"עשרים שנה זה רק מספר. התחושות אותן תחושות. שנה אחת יותר, שנה אחת פחות, מה זה משנה? זה אותו כאב. אותו חוסר. אותו אובדן", אומר רון קרמן, אביה של טל ז"ל, שנהרגה בפיגוע בקו 37 בשדרות מוריה בחיפה ב-5 במרץ, 2003.

בשעה 14:12 הרעיד פיצוץ אדיר את הר הכרמל. בשעת הצהריים האוטובוס היה עמוס בעשרות נוסעים, רבים מהם תלמידים שהיו בדרכם מבתי הספר הביתה. בפיגוע נהרגו 17 בני אדם, בהם תלמידי התיכון טל קרמן, אסף צור וסמדר פירסטטר. "קשה לי במיוחד עם קלישאות שהזמן מרפא את הכול, ושמהשכול אפשר 'פשוט לצמוח'", אומרת אסתר פירסטטר, אמהּ של סמדר. "לא צומחים מכזה אסון, אבל כן אפשר לחיות".

"עליתי לגרושתי אורלי, חיבקתי אותה ואמרתי: 'הלכה לנו הבת'"

"עשינו סופ"ש עם החברים של טל לציון 20 שנה לפיגוע בחודש שעבר. כולם הגיעו עם הילדים שלהם כי הם כבר אנשים מבוגרים ואמרתי לעצמי: 'העולם ממשיך, רק טל נשארה באותו מקום 20 שנה, לא זזה'".

טל, בת 17 במותה, הייתה תלמידת בית הספר עירוני ה' בחיפה ואחת מ-17 הנרצחים בפיגוע. כמה ימים לפניו היא עוד בילתה יחד עם אביה בביתו. הם הקשיבו יחד לאלבום אהוב של פוליקר ואכלו ארוחה גדולה במסעדת הסטייקים הנודעת של חיפה, מפגש הבוקרים. "אני זוכר כל פרט ופרט מהפגישה האחרונה", אומר קרמן, "היא הראתה לי בהתלהבות את כל התעודות שלה ומשם הסעתי אותה לחברה. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה חיה. אחרי זה, זה כבר היה באבו-כביר".

טל קרמן. "אני זוכר כל פרט ופרט מהפגישה האחרונה" (צילום: באדיבות המשפחה)

קרמן התחתן בשנית כמה חודשים לפני הפיגוע. טל לא רצתה בחתונה הזו וגם לא התביישה להגיד לו את זה בפנים, אך בכל זאת נכחה בה לבסוף. "היא הייתה עם פרצוף חמוץ כל החתונה", נזכר קרמן. "היא כתבה בבלוג שלה: 'זו גרושתו לעתיד של אבא'. היא הייתה צינית, מצחיקה ומאוד חברותית". על מצבתה המעוטרת כלוח שחמט נכתב: בת, אחות, נכדה, נינה והחברה הכי טובה. "מהיום הראשון ידעתי שאני במלחמה אבודה מול הזיכרון שלי. זיכרון זה דבר שתמיד ייחלש. הדברים הם לא כמו שהיו בשנה, שנתיים הראשונות. אני מוצא את עצמי נאחז בכל פרט, אפילו שערה".

במכון הפתולוגי לא רצו לתת קרמן לראות את בתו, אבל הוא התעקש. "אמרו שעל סמך היכרות אישית לא ניתן לזהות, אבל זה היה שקר ואני שמח שהתעקשתי", הוא עוצר את דיבורו לרגע, ואז ממשיך, "לא הצלחנו לאתר אותה. נסענו לבית החולים רמב"ם וכשלא מצאנו, אמרו לנו לנסוע לאבו-כביר. בדרך ביקשו את מספר הטלפון של רופא השיניים שלה. הגענו לשם ואתה יושב שם עם כל המשפחות שמחכות לבשורה. בשעה 12:00 קראו לנו לחדר, היה שם שוטר, עובדת סוציאלית, רופא. אחרי זה עליתי לגרושתי אורלי, חיבקתי אותה ואמרתי: 'הלכה לנו הבת'. שני הזיכרונות האלו חרוטים. אחד לצד השני".

