לפני שש שנים, כשהלהבות מהשריפה בכרמל הגיעו לכפר האמנים עין הוד, התעקשו זוג האמנים נחמה לבנדל ונדב בלוך להישאר בביתם. "ראינו קירות של אש שאוכלת ושואבת את כל אשר בדרכה", מספרת נחמה, "לאש היה ממש קול, נהמות ויללות. נלחמנו בלהבות במשך מספר ימים, התזנו מים על כל קירות הבית, וכשהאש התקרבה לבית שלנו היא 'דילגה עליו', אולי בגלל הלחות". עבודות האמנות של שניהם ניצלו, אבל היצירה שלהם, כמו של אמנים רבים נוספים, עברה שינוי עמוק מאז השריפה ההיא.

היום (שישי) ימלאו 6 שנים לפרוץ הלהבות שהובילו לאסון הכרמל, שגבה את חייהם של 44 בני אדם. השריפה שפרצה ב-2 בדצמבר 2010 נמשכה חמישה ימים, ובעקבותיה פונו 17 אלף בני אדם מבתיהם. האש כילתה מליוני עצים, 25 קמ"ר של שטח יערות, פארקים ובתי מגורים. אוטובוס סוהרים אשר נשלחו לסייע בפינוי כלא דמון עלה באש על 38 נוסעיו, שנשרפו חיים. שני כבאים ושלושה קציני משטרה נהרגו גם הם בניסיונם להציל את נוסעי האוטובוס. הקורבן הצעיר ביותר בשריפה היה הנער אלעד ריבן, שהצטרף לפעולות הכיבוי במסגרת "צופי אש". השריפה נחקקה בזיכרון הישראלי, והיוותה השראה ליוצרים שהנציחו את האסון האישי והקולקטיבי ביצירותיהם.

הנופים החרוכים של נחמה

במשך שנים נהגה נחמה, העוסקת בפיסול, ללכת מידי בוקר ברגל אל הסטודיו שלה שבמושב ניר עציון הסמוך. מדובר בכעשרים דקות הליכה בתוך הנופים הירוקים של רכס הכרמל. אבל בשנת 2010, לאחר שהשריפה פקדה את האיזור, הפך הירוק לשחור. נחמה, שטרם האסון עבדה על סדרת נופים, הכניסה את שאריות השריפה שמצאה בדרך אל תוך עבודותיה. היא החלה לאסוף חומרים שעלו באש – חתיכות פלסטיק, גזירי עצים ומתכות שהתעוותו מהחום, וכך נולדה התערוכה "נופים חרוכים". את החפצים שאספה היא הדביקה וחיברה לספרי שירה ונופים של ארץ ישראל היפה, וכך נתנה להם צורה ומשמעות אחרת. "הכל נהיה מבולבל, אין בסיס, אין שמיים, מאוד לא מסודר" אמרה נחמה, "אחרי השריפה לא יכולתי לחזור לאותם נופים ולעשות דברים פסטורליים".

נחמה לבנדל – מתוך התערוכה 'נופים חרוכים' (באדיבות האמנית)

השריפה שינתה גם את מסלול חייו של נדב, בן זוגה של נחמה. "המשפט שהוביל אותו במהלך השריפה היה 'בית לא עוזבים'", אומרת נחמה, "כבן קיבוץ תל יוסף, השורשים שלו היו נטעוים עמוק באדמת הארץ". לאחר השריפה הוא הקים את עמותת נת"ב- נוטעים תקווה בכרמל ופעל רבות להחלפת עצי האורן הדליקים בעצי פרי נשירים, דחף לפרוייקטים חינוכיים והפך את פעולה זו למפעל חייו בשנתו האחרונה. 10 חודשים לאחר השריפה התגלה סרטן במוחו ובדיוק שנה לאחר השריפה הוא נפטר. היום תתקיים האזכרה השנתית לזכרו.

נחמה ובעלה נדב ז"ל. "השורשים שלו היו נטועים עמוק בארץ" (צילום באדיבות המצולמת).

ביתם של נדב ונחמה, עמוס ביצירותיהם. יש מכנה משותף בולט בין העבודות של שניהם: השימוש באותיות כחומר גלם אמנותי. ציוריו של נדב מורכבים מאותיות צבעוניות בשלוש שפות, ואילו נחמה מפסלת ויוצרת עם ספרים, מעצבת אותם כמבנים ארכיטקטוניים או כמצע ליצירה. "הספר מבחינתי הוא סמל לתרבות, וגם דבר מאוד אישי", היא אומרת.

נחמה בסטודיו שבביתה (צילום: דבר ראשון).

בין אותן יצירות מתחבאת לה מזכרת מאותה השריפה אותה נחמה מעולם לא הציגה. מגומחה קטנה היא שולפת משקל עתיק, עליו מונחים עמודי ספרים שרופים וחתיכת מתכת. "בשוך הלהבות הם עלו לחנות הספרים של זאב ורכובסקי, חבר קרוב של בעלי נדב. מבין 15,000 הספרים בחנות, אלה הדפים היחידים ששרדו. חלק המתכת הוא שריד מהסטודיו של נעמי, אישתו. זו יצירה מאוד אישית מבחינתי, המזכרת הפיזית היחידה שנשארה מעולם שלם שנשרף", היא אומרת.

משקל ישן עם דפי הספרים היחידים ששרדו מהשריפה מבין 15 אלף הספרים בחנות של זאב ורכובסקי וחלק מכלי מהסטודיו של נעמי אישתו (צילום: דבר ראשון).

טובי והטלפון מאמא של אלעד

המשורר טובי סופר התגורר כל חייו במרכז הארץ, אבל יש לו קשר עמוק לטבע ולנופים הירוקים של ישראל. את הכרמל הוא זוכר בעיקר מהטיולים אליהם יצא כחניך וכמדריך בקן בני ברק של הנוער העובד. השריפה של 2010 זעזעה אותו. בעקבותיה כתב שני שירים – "חומות עשן" מספר שבועות אחרי השריפה ו"אמא של אלעד מטלפנת אליי" שנכתב לפני שנה.

את הזעזוע שחווה מסכם טובי בארבע מילים משירו 'חומות עשן': "אֲנָשִׁים פְּשׁוּטִים / שֶׁנִּשְׂרָפִים בָּאֵשׁ."

השיר 'חומות עשן' (באדיבות טובי סופר).

לאחר כתיבת השיר החל טובי לערוך אנתולוגיה בשם 'חורשת הכבשים הירוקים' בה אסף כתבים של סופרים ומשוררים העוסקים בכרמל. מספר שנים לאחר שהספר יצא, התקשרה אליו צביה ריבן, אמו של אלעד – הנער צופה האש שנספה בשריפה.

"אתה אף פעם לא יכול לדעת לאן המילים שלך יגיעו". המשורר טובי סופר (צילום: דבר ראשון).

טובי מספר בהתרגשות על אותה השיחה. שלא כהרגלו הוא לא שמר את מספר הטלפון של צביה בסלולרי שלו, אלא כתב אותו על פתק קטן ותלה אותו על לוח משרדו. יום יום היה המשפט "צביה ריבן, אמא של אלעד" ניצב מולו, עד שיום אחד פרץ לאוויר העולם השיר "אמא של אלעד מטלפנת אליי" שהקדיש לצביה. "אתה אף פעם לא יכול לדעת לאן יגיעו המילים שלך", אומר טובי.

השיר 'אמא של אלעד מטלפנת אליי' (באדיבות טובי סופר).