותר מחצי עשור של אנחת רווחה, הוא השיב את הפללת הקהילה הגאה לסדר היום.

מחאת תומכי זכויות להט"ב בניו דלהי על פסיקת בית המשפט העליון, שביטל פסיקה לפיה הומוסקסואליות אינה פשע (Mohd Zakir/Hindustan Times via Getty Images)

אם נבדוק כמעט עשור של שלטון ימני בהודו, נגלה שכמעט בכל הפסיקות החשובות, בית המשפט העליון נתן רוח גבית לממשלת מודי. שופטי העליון אישרו את צמצום האוטונומיה של הקהילה המוסלמית בדיני האישות (ובעיניי טוב שכך). הם פסקו שיוקם מקדש הינדואי על חורבות מסגד שנחרב בפרץ אלימות הינדואית לפני שלושים שנה (המסגד שנהרס נבנה על חורבות מקדש הינדואי עתיק). הם גם סירבו להתערב בהחלטה של הממשלה ההודית לבטל את המעמד האוטונומי של מדינת קשמיר.

ביותר ממאתיים העתירות נגד אפליית המוסלמים בחוק האזרחות החדש, לפיו בקשה של תושבי השכנות המוסלמיות של הודו לקבלת מעמד פליט תזכה לעדיפות נמוכה לעומת בקשות של בני דתות אחרות, בית המשפט לא ממהר לשום מקום. הוא קובע דיון, ועוד דיון, בהפרש של חודשים, מבלי להגיע להכרעה שעלולה לעמת אותו עם הממשלה. שופטי העליון נתנו גם רוח גבית למכסות בתעסוקה ולימודים עבור אנשי קאסטות גבוהות ממעמד כלכלי נמוך, המצביעים הקלאסיים של הימין.

למעשה, ממשלת מודי לא יכולה היתה לבקש בית משפט מפרגן יותר, בהינתן ששופטי העליון בהודו לא ממש צמחו בערוגת הימין. גם כאשר הממשלה הפסידה בבית המשפט, למשל במחאת החקלאים ההודים, בית המשפט העליון שיקף לממשלה המרכזית שהכרעתו אינה מכוונת נגדה. השופטים קבעו שיש ממש בטענות לפיהן הסמכות למדיניות חקלאות נמצאת במדינות השונות של הפדרציה ההודית, בדומה למודל האמריקני, ולא בממשל המרכזי. גם אז, בית המשפט לא פסל את החוק, אלא הציע להשעותו לטובת משא ומתן בין השלטון המרכזי לבין מדינות הרפובליקה וארגוני המחאה.

לא למתוח את החבל יותר מדי

אפשר כמובן לתלות את הזיגזגים של בית המשפט במקריות של הרכב שופטים שונה מדיון לדיון. הרי בכל בית משפט יש שופטים שמרניים ופרוגרסיביים, קל וחומר בקרב 34 שופטי העליון ההודים.

ובכל זאת, נדמה לי שיש פה עניין עמוק יותר. השופטים הם ליבראליים יותר מאשר הציבור והפוליטיקאים ההודים, והם יודעים שאם יחמירו בהלכות פרוגרסיביות, סופם שהציבור והרשות המחוקקת יקלו בהלכות עצמאות בית המשפט.

הכוח של בית המשפט העליון עצום, והשופטים נוטלים לעצמם חירות לפסוק שתיקוני חוקה מסוימים שעוברים בפרלמנט אינם חוקתיים (“unconstitutional constitutional amendments”), ושהיבטים מסוימים של החוקה הם נצחיים ואף בית מחוקקים לא רשאי לשנותם. כל פרלמנט הודי יודע מניסיון העבר, שאם יחוקק חוקים שימנעו מבית המשפט העליון את הזכות לפסול תיקוני חוקה, בית המשפט יפסול את החוק.

ולמרות כוחו הגדול, קשה להגיד שבית המשפט העליון בהודו נמצא בסכנה. אין כיום כוחות פוליטיים משמעותיים שפועלים נגדו בגלוי והתרסה. זאת מכיוון שבסך הכל הוא היטיב עם שלטון הימין עד כה, והחלופה של אי ציות לבית המשפט לא נמצאת בלקסיקון של ראש ממשלת הודו.