"הכי מפחיד זה שאגיע לשלב שבו פשוט לא אזכור"

"הבעיה היא שהכול היה כל כך שגרתי ערב הפיגוע שאין לי שום זיכרון ממנו", אומר יוסי צור, אביו של אסף שנרצח בפיגוע. "בבוקר הפיגוע טסתי לחו"ל, וקיבלתי את ההודעה שם. מאז אני זוכר את הכול. אבל מהפעם האחרונה שראיתי אותו אין מילימטר של זיכרון. חודשים, שנים שאני מנסה להיזכר אבל כלום לא עולה. זה כל כך מעצבן, מרגיז, מציק. זה ממש הפך לאובססיה באיזשהו שלב, והיא לא עוברת עד היום, גם אחרי 20 שנה. כמה שאתה מתעקש יותר, יש לך פחות סיכוי".

אסף צור. "מהפעם האחרונה שראיתי אותו אין מילימטר של זיכרון" (צילום: באדיבות המשפחה)

בעולם ללא טלפונים חכמים, ווטסאפ, הודעות קוליות וסרטונים בטיקטוק, לא נשארו כמעט עדויות מוחשיות לחיי ילדיהם. אסף, תלמיד בית הספר אורט חנה סנש, היה בדרכו הביתה אחרי שכלל לא התכוון לעלות על קו האוטובוס. הכינוי שלו בפי רבים היה בלונדי בגלל שערו הבולט, החיוך והעיניים השובבות מלאות החיים, שממש בורקות החוצה מתוך התמונות. הוא ילד של ים וגלים שהכינוי וצורת גלשנו נחרטו גם על מצבתו. ככל שהשנים עוברות, מחלחלת אצל ההורים ההבנה הקשה מנשוא שהתפיסה של מה שהיה צליל הקול, חיתוך הדיבור, התנועות של הגוף והפנים של ילדיהם מתקהים ומיטשטשים, ואין דרך חזור. התמונות קופאות ודוהות כמו הזיכרון עצמו.

"הזיכרון הוא כמו סיוט, כי אני כל הזמן מפחד לשכוח", אומר צור. "המון פעמים אני מנסה להיזכר במשהו ולא מצליח. מנסה שוב ולא מצליח. ואני מנסה ומתאמץ ופתאום עולה כזה פחד שאולי זה כבר הלך לאיבוד לתמיד. הדבר שהכי מפחיד זה שאגיע לשלב שבו פשוט לא אזכור".

אמנית שצור יצר איתה קשר ציירה ציור של אסף על פי תמונה שלו בצבעי פנדה. המחברת עם הציור הייתה סגורה זמן ממושך, ובלי שהתכוונה לזה מראש, הציור עבר לצד השני של הדף במעין שכפול מטושטש. "מסגרתי את התמונה בדיוק ככה: הזיכרון לצד תהליך השכחה", אומר צור. "הדברים מתפוגגים".

"עמדתי בתחנה כשלפתע נשמע פיצוץ שהרעיד את כל ההר"

"אני זוכרת הכול. הכול. גם את המפגש האחרון וגם את כל יום הפיגוע. אבל עם השנים אני מבינה לצערי שאני בקושי זוכרת את הקול שלה", אומרת אסתר פירסטטר, ששכלה את בתה סמדר באותו הפיגוע. "בבוקר היא הלכה לבית הספר. עשתה לי היי, רצתה לבוא לתת לי נשיקה, אבל מכיוון שכבר הייתה צריכה לצאת החוצה, פשוט יצאה. אני מקללת את היום הזה. סמדי הייתה ילדה שהייתה בבית יותר מאשר בבית הספר, בתיכון שלה כבר הוציאו מכתב שאם היא תמשיך להיעדר כל כך הרבה הם יצטרכו לשקול שהיא תישאר כיתה".

