במקביל לביקורו המתוקשר של ראש הממשלה בנימין נתניהו באזרבייג'אן, הועברו מסרים מפי דובריו בדבר חשיבות הידוק הקשרים עם העולם המוסלמי. הם הציגו את אזרבייג'אן כמדינה מוסלמית חילונית וסובלנית. ראש הממשלה עצמו אף רמז בדבריו כי הוא מקווה שמדינות מוסלמיות נוספות ילכו בדרכה של אזרבייג'אן ויהדקו את קשריהן עם ישראל.

אך מעבר לחיוכים והאופטימיות אותה מנסים לשדר לכולם, הרי שביקור זה חושף טפח ממדיניות החוץ הבעייתית של ישראל לאורך השנים. מדיניות הכוללת בתוכה שיתופי פעולה עם הגרועות שבדיקטטורות. במהלך הביקור חשף נשיא אזרבייג'אן אלייב כי היקף עסקאות הנשק עם ישראל עומד על כחמישה מיליארד דולר. ישראל היא ספקית הנשק השניה בחשיבותה לאזרבייג'אן אחרי רוסיה. כולנו זוכרים את "היחסים אסטרטגיים" ו"שיתופי הפעולה הביטחוניים" של ישראל (הגדרות מכובסות לעסקאות נשק שנויות במחלוקת) עם מדינות כגון איראן – בתקופת השאה, דרא"פ – בתקופת האפרטהייד, צ'ילה – בתקופת פינושה, ארגנטינה – בתקופת הגנרלים והרשימה עוד ארוכה.

לאורך השנים למדנו שמדיניות חוץ זו גרמה, בטווח הארוך, לעוינות כנגד מדינת ישראל ואף הגבירה עוינות שכבר הייתה קיימת עוד קודם לכן. אין זה מקרה שדרום אפריקה "שותפתנו האסטרטגית" מן העבר, היא כיום אחת המדינות העוינות ביותר לישראל בזירה הדיפלומטית, יוזמת ועידת דרבן הזכורה לכולנו. התמיכה הישראלית בשאה האיראני שימשה כר פורה לתעמולה ארסית כנגד ישראל. שלא לדבר על הנשק והטכנולוגיה הישראלית שנפלו לידי משטר האייתולות מיד לאחר ההפיכה באיראן.
מדיניות חוץ בעייתית זאת המייחסת חשיבות גבוהה לעסקאות הנשק בטווח הקצר אך מתעלמת מן הנזקים החמורים והבלתי הפיכים בטווח הארוך, מציגה את ישראל באור מגוחך ושלילי בעיני אומות העולם, בזמן שנציגי ישראל בפורומים הבינלאומיים השונים רוטנים מעל כל במה כנגד שיתופי פעולה של מדינות העולם עם איראן, חמאס, חיזבאללה וארגוני ה- BDS.

אותה אזרבייג'אן אשר מוצגת כדוגמא חיובית לשיתוף פעולה ישראלי עם מדינה מוסלמית היא אחת מן הדיקטטורות החשוכות בעולם.

שליט המדינה אילהאם אלייב, עלה לשלטון בשנת 2003 לאחר שירש בתפקיד את אביו, חיידר אלייב שבטרם התמנה לנשיא היה מנהיגה הסובייטי של אזרבייג'אן, ראש סניף הק.ג.ב. המקומי וחבר הפוליטבירו. שמועות על אכזריותו ושחיתותו הרבה נפוצו עוד בתקופת ברית המועצות. אילהאם ממשיך את מסורת אביו, צובר נכסים רבים ומדכא ביד רמה כל ניסיון להביא דמוקרטיה למדינה. הפאר והקדמה ממנה התלהב נתניהו בביקורו בבאקו, היא נחלתם של מעטים בלבד, המקורבים לשלטון כאשר רבים חיים בעוני ודלות. אזרבייג'אן עשירה בנפט וגז. אולם רק מעטים, זוכים להינות מפירותיו של 'הזהב השחור'.

דוגמא אחת מיני רבות לאופי הבעייתי של השלטון באזרבייג'אן הוא סיפורה של העיתונאית חד'יגה איסמאילובה שחשפה גילויים בדבר השחיתות השלטונית של משפחת אלייב. בתחילה,אלמונים השתילו מצלמות בחדר השינה שלה ותיעדו אותה מקיימת יחסי מין עם בן זוגה. לאחר מכן איימו עליה שיעלו את הסרטונים לרשת האינטרנט אם לא תחדל מעבודתה העיתונאית. משלא נכנעה לאיומים אלו, הועלו הסרטונים לרשת האינטרנט. לאחר שנסיון הסחיטה כשל, הואשמה איסמאילובה עצמה בעבירות שחיתות ובשנה שעברה נגזרו עליה שבע וחצי שנות מאסר. בחודש מאי האחרון לאחר לחץ בינלאומי כביר הסכימו השלטונות לשחררה על תנאי.

