את כהונתו כראש הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב סיים יאיר מעיין במכתב נוקב, בו הוא קורא לחשיבה מחודשת על המשאבים המוקצים לאחד המקומות הנפיצים ביותר בישראל. "הסדרת התיישבות הבדואים בנגב היא מגה-אירוע לאומי", כתב מעיין, והזכיר שלרשות יש מחצית מתקני העובדים שהוקצו לטיפול במפונים מגוש קטיף, לטיפול באוכלוסייה גדולה פי 15.

לדבריו, תוספת של 100 תקנים היא הכרחית כדי להתמודד עם אתגרי ההסדרה הנוכחים, שילכו ויחריפו ככל שהזמן יחלוף. "משמעות המתנה של כמה שנים היא הרסנית", התריע, "ותגרום לפגיעה באמון".

מאז שנכנס לתפקיד לפני כשבע שנים, גילה מעיין פעלתנות ועצמאות רבה. יחד עם הרוח הגבית של תכנית החומש לחברה הבדואית, הוא הפך את הרשות, שהתקשתה עד אז להתרומם, לגוף משפיע. לצד זאת, הוא גם זכה לביקורת נוקבת מצד פעילים בדואים וארגונים אזרחיים.

מעיין מודע לביקורת. "חלק מהבדואים הם נגד הרשות", הוא אומר בראיון ל'דבר', "הם קוראים לה 'הרשות להרס הבדואים', כי היא נתפסת כהורסת, למרות שהיא אינה מתעסקת בהרס".

מעיין הודיע לאחרונה על התמודדותו לראשות עיריית ערד. הוא משוכנע שלרשות, ולמי שיחליף אותו בהובלתה, יש תפקיד קריטי בפתרון בעיות אסטרטגיות ברמה הלאומית. "זו משימה עם הרבה מחויבות, היא דורשת ניסיון ניהולי רציני. מישהו שיגיע לפתור בעיות ולא לקבל ג'וב. אם יבוא פה מישהו סתם להעביר את הזמן, זה יתחיל להרוס את מה שיצרנו".

הפצצה המתקתקת בנגב

בנגב חיים כ-301 אלף בדואים, המפוזרים בכמה מוקדים: כ-23 אלף מהם חיים ברהט, העיר הבדואית היחידה. כ-108 אלף חיים בשש עיירות נוספות. 23 אלף בדואים מתגוררים ב-11 ישובים בתהליכי הכרה, ו-86 אלף בדואים חיים בישובים לא מוכרים. מרבית האוכלוסייה הבדואית בנגב מרוכזת בעמק באר שבע.

"מ-1990 עד 2015 היה קיפאון מוחלט בהסדרה בכל מה שקשור לבדואים בנגב", מספר מעיין, "היו גורמי אכיפה, אבל הם קיבלו הוראה משרי הפנים דאז, כמו מאיר שטרית או אופיר פינס, לא לאכוף, כי לא היה חוק ולא הייתה רשות מסדירה".

רהט. "מה שנותן אמון זה שרואים שבאו לעשות משהו עם ההזנחה שהייתה 25 שנה" (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

עד 1996 הוקמו שבעה ישובים בדואים חדשים, ובראשם רהט. הרשות לפיתוח ולהתיישבות הבדואים הוקמה ב-2007, במטרה לפרק את אחת מפצצות הזמן המתקתקות הקשות והמורכבות בישראל: המעבר של הבדואים בנגב ליישובי קבע מוסדרים. האחריות על הרשות הועברה בין מספר משרדי ממשלה. מעיין מונה לראש הרשות ב-2016 על ידי שר החקלאות דאז אורי אריאל, שהיה ממונה על הרשות.

נקודה משמעותית בתקופתו של מעיין בתפקיד היתה אישור תכנית החומש לפיתוח כלכלי חברתי של החברה הבדואית, במקביל לתכנית החומש לחברה הערבית. "בפברואר 2017 אישרנו בממשלה את תכנית החומש, בסכום של 3.2 מיליארד שקלים", הוא מספר, "עוד מיליארד ש"ח הושקעו בכיתות לימוד. אושרו 2,500 כיתות וגני ילדים. עד אז רק שליש מהילדים הגיעו בכלל למוסדות החינוך. עכשיו אנחנו עומדים על 80%".

