הכרעת בית המשפט כי אתר הצפייה הישירה "סדרות" ייחסם על ידי ספקיות האינטרנט ועצם העובדה שבית המשפט נדרש בכלל לסוגיה, מדגימים בצורה הטובה ביותר את הבעיה של יצרניות התוכן וגופי השידור המסורתיים: מעבר לטענות של הגנה על זכויות היוצרים, מנהלים אותם גופים את המלחמה של אתמול, מתוך גישה שמתנגדת, פוחדת או פשוט מתעלמת מההתקדמות הטכנולוגית.

דוגמה נוספת לבעיה הזו, היא הזרוע המבצעת של המאבק המתנהל – ארגון זיר"ה, שהגיש את התביעה ומאגד את כל גופי התקשורת המסורתיים – הכבלים, הלוויין הטלוויזיה והקולנוע. לארגון אין אתר אינטרנט משלו ואין לו כל מוקד לפניות הציבור. מדובר בהתאגדות "רזה" העוסקת בחקירות החושפות מפיצי תכנים וובניסיון להגן על המודל הכלכלי של החברות בו על ידי באמצעות מאבק משפטי נגד הפלטפורמה הכי חופשית שנוצרה בהיסטוריה של האנושות – רשת האינטרנט

HOT ו-YES כבר נפגעו מנטישת לקוחות, צעירים בעיקר, שיודעים כיצד להשיג את התכנים באינטרנט. היתרון היחסי שעוד נותר להם הוא נוחות השימוש, ולכן הם עוסקים בלהקשות על נוחות השימוש באינטרנט כפלטפורמת צפייה ולא בהקלה על הפצת התכנים באופן חוקי תמורת תשלום נמוך.

אך מדובר בכיבוי שריפות בלבד, כי הפיראטים לא עומדים במקום. מכשירי הסטרימינג, שמאפשרים צפייה חופשית, משתכללים בקצב מהיר הרבה מהממירים של YES ו-HOT, חלקם זולים במיוחד והיקרים יותר מאפשרים לחסוך בהוצאות באמצעות שימוש במכשיר אחד שמזרים את התכנים באמצעות הרשת הביתית ויכול לשמש חמישה מכשירים ויותר. מה שנכנס בתחילה לבתיהם של חובבי טכנולוגיה הכבדים, עובר תיקונים ושכלולים שיביאו אותו, בסופו של דבר, לכל בית.

כך למשל, תוכנת KODI שנחשבת היום לפלטפורמת הצפייה החופשית המרכזית והיא חוקית לחלוטין. לתוכנה זו ניתן להכניס תוספים שונים, חלקם חוקיים וחלקם לא, המקשרים בין KODI לבין אתרים שונים ברשת המספקים גישה לכל המעטפת של חווית הצפייה האיכותית: תקצירים, פוסטרים, תרגומים, ביקורות, וכמובן לסרטים ולסדרות עצמם ולשידורים חיים של ערוצי הטלוויזיה.

היוצרים וזכויותיהם

זווית חשובה של נושא הפצת התכנים באינטרנט היא ארגוני היוצרים בישראל. אלה חברו ל-HOT ו-YES, מפני שהן מחויבות לקנות תכנים ישראלים כאחוז הנגזר מההכנסות שלהן. בחירתם של היוצרים מובנת, אך היא תומכת גם בשימור הטכנולוגיה הוותיקה והיקרה, במקום לנסות ולמצוא פתרונות חדשים.

בעבר, הוטל בישראל מס על קלטות וידאו וקלטות שמע, לטובת פיצוי היוצרים, בתקופה שהיה מקובל להשתמש בהם לשם הקלטות מהרדיו או לשכפול תכנים ללא רשות. ייתכן שניתן להציע פתרון דומה בדמות מס זעיר על הגלישה באינטרנט, שהכנסותיו יועברו ליוצרים, ולא באמצעות התייצבות מאחורי האינטרסים המסחריים של גופי השידור.

