ההפתעה השבדית "על המצאת צורות ביטוי פואטיות חדשות" וכאלה, תפסה את דילן לא לגמרי מוכן. להבדיל ממשורר ישראלי מנוח, שהתאמן באמנויות לחימה מזרחיות, התנסה במסעות פסיכודליים וטיפח במשך שנים את חלום הנובל, דילן לא נראה כמועמד שהולך לנסות לגייס שדולת פרופסורים באקדמיה הסקנדינבית לאמונה שהוא אכן התגלמות על-זמנית של שייקספיר וסרוונטס.
לזכותה של מזכירת האקדמיה השבדית ניתן לומר כי הגם שפרסמה הודעת זכייה לקונית, שהתקבלה בתמיהה לאוזני פרשני ספרות כבודים, הנה טרחה לציין מיד בפתח ההערות הביוגרפיות כי דילן "גדל כבן למשפחה יהודית מן המעמד הבינוני" בהיבינג, מיניסוטה.
הייתה זו מחווה סקנדינבית ראויה לציון למי שהוצב במפתיע בשורה אחת עם דמויות מסדר-גודל עגנון, שכן יהדותו של דילן, הגם שלא הוכחשה, נותרה עניין סבוך ומוקשה בביוגרפיה שלו.
דילן שכבר הוצג כנביא דורי, כחוזה, כמושיע אפשרי – נהפך בפרשנות אחרת להתגלמותה השירית של המסורת המיסטית היהודית ובשיאו של המדרש החדש מוצבת התקבולת הארכיטיפית בין מערכת הספירות לבין עשרת האלבומים הראשונים שלו
דילן כגיבור תרבות יצר מסביבו את תופעת הדילנולוגיה, אנציקלופדיה אינסופית המאיימת עתה לתפוח לממדים מפלצתיים בעליל בהשראת הפרס השבדי. אגף יהודי-קנאי מסויים בתוך המשנה הדילנולוגית העמוסה ממילא לעייפה, מבקש לייהד אותו בעצימות גבוהה, לעתים גם בעל כורחו. מי שהצטייר לעתים כיהודי קריר ומסויג, שביקש למחוק את שורשיו כבנה של משפחת צימרמן מק"ק היבינג, חור נידח למדי במערב-התיכון, נהפך במרקם הדרשנות הסבוך שנטווה סביבו לנעים זמירות ישראל, למשורר התהילים ובהמשך גם למקובל ולמיסטיקאי יהודי, הממשיך ולו גם באורח בלתי מודע, מסורת קבלית-חסידית חשאית, החותרת כנגד התרבות המערבית ואפילו כנגד התדמית האינדיבידואליסטית מחוקת הזהות והמפוברקת שביקש לאמץ לעצמו, תוך מחיקת שורשיו היהודיים לטובת תמונת הכרזה של טרובדור הפולק המחושמל, הנווד של הדרכים, היתום האסופי.
אחד הפרשנים הבולטים בזרם של הדילנולוגיה ברוח המיסטיקה היהודית, פיקרינג, אף תולה בו יצירתה של אידאולוגיה חסידית. ניתן אפוא לומר כי הזרם הקבלי של הדילנונוגיה מבקש לחדד אבחנות כלליות קודמות שראו בדילן נושא בשורה מיסטי ה'מפזמן' את שירת הישועה. דילן שכבר הוצג כנביא דורי, כחוזה, כמושיע אפשרי – נהפך בפרשנות זו להתגלמותה השירית החיה של המסורת המיסטית היהודית ובשיאו של המדרש החדש מוצבת התקבולת הארכיטיפית בין מערכת הספירות לבין עשרת האלבומים הראשונים שלו (ספירת הוד, למשל, מקבילה ל'זמנים משתנים').
חמושים בתובנות יונגיאניות מעמיקות-חקור – מצביעים דילנולוגים יהודים מדופלמים על קירבתו לבובר, לויזל, לעדין שטיינזלץ, לרבי נחמן, לבעל הזוהר, לוולטר בנימין וזוהי רק רשימה חלקית. הפואטיקה של דילן הוצגה לפיכך כאלתור קבלי פוסט-מודרניסטי אינטואיטיבי, חצי-מודע ובאותו התקף מדרשי נלהב של דילנונוגיה למתקדמים, גוייסו מדרשי שם ארמיים, מסוג דילן = די+לן במובן 'שלנו' ובוב = בבא, במובן של שער כרמז לנוכחות האל, השכינה והנשמה.