אותה משפחת אלייב אינה מהלכת אימים רק על אזרחי אזרבייג'אן. כדי להימנע משיפור מצב זכויות האדם במדינה והעלאת רמת החיים של האזרח הפשוט, נוקט אלייב בשיטה המוכרת לכל לכל דיקטטור מתחיל: איחוד העם סביב אויב משותף והאשמת האויב בכל צרות העם. לתפקיד מדינת האויב המצדיקה את משטר הדיכוי אותו נוקט אלייב, נבחרה שכנתם הקטנה, ארמניה.

ארמניה היא "האויבת הגדולה של אלייב" על שניים וחצי מיליוני אזרחיה, כרבע מאוכלוסיית אזרבייג'אן.

מקור הסכסוך עם ארמניה נובע ממאבק על שליטה בחבל נגורנו קרבאך. חבל ארץ הררי זה, ללא אוצרות טבע משמעותיים, אשר מזה מאות ואלפי שנים מיושב ברובו על ידי ארמנים, סופח במהלך שנות העשרים של המאה הקודמת לרפובליקה הסובייטית של אזרבייג'אן. זאת, כחלק ממדינות ההפרד ומשול בה נקט סטלין באזור הקווקז.

סטלין, אשר חבריו הטובים מתקופת ילדותו בגיאורגיה היו ארמנים, הכיר והוקיר את חכמתם, תעוזתם ושאיפתם לעצמאות. הוא חשש שהארמנים יביעו שאיפות בדלניות בתוך ברית המועצות. מסיבה זו מסר שטחים בעלי רוב ארמני לרפובליקות השכנות: גיאורגיה ואזרבייג'אן.

בנגורנו קרבאך חיו בעבר גם תושבים אזריים מוסלמים אשר שיעורם באוכלוסיה היה נמוך. הם התרכזו בעיקר בבירת החבל שושי. בשנת 1920, בהשראת רצח העם הארמני שהתרחש באותה עת באנטוליה, ובגיבוי כוחות טורקיים שהגיעו לסייע, בוצע טבח בתושביה הארמניים של העיר.

בסמוך לפירוק ברית המועצות, כשזכרונות הטבח של 1920 טרם פגו, הצביעו תושבי נגורנו קרבאך במשאל עם בעד סיפוח לארמניה, מה שהביא למתיחות רבה בין ארמנים לאזרים, ששיאו היה בפוגרום שנערך בארמנים בעיר סומגאיט. מנגד, האשימו האזרים את הארמנים בטבח שבוצע בתושביה האזרים של העיר חוג'אלי, זאת למרות דיווחים על כך שאייאז מוטאליבוב נשיא אזרבייג'אן באותה עת האשים דווקא את מתנגדיו הפוליטיים באחריות לטבח על מנת להדיחו מן השלטון. עדויות מהשטח מצביעות דווקא על יחידות רוסיות שחנו באזור כאחראיות לטבח.

בסופו של דבר העימות האלים על עתידו של החבל הביא למלחמה כוללת בין ארמניה לאזרבייג'אן. הלחימה נמשכה עד שנת 1994, וגבתה מחיר יקר של כשלושים אלף הרוגים. כתוצאה מן המלחמה, כל הארמנים שחיו באזרבייג'אן עזבו לארמניה ואילו כל האזרים שחיו בארמניה עזבו לאזרבייג'אן.

הכוחות הארמנים הצליחו להשתלט על רוב שטחי נגורנו קרבאך ואף על שטחים נוספים שלא היו חלק מנגורנו קרבאך הסובייטית. המיעוט האזרי שחי בו גורש או שנאלץ לעזוב לשטחי אזרבייג'אן. בשטח המריבה הוקמה רפובליקה ארמנית עצמאית בשם "ארצאך" הנתמכת על ידי ארמניה.

מאז ועד היום מנסים מתווכים רבים למצוא פתרון לסכסוך. ארמניה מוכנה לדון על פשרה טריטוריאלית אשר תאפשר לתושביה הארמנים של קרבאך לשמור על עצמאותם ובמקביל תאפשר לתושביה האזרים של קרבאך לחזור לאדמתם. אולם אזרבייג'אן נוקטת בגישת הכל או לא כלום.

הנשיא אלייב מרבה לאיים שיכבוש את קרבאך – בנאומיו הרבים הוא מערער גם על הלגיטימיות של ארמניה העצמאית, וטוען שבירתה ירוואן אמורה היתה להיות חלק מאזרבייג'אן. הארמנים מצידם רואים בכוונת האזרים לכבוש את קרבאך, המשך ישיר של הג'נוסייד שבוצע בהם לפני כמאה שנה, עת הטורקים ביקשו "לטהר" את המרחב שבין איסטנבול למרכז אסיה מכל נוכחות ארמנית ונוצרית.