אך אופן המחשבה הזה תופס את יצירות התרבות והתקשורת כסחורה בלבד, שהפרמטר המרכזי לגביהן הוא היכולת להשיא מהם רווחים. במקום להשתית את כל היצירה הישראלית המשודרת על מודל של שוק, ניתן להציב בתוכו גם מסלולי תמיכה ציבוריים יותר, הרואים באפשרות לצריכת תרבות זכות חברתית ולא מוצר צריכה בלבד.

משרד התרבות ומשרד החינוך תומכים כבר במופעי תרבות חיים, וחוק הקולנוע מקצה תקציבים להפקות ישראליות. כשמדובר בתמיכה ביצירה הטלוויזיונית המקומית, לא ברור מדוע עדיף לשלם לחברה מסחרית שתגזור קופון, ולא לשלם אותו לגוף ציבורי, שיעביר אותו ליוצרים, ואלה יוכלו להפיצו את יצירתם בטלוויזיה ובאינטרנט בחינםולהגיע לקהלים רחבים יותר מאשר במודל המסחרי.

את העתיד אפשר לראות בארה"ב

בשוק הטלוויזיה והסרטים החשוב בעולם, ארה"ב, הקרב כבר הוכרע למעשה. בעלי זכויות היוצרים נערכים לכך שבעתיד רשת האינטרנט תהיה הפלטפורמה ממנה יוכלו להתפרנס. בתחום המוזיקה, אמנים רבים נכנעו ל-YouTube ושירותי הסטרימינג האחרים ומאפשרים האזנה וצפייה חופשית בקליפים שלהם תמורת נתח מהתשלום שמקבלים בעלי הפלטפורמה מפרסומות.

השכרה ורכישה של סרטים באינטרנט, קיימת בכבר בכל הפלטפורמות החשובות: גוגל, אפל, אמזון ואחרות. ספריות VOD גדולות – כמו נטפליקס  – מופצות במחירים נמוכים של 15-10 דולר בחודש. ערוצי טלוויזיה משדרים במקביל גם באינטרנט וערוצי הפקות כמו HBO גובים דמי מנוי באופן ישיר. במודלים העסקיים החדשים, הצרכנים משלמים תשלום קבוע על גלישה באינטרנט ותשלומים נוספים, לצד תשלומים נמוכים יחסית על צפייה חוקית ומיידית בתכנים מוגנים.

והעתיד, כמה מפתיע, צריך להגיע גם לארץ

שירותי הסטרימינג האמריקנים החלו כבר להגיע לארץ. נטפליקס החלה להציע את שירותיה מוקדם יותר השנה, במחיר עשרה דולר לשני מכשירים בו זמנית. שירות AMAZON PRIME VIDEOהתווסף אף הוא לאחרונה, ומוצע במחיר הכרות של שלושה דולרים לחודש במשך חצי שנה, וניתן גם להתנסות שבעה ימים בחינם. הבעיה עם שירותים אלה היא חוסר בתכנים ישראליים ובתרגום מובנה לעברית, כך שלשירותים הוותיקים יש עדיין יתרון גדול.

גופי השידור הישראליים מקיימים, אמנם, שיתופי פעולה עם אתרי התוכן גדולים בישראל, בהם ניתן לצפות בחינם בחלקים מוגבלים של ספריות התכנים העצומות בשיטת VOD. אך מדובר בעין "מקדמי מכירות" לשירות הוותיק והיקר. נכון להיום, באין הצעה של שידור תכנים לפי דרישה (VOD) רק באינטרנט ובתשלום נמוך, ללא צלחות לווין או ממירים. כאמור, מדובר בגופים שתקועים בעבר.

למרות המגבלות השונות, הסיכוי להילחם בצפייה הפיראטית באמצעות שירותי צפייה זולים ואיכותיים באינטרנט, גבוה בהרבה מהגישה של הגשת תביעות משפטיות כנגד מפיצים פיראטיים. השאלה היא עד מתי ימשיכו בזיר"ה להיאחז בקרנות המזבח של העבר ולנסות לצנזר את האינטרנט?