הידועון שהוצב לצד לני ברוס וברברה סטרייסנד בגלריית גיבורי התרבות היהודית – אמריקנית, ביקש להציג עצמו במידת האפשר כאינדיבידואליסט נון-קונפורמיסטי המאתגר כל זהותיות, כסוג של יתום כרוני, כמכור לנוודות, וכאיזה טרובדור הפורט על מיתרי הדרכים. להבדיל מאחיו – דוד – הוא לא רצה להצטייר כילד היהודי הטוב מהיבינג, מינסוטה ועובדת יהדותו כמעט ואינה מודגשת בזרם המרכזי של הספרות הדילנולוגית, שהגיעה לשיאה באנציקלופדיה הענקית של מייקל גריי, ואף אינה גואה על גדותיה בכתבים של קלינטון היילין, מי שהציג עצמו כחוקר המוביל במקצה דילן.
למרות שגדל בעיר הכורים הנידחת – רחוק ממרכזי הקהילה היהודית-אמריקנית, היה בובי נער יהודי מוקף קרובים יהודיים וטקסים מסורתיים כבנם של הורים דוברי יידיש שניתן לתארם כטיפוסיים לדור המהגרים השני וכמאמינים אדוקים בחלום האמריקני
ועם זאת, נקודת הבקיעה הייתה יהודית בהחלט באורח בלתי ניתן להכחשה; כבנם של אייב (אברהם) ובטי (ביאטריס), צאצאי מהגרים דוברי יידיש שהתיישבו במינסוטה בראשית המאה שעברה והיו פעילים כה בולטים בקהילה, עד שרשימת משתתפי הבר-מצווה שלו שברה את שיא המוזמנים המקומי. הורי אביו היו זיסל צימרמן וחנה גרינשטיין, מהגרים מאודסה, שהתיישבו בארצות-הברית בדולות' וגידלו שישה צאצאים שאייב היה הקטן שבהם. ואילו הוריה של בטי היו יהודים מליטה – בנימין דוד סולמוביץ ופלורנס שרה אידלשטיין (בתם של ברוך אידלשטין וליבה יפה) שהיגרו לארה"ב בשנת 1902, תחילה למישיגן, בהמשך לעיירת הכורים היבינג. הנה כי כן, בשנת 1934, אייב צימרמן (שפירושו נגר) שהיה אז בן 22, פגש את בטי סטון (שם קודם סולומוביץ) במועדון ציוני כשר וזמן קצר לאחר מכן נשאה לאשה.
הבן הבכור שנועד לתפארה רבה, נולד במאי 24 שנת 1941 ונרשם בתעודת הלידה כרוברט אלן צימרמן, שם שלא אפשר בשום-אופן וכמו סיכל מראש קריירה כה עשירה של כוכב רוק רב-עשורי. שמו היהודי בעת הברית היה קשה יותר לכגון דא, שכן מדובר בשבתאי-זיסל בן אברהם. ואף שגדל בעיר הכורים הנידחת – רחוק ממרכזי הקהילה היהודית-אמריקנית, היה בובי נער יהודי מוקף קרובים יהודיים וטקסים מסורתיים כבנם של הורים דוברי יידיש שניתן לתארם כטיפוסיים לדור המהגרים השני וכמאמינים אדוקים בחלום האמריקני. הוא עצמו קלט קורטוב יידיש בבית, אך בכל מקום אחר הקפיד על אנגלית. אביו ששימש נשיא הסניף המקומי של 'בני ברית', קיווה שבנו יצטרף לעסק המשפחתי, ואילו בטי בלטה כפעילה ב'הדסה' ונחשבה אם יהודיה עקשנית, עצבנית, חמה ותוססת.