המחסומים בדרך לדיור קבע: "עד כה חתמו 1,300 משפחות על משכנתאות. אני רוצה עוד 14 אלף"

אחד הקשיים המרכזיים שהרשות נדרשה לתת להם מענה בתהליך המעבר של הבדואים ליישובי קבע הוא תכנון דירות. "קיבלנו משימה לתכנן 150 אלף יחידות דיור שייתנו מענה תכנוני לכל הבדואים בנגב", מספר מעיין, "תכננו 170 אלף יחידות, 70 אלף כבר בפיתוח ו-30 אלף כבר מפותחות. 60% מהתושבים אנחנו מסדירים במקום. לפנינו תכננו 2,000 יחידות בשנה, ואנחנו הגענו ל-25 אלף".

קושי נוסף שהרשות פעלה לפתור הוא חוסר המוכנות של גופים בנקאיים לתת משכנתא לתושבים הבדואים. "הבאנו חברה שתלווה את הבדואים, ואת בנק ירושלים שייתן משכנתאות. הבאנו גם את הפועלים ולאומי, אבל הם לא הלכו איתנו. מנכ"ל בנק ירושלים פגש את האנשים, וראה שמדובר במורים, רופאים, שכירים בשוק החופשי."

מעיין גיבה את התושבים והגיע להסכמות עם הבנק. "אני חותם להם שיש פה אפס סיכון. מורה זה מורה לכל החיים, עובד מדינה. הוצאנו עקרונות למשכנתא: שני בני הזוג שכירים וסכום הגג הוא חצי מיליון ש"ח. הבנק הכי פחד מזה שהמגרשים לא מוסדרים, ולא יהיה מה לעשות עם הבתים. אני חותם לבנק שהכול מוסדר, אדמות מנהל. אני שולח מכתבי המלצה. עד כה חתמו 1,300 משפחות על משכנתאות. אני רוצה עוד 14 אלף.

"חוץ מהקרקע הלא מוסדרת, הבנקים חוששים שהם לא יוכלו לממש את הדירה. למי ימכרו אותה? זה חשש נכון, אבל כמות הדירות שממומשות בגלל אי תשלום משכנתא בישראל היא זעומה. כמה עשרות בשנה מול 2 מיליון משכנתאות ועשרות אלפים בפיגור".

"השינוי הכי גדול היה תאורת הרחוב"

אם כך, למה לא כל הבדואים מתכנסים ליישובים?
"14 אלף משפחות שאני רוצה שיבואו לא רוצות לבוא. הם האחרונים, והם אומרים לי: 'תעזוב אותי, טוב לי ככה.' מצד אחד הם רוצים את ההשקעה בגנים, בעצים וכו', מצד שני לא רוצים את השינוי. אנשים לא אוהבים שינוי. כל זה דורש השקעה ומאמץ שמצריך כח אדם, ואין מספיק כח אדם. זה העיכוב העיקרי בתהליך הזה."

הצליח להיווצר אמון עם התושבים?
"מה שנותן אמון זה שרואים שבאו לעשות משהו עם ההזנחה שהייתה שם 25 שנה. חוסר האמון נטמע בהזנחה הזו. אין לעיריות שום יכולת לתת שירות, חוץ מבתי הספר וקצת רווחה. אין גנים, אין עצים, אין תרבות, אין ספורט. מפעל הפיס בנה מתנ"ס, אבל אין כסף לתחזק אותו. לדעתי השינוי הכי גדול עבורם זו תאורת הרחוב, שאפשרה סוף סוף חיים בערב. כביש זה דבר משני, הם נוסעים על ג'יפים. הבתים שלהם בחשמל סולארי. אבל התאורה ברחוב יצרה שינוי".

גן משחקים ציבורי בשכונות החדשות של רהט (צילום: דוד טברסקי)

מה המקום של הארגונים האזרחיים וועדי הישובים במו"מ?
"זה תלוי. הרבה פעמים כשהם ממנים ועד, זה לא באמת ועד. הוא לא באמת נבחר. משפחות אומרות שהן מחליטות שהם הוועד. המודעות החברתית חלשה, ואני לא יכול לארגן בצורה מסודרת ועד. הרבה פעמים הדברים צריכים להיסגר ברמה האישית. 'בדואי לא יחליט על בדואי אחר', זו סיסמה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים.