סמדר פירסטטר. "עם השנים אני מבינה לצערי שאני בקושי זוכרת את הקול שלה" (צילום: באדיבות המשפחה)

סמדר, בת 16 במותה, תלמידת בית ספר ויצו לאומנויות, ציירת מוכשרת שחלמה להיות שחקנית, הייתה בדרכה חזרה מבית הספר הביתה. ברגע הפיגוע אסתר בדיוק חיכתה לאוטובוס, כמה תחנות בהמשך כיוון הנסיעה של קו 37 במעלה הר הכרמל. "עמדתי בתחנה כשלפתע נשמע פיצוץ שהרעיד את כל ההר. זה היה כמו בום על-קולי. השמיים כולם התמלאו בשנייה באלפי ציפורים. עשרות מאבטחים התחילו לרוץ לכיוון הפיגוע וקולות אמבולנס מילאו את המרחב. אני עליתי לאוטובוס שהגיע בדיוק לתחנה, שם פגשתי חברה שעובדת איתי ואמרתי לה: 'שרה, אני לא שקטה'".

ימים בודדים אחרי תום השבעה על בתה, נפטרה אמה של פירסטטר. אחרי כמה שנים נפטר בעלה מדום לב, שלדברי פירסטטר היה המשך למצב הקשה שהגיע אליו בעקבות אובדן בתם. "לא רצינו הנצחה, לא גנים ולא אנדרטאות", היא אומרת, "אני נותנת מלגה לבית הספר שלה כל שנה וזהו. אני אומרת שכל עוד אני חיה וזוכרת עם המשפחה הקרובה זה בסדר. כי מה יש לספר על ילדה בת 17, מה היא הספיקה בחיים? כתבתי את השמות של שני הסרטים האחרונים שהלכנו לראות ביחד. אחד עם ליאונרדו דיקפריו, שהיא מאוד אהבה. היא מאוד אהבה קולנוע וטלוויזיה, היו לה מאות דיסקים של להקות. מספיק שהיה איזה טקס פרסים בלילה – והיא לא הייתה הולכת לבית הספר למחרת".

מאז הפיגוע היא לא עלתה יותר על אוטובוסים וחזרה לנהוג. היא ממעטת להתראיין, ואף שהיא משתתפת בהפגנות, קשה לה עם השימוש שעושים במשפחות שכולות בוויכוחים הפוליטיים הנוכחיים. "קשה לי במיוחד עם קלישאות שהזמן מרפה את הכול, ושמהשכול אפשר 'פשוט לצמוח'. לא צומחים מכזה אסון, אבל כן אפשר לחיות. השכול הוא מסע, אני מדמה את זה כמו משקולת שאי אפשר להניח בצד, אבל לפעמים אפשר להעביר אותה בין כתף לכתף, וככה לתת לכל כתף לנוח. אפשר לגדל ילדים, לעשות קריירה, חיי חברה וטיולים בארץ ובחו"ל. אפשר לחיות ליד הכאב ואפשר למצוא משמעות".

"במצב נורמלי הילדים מספרים על ההורים שלהם, אבל המצב שלנו לא נורמלי"

בעסקה לשחרור החייל החטוף גלעד שליט, שוחררו בסתיו 2011 שלושה מחבלים שתכננו את הפיגוע, לאחר מחאה ארוכה שצור וקרמן היו ממוביליה. בחודש האחרון שוחרר מהכלא מוניר רג'בי, תושב העיר חיפה שהיה ממתכנני הפיגוע, ואחרי מחאה ממושכת של המשפחות נגד השחרור, הוחלט לא לאפשר לו לשוב להתגורר בחיפה. בשנים האחרונות הם מנסים להיאבק בשינוי ההגדרה של נפגעי פעולות האיבה. לטענתם, הנפגעים אלו הם, ההורים, בעוד הילדים שלהם הם הנרצחים. במבט מהצד זה אולי יכול להיתפס כעניין סמנטי, אך עבורם הוא עקרוני. "זו מלחמה סיזיפית", אומר קרמן. "היא מקפיצה אותי כל פעם מחדש".