משורר הביט אלן גינזבורג – נדהם כשנודע לו כי הטרובדור המיסתורי הצועני, הבן בלי בית, אינו אלא בנה של יידישע-מאמא מהסוג המקפיד לגדל את צאצאיו על מרק עוף כשר. דילן ביקש לברוח מט' קבין צימרמניות מעיקה של יהדות הפרברים ומתוך כך המציא את הפנטזיה המשוררית של עצמו כאגדת פולק, "והחל לשווק את הביוגרפיה המפוברקת על בריחתו מהבית והצטרפותו לקרקס וכל הג'אז המקושקש הזה, שהיה נחוץ לו להימלט מאימת הצימרמנים אל מאורות הפולק העשנות בווילג'", כתיאורו של רון מייברג ('קאובוי של חצות'). מי שנדלק על האנק וויליאמס ואלוויס וחלם על להיות כוכב, חש שלא בנוח בנעלי הבית היהודיות הצימרמניות. מתוך כך הבחור שנודע בעיר כבובי צימי, חיפש את שם העט המזמרת מתוך רמיזה לדילן תומס ובעיקר משום שאהב את הצליל שלו. הצימרמניות לא התאימה לפרסונה שביקש להמציא לעצמו, הוא חיפש משהו רומנטי ובדה את הסיפור על האסופי שברח מהבית. מתוך כך הצמיח את גיבור מוסיקת הפולק שהוא גם כלל-אמריקני וגם נטול שורשים וגם מחובר לארץ של האמיצים החופשיים. בעיניי רוחו הפך ליתום נטול משפוייחה, נער אסופי חצי במנוסה מהבית, חצי הומלסי, אחד שהסתובב הרבה מקטנות בדרום-דקוטה, בניו-מכסיקו, בכל מיני מקומות בקנזאס ובקליפורניה, הרחק מהצ'יקן-סופ של מרת ביאטריס צימרמן.
וכך התגלגל כמין וודי גאטרי כזה בחיק מילייה מוסיקאלי שלא נעדרו ממנו מוסיקאים יהודים נוספים מוסווים היטב. צימרמן נהפך לאחר התגלותו בידי ג'ון האמונד והחתמתו על תקליטי 'קולומביה' לחביב הפולק והתנועה לזכויות האזרח. נישא על גבי 'נושב ברוח' עם פיטר פול ומרי, פיט סיגר וג'ון באאז – לפסטיבל ניופורט ולכלל אמן-אורח בצעדה לוושינגטון, ניצב לצדו של מרטין לותר קינג ב'יש לי חלום' ועדיין שומר שתיקה בדבר מוצאו.
מגת-שמנים לקראון הייטס 770
הקריירה של דילן מסמנת מניה עמידה, אך גם סיפור פרדוקסלי והפכפך; הוא השתנה המון וכל הזמן, החליף אינסוף מסכות והוא נותר אותו דבר. רון רוזנבאום שראיין אותו ל'פלייבוי' טרם המרת הלב הדתית שלו לנצרות, הציע ארבע תיאוריות להסברת התמורה המסתורית. אחת מהן היא שדילן מנסה למחוק פעם אחת ולתמיד את הזהות היהודית שלו – מה שגרם למעריצים וותיקים מבני השבט תחושת אובדן כואבת לנוכח הלידה מחדש. היו אף שראו בהמרה לכאורה אקט של בגידה דתית-אתנית מאכזבת. כך למשל ביוגרפיה רוחנית 'בלתי מוסמכת' מאת נאדין אפשטיין ורבקה פרנקל, הרחיקה לכת בטענה כי מאז מקרה שבתי צבי – לא היה כדבר הנורא הזה, שהיה בו כדי לזעזע את השבט כולו ומכאן מעין תגובה נפשית טראומתית מקבילה בציר שבין ההמרה לאיסלאם של צבי, להמרה לנצרות של דילן. הייתה זו טענה מעט קיצונית, אם לא היסטרית ממש, שכן לדילן, להבדיל מקודמו, לא היה נביא מרכזי בולט אחד כנתן העזתי שבישר על היותו בחזקת גואל לכלל הקהילות היהודיות בעולם. הוא היה משולל הכרזה חד-משמעית בדבר היותו המושיע המובטח, הוא לא פעל במסגרת דתית רשמית ולא המיר באגן טבילה אל חיקה הרשמי של כנסייה קולטת.