"הארגונים האזרחיים עוזרים להם להתגבש וללוות אותם, וזה מצוין. אבל להכניס להם לראש דברים נגד תכניות המדינה, להגיד להם שצריך לא להסכים לחתום ולהישאר במקום כולם כעקרון, זה מחזק את ההתעקשות לא לזוז. כל פעם שאני מנסה לקדם אישור אבל המשפחות אומרות לי שהן לא זזות, זו בעיה".

"רשות מקרקעי ישראל מעכבת הסדרה של יישובים לא מוכרים"

מדוע מתעכבת ההסדרה בח'שם זאנה, ברח'מה ובעבדה, שהוכרו כבר כישובים על-ידי הממשלה הקודמת?
"הסדרה היא מורכבת, כי לרוב מדובר על מספר נכסים על גבי מגרש. בדואי בונה בית מגורים, מחסנים, מכלאות, אוהלי אירוע וכו'. זה לא כמו בית יהודי שבו כל סנטימטר נמדד לך.

"אנחנו התחלנו לשוחח עם נציג ח'שם זאנה לפני ארבע שנים, ועד אז לא הייתה שום כוונה להקים שם יישוב. אנחנו רצינו שהם יעברו למקום אחר. בסוף הגענו להסכמה. הקמנו בית ספר, כביש גישה, תאורה וכו'. המשפחות כרגע מסוכסכות ביניהן מי יהיה איפה, מי בבעלות על אדמות. יש שם סכסוך פנימי שלא מאפשר לנו להתקדם בתכנון. בעבדה 80% מהתושבים לא רוצים לעבור ליישוב שמתוכנן עבורם. הם רוצים להישאר איפה שהם".

היישוב ח'שם זנה (צילום: טל כספין)

איך שוברים את המחסום הזה?
"אנחנו צריכים הסכמות עקרוניות של חלק משמעותי מהתושבים כדי להתקדם. במבואות ערד יש ישוב בדואי שאמור להיות ממזרח לכביש 80. אלה שגרים בצד המזרחי בסדר עם ההחלטה הזו, אבל אלו שבצד המערבי לא רוצים לעבור. הגרעין בצד המזרחי גדול מספיק ואני אומר להם שאני אתקדם איתם. בינתיים, עם כל אלו שבחוץ אני מנסה לברר אחד-אחד, להביא אותו לצד השני ולבנות לו בתים. בסוף אני הולך לנציג של כל משפחה ומשפחה".

העבודה הסיזיפית שמעיין מתאר זוכה לביקורת רבה הן מצד הבדואים, והן מצד עמותות וארגונים המסייעים להם. בשנים האחרונות עולות טענות רבות בקשר לחוסר הקשב של הרשות לפיתוח הבדואים בנגב לרצון התושבים וצרכיהם.

"הכעס זה שאנחנו דורשים מחלק מהמשפחות לזוז", אומר מעיין, "הרבה פעמים גם הרשות נחשבת לכתובת היחידה של הבדואים, לפני המשטרה, המועצות והמדינה, ולכן אנחנו גם נתפסים כאחראיים לכל הבעיות בפזורה. יש גם קושי לבדואים לעבוד ברשות. מאיימים עליהם, כי רואים בהם משתפי פעולה".

האם לדעתך יש גופים שמעכבים את ההסדרה?
"רשות מקרקעי ישראל. האכיפה פועלת שם באופן שונה ממה שאנחנו מכוונים אליו. מתעכבות החלטות מועצת מנהל שמקדמות הסדרה. הבעיה של האכיפה עושה נזק ממש. במשך שנים האכיפה שירתה את ההסדרה. אם ניתן צו הריסה למישהו, הוא היה רץ אלי, מחתים אצלי, ומוציא היתר בנייה. עכשיו השתנתה המדיניות, ואם תופסים מישהו שבנה ללא היתר, מפנים אותו. זה קרה כי התחלפה מנהלת האכיפה ושמירת הקרקע ברמ"י, והיא יצרה מדיניות חדשה שאינה עולה בקנה אחד עם המדיניות שלנו. אנחנו חייבים החלטת ממשלה שתקבע מדיניות אחידה, ושתיתן לרשות הבדואים משקל חשוב בהחלטה. בתי המשפט איתנו כבר.