בשנים שלאחר הפיגוע נולדו חמישה ילדים להורים שאיבדו את ילדיהם בפיגוע, ובהם מיקה לרון קרמן, גיל לאורלי, אמהּ של טל קרמן, ואיתן ליוסי צור – כולם היום בגילים של ילדיהם ההרוגים.

"לפעמים אני מסתכל על מיקה ויש לה פתאום תנועה של טל, וזה כמו מכה בראש. דרישת שלום מטל", אומר קרמן. "מיקה מגיל אפס יודעת שיש את טל, לא מצאתי שום טעם להסתיר. בגיל 3 היא שאלה עליה פעם ראשונה וסיפרתי לה ישר. היא יודעת עליה המון. החדר שלה היום זה החדר שהיה של טל, במשך שנים היה לי מאוד קשה לתת לה לעלות לאוטובוס ולא הרשיתי. אורלי עד היום לא עוברת בציר מוריה איפה שהיה הפיגוע. אבל זה אנחנו ההורים שצריכים ללמוד לא להעמיס את הפחדים שלנו על הילדים שלנו".

סיכת הגמל שעונד רון קרמן, אביה של טל (צילום: דוד טברסקי)

שנים לאחר הפיגוע הקים קרמן, שחיין אולימפי בעברו, מפעל תחרות שחייה לזכרה, ואת פרויקט 'צבע לטל גמל' שהייתה החיה האהובה עליה. עד היום נצבעו 15 אלף גמלים על ידי ילדים מכל העולם. על דש חולצתו יש סיכת גמל קטנה שכתוב עליה 'טל'. "לפעמים זה מוקש, קוראים לי טל ואני עונה שאני לא טל", צוחק קרמן, "אז שואלים מי זה טל – וזו ההזדמנות שלי לספר. בשנייה הראשונה תמיד עונים לי: 'סליחה, סליחה, לא התכוונו'. אבל אני אומר להפך – זה במתכוון שם, כי אני רוצה לספר. במצב נורמלי, הילדים מספרים על ההורים שלהם. אבל המצב שלנו לא נורמלי".

הציור של אסף צור. "הזיכרון לצד תהליך השכחה. הדברים מתפוגגים" (צילום: באדיבות המשפחה)

"לפעמים אני הולך ברחוב ורואה משהו שמקפיץ לי את אסף, ולוקח כמה רגעים להבין שזה לא הוא", אומר צור. תמונה של בנו מעטרת את כרטיס האשראי שלו, רק כדי לזמן עוד שיחה על בנו עם העוברים והשבים. "מבחינתי, הכול יכול להיעצר כדי שאוכל לספר על אסף. זה מה שמשאיר אותו בחיים. ביום שאסף נהרג שמו לי 100 קילו על הגב, וכל יום מוסיפים עוד קילו. הזיכרון רק מוסיף לכאב ולגעגוע. אבל לבחור להביא ילדים אחרי האסון הייתה בחירה בחיים. רצון לעסוק בטוב ובחיים לצד השכול. אנחנו ההורים מביאים ילדים לעולם כדי לתת להם חיים. במקרה שלנו, הילדים שלנו נותנים לנו את האפשרות לחיות".

בפיגוע נרצחו גם מוטי הרשקו, בן 41 ובנו תום, בן 16 מחיפה; מרים עוטור, בת 27 מחיפה; אליזבט קצמן, בת 17 מחיפה; סמ"ר בארי עובד, בן 21, מראש פינה; סמ"ר אליהו לחם, בן 22, מחיפה; קמר אבו חמד, בת 14 מדלית אל כרמל; דניאל הרוש, בן 17 מצפת; מיטל כתב, בת 20 מחיפה; יובל מנדלביץ', בן 13 מחיפה; אביגיל לייטל, בת 14 מחיפה; מרק טקץ', בן 54 מחיפה; אנטולי ביריקוב, בן 20 מחיפה ומורן שושן, בת 20 מחיפה.