המעריצים היהודיים של דילן שחשו נבגדים בפרק הנוצרי שלו – נרגעו קמעה כאשר ב-83 אבחנו בנקל מסרים פרו-ישראליים בשירתו וחשו כי הוא שב אל צאן מרעיתו המקורי באלבום INFIDELS ובמיוחד בשיר Neighborhood bully. מתוך כך הוקל להם ממה שנתפש כעריקה ואכן במבט רגוע יותר לאחור – המקטע הנוצרי בביוגרפיה הרוחנית התזזיתית והמסובכת של דילן עשוי היה להראות כחלק מחיפוש דרך יהודי אופייני הנמשך אל דמויות של מושיעים כופרים ו'אחרים' בחיק היהדות הרשמית ומחוצה לה. דילן המשיך לתעתע במעריצים בביקורי סתר בישראל ובהופעות שלא היו מוצלחות במיוחד. בהופעה הישראלית של שנת 2011 בחר לפתוח את הרפרטואר ב'אני הולך לשנות את דרך מחשבתי' – שיר מתוך 'רכבת איטית מגיעה' – האלבום של שנת 79 שבישר את התקופה הנוצרית. המסנגרים טענו כי אפשר שלא הייתה בכך כל כוונה מיוחדת, שהרי זו גם הייתה תוכנית הקונצרט הלונדוני, ואילו המאוכזבים ראו בכך דבר-מה מביך בלשון המעטה, מחמת המסר הגוספלי בדבר ישו ה"שב לאסוף את האבנים היקרות" – מה שנתפש כדרך משונה במקצת לפתיחת קונצרט כה מיוחל בעיר העברית הראשונה.
במבט לאחור לאורך המאה הקודמת מצטיירת מהפכת הפרחים של שנות השישים, שדילן נמנה עם גיבוריה, כסוג של תנועה משיחית-מיסטית. המימד המשיחי בולט מהקריאה להיפוך מוחלט של הסדר הקיים ומהתחושה שישועה קוסמית נוסח 'שחר עידן הדלי' או 'דור האקווריוס' עומדת בפתח. המימד המיסטי המובהק ניכר בפנייה לדתות מזרחיות-רחוקות, ביצירת חוויה רליגיוזית פרי שימוש בסמי הזיות ובמשיכה לדתות חדשות ולכיתות פרי העידן-החדש. יתירה מכך, ניתן לומר כי ההתעוררות הרוחנית הזו, שהגיעה לכלל מעין רנסנס, הייתה התופעה היצירתית המשמעותית במאה העשרים. בהתנגדותה הבוטה לקונפורמיזם סימנה גם מעין תגובה למשבר המערב בעקבות טראומת מלחמת העולם השנייה, שהרי ראשוני הצעירים שנטלו בה חלק היו בני דור הביט שנולד לאחר המלחמה. וכמו לא די בכך מותר גם לומר כי התנועה הפרחונית, המשיחית-מיסטית ברוחה, כללה ולו אף באורח שאינו מודע לחלוטין, תגובה לטראומת השואה מבחינתם של היהודים שנטלו חלק פעיל בהנהגתה. העובדה שהתנועה כולה, שלעולם לא הייתה בגדר מפלגה אידיאולוגית מאורגנת, הונהגה למעשה בידי דמויות של 'אלילי רוק', הפכה מטבע הדברים כוכב-על כדילן לנושא מתבקש של בשורה משיחית. ואכן מרחב היכולות הפואטיות שלו המכיל בשורות של מהפכה חברתית, שירי מחאה וישועה ('נישא ברוח'), מימד חזיוני ואפוקליפטי ('גשם חזק עומד ליפול') והודעות כמו-נבואיות בדבר פתיחתו של עידן-חדש ('הזמנים, הם משתנים') חיזק את הפיתוי לסימון אישיותו כמבשר, אם לא כטוען למעלה משיחית ממש.