בלי שחיתות, עם חוש פוליטי, ודמות מיתית אחת

אחת הסיבות לעוצמתו ומעמדו היא שהשחיתות לא דבקה בשופטי העליון. גם מקטרגיו יודו שהשחיתות בו נמוכה יותר מאשר במשטרה, בפוליטיקה, בבתי המשפט המקומיים ובעולם העסקים. העליון ההודי הוא נווה מדבר של אווירה מנומסת ומלומדת, ודיונים לגופם של דברים.

סיבה שנייה ליכולת של בית המשפט לשרוד את הבזאר הפוליטי ההודי, הוא שיש לשופטים חוש ריח פוליטי, והם לא נכנסים לפינות בהם כל הציבור השמרני ימני יהיה נגדם. למשל, הודו מוגדרת בחוקתה כחילונית וסוציאליסטית. גם המפלגות מחויבות להיות חילוניות. אבל מעולם לא נפסל בבית המשפט העליון שום כוח פוליטי משמעותי מהצד הדתי-ימני, בשל מצעו הסותר את החוקה. הסוציאליזם הפך לאות מתה, את החילוניות דרשו באופן יצירתי, המשבר החוקתי שיכול היה להיווצר על ידי קריאה 'יחפה' של החוקה – נמנע.

ויש סיבה שלישית, מעט פחות מדוברת. הודו היא ארץ שמרנית, דתית, ארץ של מקדשים וגורואים. החוקה קשורה בזיכרון הקולקטיבי ההודי בדמות אחת, של מי שעמד בראש וועדת הניסוח של החוקה היה בהירו רמג'י אמבדקאר. בן לקאסטה המנודה, הדאליט. המשפטן המרהיב ביותר בהודו נולד במקום הנמוך ביותר בעולם, ומעולם הוא לא נרתע מעימות עם אף אחד מחבריו המיוחסים. גם המהאטמה גנדי זכה לשבט ביקורתו, והוא אף המיר את דתו מהינדואיזם לבודהיזם. הוא לא יכול היה להישאר במסגרת דתית שנותנת לגיטימציה, אף מקדשת, אי שוויון מהותי בין בני אדם.

הודים מניחים פרחים על דיוקנו של אמבדקאר, שר המשפטים הראשון של הודו ואבי החוקה ההודית, בטקס לציון 130 שנה להולדתו במטה מפלגת העם ההודית (Naveen Sharma / SOPA Images/Sipa USA)

היום אמבדקאר נערץ בהודו לא פחות מהמהאטמה, וספרו 'השמדת הקאסטות' הוא הקאנון של הפוליטיקה ההודית. אחרי הרבה כאבי בטן, הימין אימץ את אמבדקאר כאחד מאבות האומה. העובדה שהוא ומאמיניו חצו כביש צדדי לעבר הבודהיזם, בתוך השכונה האמונית והפילוסופית של הודו, ולא נקטו צעד מחאה של התאסלמות/התנצרות או אתיאיזם, נתפסת היום בימין ההודי כצעד הצלה של הציביליזציה ההודית, שפשעה כלפי אלה המכונים טמאים ללא כל הצדקה.

גם בצד השמאלי, אמבדקאר הוא קונצנזוס, אפילו קדוש מקומי. הוא הנציג האולטימטיבי של הליברליזם ההודי והצדק החברתי. מנסח החוקה ההודית ושר המשפטים הראשון שלה מזוהה עם החוקה ההודית, ושופטי העליון הם שומרי האש שהוא הצית. הם הפרשנים הטובים ביותר שהודו המורכבת כל כך יכלה למצוא.

פרח הלוטוס של הודו

בית המשפט העליון בהודו העצומה, הוא ראש הפירמידה בחוויית המפגש של ההודי הפשוט עם שלטון החוק. גם אם החוויה במדרגות הנמוכות של מערכת המשפט והשיטור לא תמיד מעניקה לו תקווה לצדק, בית המשפט העליון נותר הלוטוס, אותו פרח שגדל ללא פגם וזוהמה, גם בבריכה המלוכלכת. הוא פתח התקווה לצדק בהודו.

בין המצעדים והטקסים הצבעוניים, שלהי ינואר הם ימי החג של הדמוקרטיה ההודית. דמוקרטיה של כמעט מיליארד וחצי בני אדם, שבבסיסה חוקה בת שבעים ושלוש שנים.