האזרים, שמבחינה אתנית הם טורקים ואף שפתם כמעט וזהה לזו הטורקית, נמצאים בקשרי ידידות חמים עם טורקיה. יש האומרים כי הסיבה שישראל לא מכירה בג'נוסייד הארמני היא לא מפני החשש לסכן את היחסים עם טורקיה, אלא דווקא החשש מערעור היחסים החמים עם אזרבייג'אן שתראה בכך התקרבות ישראלית לארמניה, אויבתם המרה.

בחודש אפריל האחרון, פתחו האזרים במלחמה כוללת כנגד הכוחות הארמנים בנגורנו קרבאך בתקווה לכבוש את החבל אחת ולתמיד. לאחר ארבעה ימים של לחימה שגבתה מאות קורבנות משני הצדדים, הושגה הפסקת אש בתיווך הרוסים. האזרים, למרות עליונותם הצבאית לא הגיעו להישגים בשדה הקרב ואף היו קרובים למפלה. במהלך אותה לחימה בוצעו פשעי מלחמה כנגד אזרחים ארמנים שנקלעו לקרבות.

זכורה תמונתם של זוג קשישים ארמניים מן הכפר טאליש, שנרצחו באכזריות על ידי קבוצת חיילים אזרים שפלשה לביתם. לאחר הרצח התעללו בגופותיהם. חיילים אזריים אף הצטלמו עם ראשו הכרות של קייארם סלויאן חייל יזידי מצבא נגורנו קרבאך שנהרג במהלך הקרבות.

בתקשורת הארמנית דווח שרבות מן התקיפות בוצעו על ידי מל"טים אותם מכרה ישראל לאזרבייג'אן. ישראל נחשבת בארמניה כבת בריתה הקרובה של אזרבייג'אן ובכירים ארמניים הביעו את אכזבתם המרה ממדיניותה של ישראל.

מה קרה בחוג'אלי?

מוקדם יותר השנה בחודש פברואר, האשימה חברת הכנסת זהבה גלאון את סיעת ישראל ביתנו בדבר היותם "סוכנים זרים" של ממשלת אזרבייג'אן בישראל. היא תיארה את ארגון אזיז – ההתאחדות הבינלאומית של אזרבייג'אן ישראל, "כפלטפורמה ארגונית וכלכלית לקידום ישראל ביתנו". במקביל, פנתה גלאון בתלונה ליועץ המשפטי לממשלה נגד יו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן, בכך שקידם לכאורה חברות של ממשלת אזרבייג'אן בזמן ששימש כשר חוץ. מספר ימים לאחר מכן, חנכה הקרן הקיימת לישראל חורשה לזכר קורבנות הטבח בחוג'אלי כאשר אורח הכבוד היה לא אחר מאשר יו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן.

לאור העובדה שאין תמימות דעים בדבר האחריות לטבח בחוג'אלי, רוב מדינות העולם נמנעות מלנקוט עמדה חד משמעית בנוגע לנושא זה. למרות זאת, בשנת 2015 במהלך טקס שהתקיים בבאקו, כינה ליברמן בהיותו שר החוץ את אירועי חוג'אלי כג'נוסייד.

מספר חודשים לאחר מכן הוקרן בערוץ הראשון סרטו של העיתונאי הליטאי אלכסנדראס ברוקאס, "מסדרון אינסופי" המתאר בצורה חד צדדית ושנויה במחלוקת את הטבח בחוג'אלי. סרט זה שהוצג בערוץ הראשון כסרט תעודה במסגרת רצועת "הסיפור האמיתי", משמש כאמצעי הסברה ותעמולה של ממשלת אזרבייג'אן ברחבי העולם.

כבר נוכחנו בעבר שהטיעונים בדבר מתן עדיפות ל"אינטרסים הביטחוניים" של ישראל ו"הריאל פוליטיק" על פני עקרונות של צדק ומוסר אינם מחזיקים מים וסופם ליפול כמגדל קלפים.

הוכח שיחסי ידידות בין מדינות צריכים להיות מושתתים על עקרונות וערכים משותפים. אך במציאות הנוכחית, לא מן הנמנע שקברניטי המדינה נתניהו וליברמן מוצאים שפה משותפת דווקא עם שליטים כדוגמאת אלייב, כאשר את המחיר ישלמו בסופו של דבר האזרחים הפשוטים.

הכותב הוא מומחה למדינות הקווקז ופעיל פרו ארמני.