הגם שמרחב הפנטזיות הזה על דבר הגואל הוא אינסופי, הנה הוא מוגבל מבחינת האופציות שלו לאפשרויות הקיומיות הידועות, המתוחות והטראגיות למדי, של צליבה, המרה, השתגעות, כפירה, יציאה אל מחוץ לגבולות הדת, החוק, המוסר והשפיות, ואחרית מעציבה בדמותו של קדוש מעונה, נרצח או מתאבד. ואכן לא מעט מכוכבי התקופה נאלצו לממש – באלתורים גורליים שונים – את מבחר האפשרויות הללו. באותה מידה, הגם שדילן יכול היה ליצור לעצמו אינסוף פרסונות פואטיות מדומיינות, גנובות, ממצוצות מהאצבע ומהג'וינט ומושאלות, הנה המרחב המשיחי ההיסטורי העומד בפני כל גואל במסורת היהודית-נוצרית – מוגבל למדי. ואכן כבר ב'הזמנים, הם משתנים' קיימות שורות הנדמות כנטולות מבשורת ההר ומהברית החדשה בדבר היפוך הסדר הקיים. מרחב התמרון הזה שב ומתגלגל בביוגרפיה הרוחנית של דילן, מי שהוכתר כנביא דורי, טען במפתיע כי ישו דיבר אליו וכי שירתו שלו אינה אלא בפנימיותה המשך הבשורה הטובה של המבשר הגלילי. הקהילה היהודית-אמריקנית נחרדה ממה שנדמה היה, אוי ואבוי, כהמרה לנצרות מיסיונרית עד כדי כמעט הטבלה כנסייתית. היה דבר מה בלתי נעים בדילן המטיף החופר לקהלו בדרשנות טורדנית, ובאוונגליסט הגוספל המוזר. ואולם בפנימיותו נראה שראה בכך המשך המסע הרוחני של 'האבן המתגלגלת' ובראיונות הקפיד להצהיר כי הוא וישו שרויים מחוץ לכל מסגרת דתית וכמו מתקשרים באורח אישי-רוחני-ישיר עם האלוהות. אם אכן כן, כי אז ישו של דילן – אינו בהכרח ישו של הכס הקדוש והגם שנפגש להתוועדות מרגשת עם הפאפא מרומא, דומה שראה בישו הנגלה לו מבשר פנים-יהודי קרוב.
הפרק של הלידה הנוצרית מחדש התחלף עד מהרה בפרק של ההתקרבות המחודשת ליהדות – מבעד לחצר החב"דית, בארוחות שבת ובחתונות חסידיות ובעמידה בתור חלוקת הדולרים לצדקה מארנקו הטוב של הלובביץ'. אף בפרק המסוים הזה נמצא דילן מתקרב שלא מדעת למוקד משיחי-חסידי – שנים לפני מאסת ההתפרצות הקריטית של המשיחיות החב"דית על רקע פטירתו של הרב שהתבקש לישיבה של מעלה, כשהוא נטול צאצאים המסוגלים לרשת את כיסאו. משבר הירושה יצר למעשה את הצורך בהכרזה משיחית היוצאת דווקא מהחצר הידועה לכאורה בשכלתנותה, שחרטה על דגלה חכמה-בינה-דעת.
ואולם הרכבת של מסע החיפושים הדילני – לא נעצרה בחב"ד וגם מסכת השמועות והפרשנויות המקיפה את דמותו החידתית – לא נתקעה שם. וכך לאחר שמיצה את שלל האופציות הנבואיות והמשיחיות של המסורת היהודית-נוצרית, נותרה בפני אגדת צימרמן עוד אופציה אחת, כמו אחרונה ומתבקשת.
דילן שהושפע ממשוררים מסדר-גודל וולט ויטמן, רמבו, בלייק וגינזבורג, הצטייר בדילנולוגיה שנרקמה סביבו כנביא, כמיסטיקאי וכמושיע. צירוף התארים הללו ועובדת יהדותו המוצנעת יחסית, אך הבלתי ניתנת להכחשה – הוביל מטבע הדברים ורוחות הזמן הנושבות – לנקודת החיבור המתבקשת עם הקבלה והמיסטיקה היהודית, שזכו לעדנה מחדשת באותה תקופה עצמה. הרנסנס של הקבלה נקשר בין היתר הן במפעלו המחקרי ה'מונומנטלי' של גרשם שלום, הן בהוויית התקופה שעמדה בסימן חיפוש קדחתני אחר משמעות רוחנית, והן בתמורות ההיסטוריות שעברו על יהדות המאה העשרים במרחקים שבין קוטב השואה, לתקוות הישועה שנתלו במדינת החדשה והשורדת בקושי.
על רקע זה נוצרה כמאליה אפשרות ההצלבה בין דילן הפונה למשיחיות של ישו ובהמשך לחצר החב"דית (שתהפוך כחלוף שנים אחדות למשיחית בעצמה) לבין הנוכחות המועצמת של הקבלה והמיסטיקה היהודית בעידן הנוכחי.
רוברט אלן או שבתאי-זיסל צימרמן, יליד מאי, 1941 דולות', מיניסוטה, ארה"ב, מי שעבר כהלכה את טקסי הברית, הבר-מצווה והשתתף במחנה קיץ יהודי-ציוני ובפעילותו של מרכז התרבות היהודי בקולג', ביקש להציג עצמו באגדת השירה שטווה, כנער קרקסים, כמי שאוצר דם אינדיאני משבט הסיו, וככחול עיניים ממוצא קוזאקי.