"נוסף על כך, דרושה תוספת לגורמי האכיפה ולבתי המשפט. העומס אצל הפרקליטים והשופטים עצום, וצריך להקים בית משפט שיעסוק רק בעבירות תכנון ובנייה. שבדואי לא יצטרך לחכות 17 שנה בעניין, אלא חודשיים. ואנחנו חייבים לחזק את המשטרה, להוסיף לפחות 2,000 שוטרים".

"ראשי ישובים יהודים לא מוכנים לשכונה בדואית. קוראים לזה גזענות"

מלבד הקשיים במעבר ליישובי הקבע, מה הקשיים המרכזיים של החברה הבדואית היום?
"יש בעיה מאוד גדולה בהעברת התקציבים לרשויות. יש ביזה של כספים מהקופה הציבורית לכיסים של אנשים פרטיים. משפחות שלמות שמחזיקות בתי ספר, בתים שלוקחים מבתי הספר חשמל ומים. יש ימים שאין בתי ספר בגלל שהמשפחות החליטו. כסף להסעות הולך לכיסים.

"בעיה נוספת היא מערכת החינוך השבטית, שהיא הרסנית. היא לא מאפשרת מצוינות, ומייצרת בוגרים שלא יודעים קרוא וכתוב. זה נזק אדיר. זה לא בכל המקומות, אבל ברובם. ילד יהודי וילד בדואי הם אותו דבר, הם יכולים להגיע לאותם ההישגים. אבל הם צריכים מערכת חינוך מסודרת, טובה, שתקדם אותם."

מה השתנה בתפיסה שלך לגבי הבדואים בשבע השנים בתפקיד?
"רוב האנשים במדינה ובנגב לא ישבו עם בדואי לשולחן לשתות קפה. הם עובדים עם בדואים, אבל לא מכירים אותם. זו תקלה חמורה, הם לא יודעים על מי מדברים בכלל. מכירים רק את הצדדים השליליים – גנבים, כבישים, גמלים. אבל מישהו יודע כמה רופאים ואחיות בדואים יש בנגב? 25%. כולם טובים, חוץ מכמה אחוזים שהם גנבים או מחבלים. עד שהגעתי לפה לא הכרתי עד כמה הם אנשים שמוכנים לעזור."

"אני אומר לראשי הערים היהודים שהם על הפנים. למה לא לוקחים תיכון בבאר שבע לבקר בתל שבע? שבני הנוער יכירו. הצעתי לראש מועצת מיתר לארגן ביקור בח'ורה בחג הקורבן שנפזר כמה יהודים בכל משפחה. מה עם להכניס ילדים בדואים מאזור נבטים לבריכה בבסיס נבטים? שירגישו שזה גם שלהם."

האם לצד הקמת יישובים לבדואים, צריך לקדם הקמת שכונות בדואיות ביישובים יהודיים בנגב?
"אין כזה דבר שאי אפשר לבנות שכונות בדואיות ליד יישובים יהודים. הבעיה היא אצל היהודים. אמרתי למיכאל ביטון כשהיה ראש עיריית ירוחם: עזוב להקים ישוב חדש, בוא נקים בתחום השיפוט שלך שכונה בדואית. הוא רצה ברמה האישית, אבל אמר שלא יתנו לו להעביר את זה במועצה. זו האמת. בדימונה ניסו לעשות החלפת אדמות וכתבו על ראש העיר שהוא מוסר חלקי ישראל. היחיד שהסכים לקדם משהו הוא רוני מרום במצפה רמון, שגיבה אישור הסדרה משפחות מול היישוב. אבל אלו רק עשר משפחות. ככה גם ביישובים של המועצה האזורית רמת נגב, לא מוכנים שיהיה יישוב בדואי כחלק מיישוב במועצה אזורית. קוראים לזה גזענות".