הקבלה של הפרחים
האיש שהעז להמיר את הברית הישנה של מסורת הפולק הטהור – בברית החדשה של הגיטרה החשמלית והפך בכך לכוכב רוק, לאחר שנטש כביכול את דתו הראשונה, נחשד בהמשך כמי שערק מהשבט היהודי לטובת הנצרות. וכך כשם שבגד לכאורה בערכי 'שירי העם', סומן כמי שכפר באמונת אבותיו. בשלב הראשון קראו לו מעריצים עצבניים לשעבר 'ג'ודאס!' ע"ש איש הקריות, בשלב השני ראו בו משומד להכעיס.
ועם זאת הילת הנביא והמושיע שאפפה אותו החל משלב הגילוי המאוהב של ג'ון באאז שקראה לו לתפוש פיקוד ולהוביל את ההמונים במסע צלב של תרבות הנגד ("הכהן הגדול של המחאה, צאר ההתנגדות, דוכס הסרבנות, קיסר הכפירה, בישוף האנרכיה… בודהה בבגדים אירופיים", כפי שכתב על עצמו באירוניה ב'כרוניקות' הביוגרפיות שלו), המשיכה לרחף כמו בייגלה זוהר של קדושים מעל ראשו, אפילו כאשר הוא עצמו כבר מודה כי הפרשנות הטרחנית משהו, סביב כל פסיק דילני – חרגה מכל פרופורציה עד שגם המשורר מתקשה לפענח את הפואטיקה שלו ואינו מסוגל להבהיר את כוונותיו הכמוסות.
מכל מקום, אחר שעשה טוק-טוק על 'שערי שמיים' ועיין נמרצות ע"פ השמועה במקרא ובסיפור העקדה (Highway 61, revisited), החלה נרקמת סביבו באורח מתבקש כמעט אגדת דילן, החסיד הקדוש והמקובל האלוקי. מטבע הדברים ורוחות הזמן המתעקשות להמשיך לנשב, נוצר בקרב דילנונוגים יהודיים הצורך בחיבור רוחני מושרה, ולו גם מדומיין, בין שני מקורות השראה בולטים של התקופה; גרשום שלום – חוקר הקבלה מרח' אברבנאל, רחביה בירושלים, והכלי-זמר בעל הקול העורבני המתעקש לזמר במין המהום חזני מוזר. השידוך נבע מן ההכרה שאם דילן הוא הקול הדורי הנבואי, ואם שלום הוא מי שגילה את הקבלה מחדש, מן ההכרח כמעט שייווצר חיבור בין השניים. יתירה מכך, אם דילן הוא המשיח הנסתר והמבשר הרדיקלי של תרבות הנגד, ואם שלום ממוקד במחקרי הקבלה שלו בתופעת התנועה השבתאית, שאין כמותה מבחינת הפוטנציאל החתרני והניהיליסטי, אזי קיים, כמו בהכרח, קשר סמוי בין השניים. ואכן בשנת 1978 הריץ סטודנט יהודי-אמריקני שטייל בהודו מכתב אישי-ספיריטואלי לפרופ' שלום, שבו גולל בפני חוקר הקבלה הנודע את רשמי מסעו בהודו, את חוויותיו הרוחניות באשרמים, ואת תוכניותיו לתרגום הזוהר לאנגלית. הסטודנט היה דניאל מט, לימים מהבולטים בדור ממשיכי שלום בחקר הקבלה, ומי שזכה להגשים את חלום הזוהר, ומתוך כך כלל המכתב גם אזכורים נלהבים לדילן כמי שזכאי להתעניינותו של הפרופסור. מט צירף את אחד מכתבי הפרשנות של הדילנולוגיה היהודית הכבדה, המוכיח כביכול שגיבור התרבות העדכני שואב השראות שיריות מהמיסתורין היהודי, ואכן הספר התגלגל אחר כבוד לספרייתו הענקית של שלום שגילה עניין מסוים, הגם שהודה כי אינו בקיא בנבכי רוברט צימרמן זה ובגילו המופלג אף אינו מתמצא כל צרכו במוסיקת הפולק-פופ, וגם אין לו כוונה להפוך לגורו קבלי, או למחברו של ספר מעין 'כה אמר זרתוסתרא' היהודי.
על רקע זה החל תופח בכל זאת השידוך המסויים דילן-שלום ומה שמשמעותי עוד יותר הזיווג צימרמן-שבתי צבי, הלא הוא גיבור מחקרו הראשי של שלום על המשיח השבתאי הצבעוני והמרתק ביותר לאחר ישו, שבשורת הגאולה שלו כבשה את הקהילות היהודיות בשנת הישועה 1666, אך הסתיימה במפח נפש משהמיר את דתו לאסלאם כחלוף כשנה מהכרזת הגאולה.
בציר העיוני העקרוני, הנה אין ספק שיש בדברים עניין רב; בשני המקרים מדובר בדגמים התנהגותיים של אישיות משיחית שנתלות בה תקוות ישועה יוקדות, שניהם מעוררים ו/או משתלבים בתנועות גאולה בלתי פורמאליות היוצרות מעין דת חדשה, שניהם מתגלגלים באורח חתרני דרך דתות שונות וכמו ממירים, אך גם שומרים את אמונתם הפנימית האחרת. שניהם נדמים כצופני סוד וכמין אנוסים נסתרים, הראשון ממיר בעל כורחו לאסלאם, השני כמו נולד מחדש לאמונה בישו. ההתעוררות הרוחנית המשתלשלת מאישיותם נדמית כשומרת להם אמונים – שנים לאחר פרוץ הבשורה ועל-אף שורת אכזבות. בבסיס הבשורה ניצב מסר חתרני-חזיוני-נבואי, המהפך את הסדר הקיים והנחשב למפר חוקים, לאנארכיסטי ואף לניהיליסטי. הפצת הבשורה נעשית באמצעות שירים וניגונים המספרים סיפורים והמועברים בידי דרשנים נודדים, מכורים לגלות נצחית בדרכים, באורח העשוי להזכיר את המגידים השבתאיים ואת ההווי החסידי. המושיע מצטייר כבן בלי בית, כנווד שולי לכאורה, בשורתו מנוגדת לממסד הדתי המאורגן והיא מאיימת על מוקדי הסמכות של התרבות והחברה ואף על המוסר המקובל. המבשר מואשם בבגידה, בהתחזות ובקשרים עם השטן והוא עובר בתזזיתיות מבעד לתחנות רוחניות הנדמות כסותרות בחיק הדתות המונותיאיסטיות.
מן העבר השני ניתן לטעון כי הצירוף של הקורפוס השירי הדילני ושל אישיותו האניגמאטית – כה טעון, מורכב ומגרה את תודעתם של פרשנים נלהבים הנוטים מצדם לסמי הזיה, עד שניתן לתלות בו כל דבר המצוי ממילא בעיניי המתבונן – במרחקים שבין חידת משולש ברמודה, למיסתרי הפירמידות ואטלנטיס, ושבין השפעת קרני הגמא, לציפורני החתול. בשדה המערכה שבין הדילנולוגיה היהודית-קבלית הכבדה מהסוג הניאו-שבתאי – להכחשתה – גויסו לטובת המחנה הראשון מספר נתונים ביוגרפיים מרתקים עוד יותר שנועדו לאשש את התיזה. ראשית, הוא נולד, בדומה למשיח השבתאי ביום השבת, שנית, שמו היהודי בישראל בטקס מילתו היה שבתאי-זיסל, ושלישית האשה המשמעותית בחייו – נקראה שרה ובדומה לגברת הראשונה של השבתאות, שנודעה כאשה משרכת דרכיה וכפרוצה נודדת, אף נתלו בה שמועות לא בדוקות בתכלית על עבר שפנפני משהו בחצרו של מו"ל ה'פלייבוי'.
מט צירף את אחד מכתבי הפרשנות של הדילנולוגיה היהודית הכבדה, המוכיח כביכול שגיבור התרבות העדכני שואב השראות שיריות מהמיסתורין היהודי, ואכן הספר התגלגל אחר כבוד לספרייתו הענקית של שלום שגילה עניין מסוים, הגם שהודה כי אינו בקיא בנבכי רוברט צימרמן זה ובגילו המופלג אף אינו מתמצא כל צרכו במוסיקת הפולק-פופ, וגם אין לו כוונה להפוך לגורו קבלי, או למחברו של ספר מעין 'כה אמר זרתוסתרא' היהודי
ואולם הפריט הביוגרפי המרעיש בנקודת המוקד של הדילנולוגיה השבתאית – קשור בדמות נשית אחרת – זו של הסבתא המשונה בעליל, שמצד האמא; העולה במפתיע על זירת כרוניקת החיים הפנטסטית של חתן הנובל – באחד הנפתולים היותר מרתקים של האוטוביוגרפיה שלו הכתובה כמין זרם תודעה קודח. פיסקת המפתח המרתקת בעליל מופיעה ב'כרוניקות' של דילן (שתורגמו לעברית בידי ירון פריד) ומפאת חשיבותה ראוי להביאה במקור; "חשבתי על סבתא שלי, שאמרה לי שהאפיפיור הוא מלך היהודים. היא גרה בדולות'… היתה לה רק רגל אחת והיא הייתה תופרת… בסופי שבוע הורי היו … משאירים אותי אצלה… היתה גברת כהת עור ועישנה מקטרת. הצד האחר של משפחתי היה יותר בהיר… בקולה של סבתא שלי היתה נגינה מוזרה – ועל פניה… הבעה מיואשת למחצה. החיים שלה לא היו קלים". (78-9) מדובר אפוא בסבתא מיסתורית בעליל המשיבה עטרה ליושנה והמסיטה במפתיע, כמין שחקנית פוקר טרופה, את שורשיו היהודיים של צימרמן – מהמוקד האשכנזי לכאורה – לעדה הספרדית הטהורה, שכן כפי שמתברר בהמשך; "היא הגיעה לאמריקה מאודסה, עיר נמל בדרום-רוסיה", אבל "במקור היא באה מטורקיה, הפליגה מטרבזון… על פני הים השחור… המשפחה שלה היתה מקגיזמן, עיר בטורקיה ליד הגבול הארמני, ושם המשפחה היה קירגיז. גם הוריו של סבי באו מאותו אזור, שבו היו בעיקר סנדלרים… אבות אבותיה… היו מקונסטנטינופול". לכאורה הסבתא המשונה, 'הטורקנה' כפי שהיו אומרים עליה בלאדינו, מובאת כאן לשם תגבור המימד הפנטסטי בביוגרפיה של דילן, והיא מצטיירת כצבעונית וכאותנטית כאחת. ואולם בעבור הדילנולוגיה המיסטית, הקבלית-משיחית והאגף השבתאי שלה, היא היוותה מעין ראיה מרשיעה-ניצחת להקשר הכיתתי של דילן ולאפשרות חיבורו לאגף של כת המאמינים הסודית – הדונמה, שהמירה לאיסלאם העות'מאני בעקבות שבתי צבי, שהתקרבה לצופיות ושצאצאיה ממשיכים להתגורר בתורכיה עד היום. על רקע זה ניתן היה גם לצרף את דילן לאינסוף תיאוריות הקונספירציה שתפחו מסביב לדונמה, ככת חתרנית, המושכת בחשאי בחוטי הרפובליקה המוסלמית, כמי שהעלתה לשלטון את אתא תורכ במהפכת 'התורכים הצעירים', וכמי שקשורה במזימה יהודית-מערבית-ציונית מעין 'הפרוטוקולים של זקני ציון'. המכלול הקודח הזה, הנגוע לא אחת באנטישמיות, שב ומסיט את הביוגרפיה לכיוונים ההזויים.
בסיכום אחרון נראה כי ההיסטוריה האישית של שבתי-דילן-זיסל-צימרמן-בוב-רוברט-אלן – נותרה אזוטרית וכי עיקר הבשורה טמון ביצירתו השירית-מוסיקאלית, המסוגלת למגנט אליה כל פירוש אפשרי ובכלל זה גם את מכלול האלטרנטיבות הרוחניות הטמונות בנבכי הקבלה, המשיחיות והמיסטיקה היהודית. (בעלי שאר-הרוח היצירתי ביהדות היו תמיד מקצת-שבתאיים – עוד לפני שהבשורה האוונגרדיסטית הזו באה לעולם). כמו אפשרות בחירתו של המיליארד הבוטה למשרה הרמה בתבל, כמו אפשרות זכייתו של טרובדור הפולק המחושמל בנובל, כך גם האפשרות שזיסל-שבתאי הוא יורשו הכמוס של המשיח מאיזמיר – אינה בגדר הנמנעות המוחלטות.
ד"ר אלי שי הוא עיתונאי חוקר ומרצה עוסק בחקר הקבלה והשבתאות והמיסטיקה וגם בחקר ספרות עברית.
