עמונה, מוצאי שבת בערב. כמעט בכל בית מתקיים טקס הבדלה בהשתתפות עשרות מהפעילים שמצטופפים בסלוני הבתים. אווירת פסטיבל ושירה בוקעת מכל מקום. מיד עם צאת השבת מערכת הכריזה בישוב מברכת את הנוכחים במקום בשבוע טוב ומיד מתרה בכולם להתקשר לחבריהם ולקרוא להם לעלות לעמונה לחזק את המאבק, "אף אחד לא נשבר. אף אחד לא הולך. אנחנו במלחמת התשה. כוחות הביטחון רוצים לראות שאנשים הולכים. שכל אחד יתקשר לכל החברים שלו שיבואו לעמונה לפני שכוחות הביטחון יחסמו את הצירים." מאוחר יותר הכרוז גם הודיע על אוטובוס שעומד לרשות הפעילים המעוניינים להגיע לעמונה ועומד לצאת מישיבת מרכז הרב שבירושלים.
בתיהם של תושבי עמונה פתוחים לרווחה ובכל בית מתאסף ציבור בעל מאפיינים שונים. אצל רב הישוב יאיר פרנק התרכזו בעיקר תלמידי ישיבות גבוהות. אצל משפחת נזרי התקבצו בני הנוער, ומספרים שם כי בסעודת החג סעדו 60 איש ונשארו ללינת לילה כ-80. אצל משפחת כץ המספרים היו צנועים במעט, 20 נשארו ללון ועיקר המתארחים היו צעירים וצעירות, רווקים ורווקות.
מחוץ לבית הכנסת בישוב חבורת נערים שהגיעו מסוסיה ישבו ותצפתו לכיוון עפרה. "אנחנו נמצאים כאן לתמוך", אמר אחד הנערים ואחר הוסיף, "באנו ביום רביעי כשהודיעו שהולך להיות פינוי. לא הגענו מאורגנים. ישנים על הרצפה וללא שקי שינה". ארבעתם מסכימים בניהם כי ישארו עד לפינוי אבל לא יפעילו אלימות.
יהוידע נזרי, חושש מן הבאות ומן התוצאות הבלתי נמנעות של הפינוי, "אף אחד לא רוצה לצאת לקרב. אין מנצחים במלחמה." נזרי מפוכח וער לכך שחלקים רבים בציבור נעים בין התנגדות לאדישות למאבקם. הוא רואה בכך סימן לחוסר הצלחה של המאבק, שלא הצליחו לבסס את הקשר לחברה הישראלית, "אין קשר ואין גשר" הוא אומר ומספר כי לפני מספר שבועות הוא ותמר אשתו תכננו להשאר ללון בת"א לאחר עוד סבב ראיונות בתקשורת.
באותו ערב, מספר ניזרי, בעודם יושבים במסעדה, שמעו בחדשות שעמונה יצאה מהצעת חוק ההסדרה. השניים הגיבו בסערת רגשות ובין טלפונים לחברי הכנסת מחליטים כי לא יוכלו להישאר בת"א הרחק מילדיהם לאור הבשורה. נזרי חווה על בשרו את הנתק בכך ששם לב וראה כי כל מי שמסביבו במסעדה מתנהל כרגיל ולא נרעש מפור הפינוי הצפוי, "עולם כמנהגו נוהג" מסכם נזרי.
מחוץ לביתו של הרב פרנק התאספו בחורי ישיבה ממרכז הרב ומישיבת בית אל וברכו זה את זה 'שבוע טוב'. בחורי הישיבה שלא מעוניינים להזדהות בשמותיהם מספרים כי הישיבות לא שולחות את הבחורים באופו רשמי, אך כן מעודדות בכך שהמורים מעלימים עין מהיעדרותם בשל מצב החירום בו מצויה עמונה והצורך לעלות למחות ולהפגין. הם כולם מסכימים כי המאבק הוא הזכות להתיישב על אדמת ארץ ישראל. בתשובה לשאלה אם בצומת ההכרעה עכשיו בין קדושת הארץ לקדושת המדינה במה יבחרו, ענה אחד הבחורים כי אין התנגשות וכי גם המדינה קדושה וגם האדמה קדושה וכי הבעיה היא בממשלת ישראל שהולכת נגד רצון העם. בחור אחר אמר כי אין זהות מוחלטת בין הממשלה למדינה. אומנם הממשלה אחראית לניהול המדינה אך במקרה שהממשלה פועלת ברשעות צריך לפעול נגדה.
מחוץ לביתם של זיוה ועמיחי כץ עמד אלי (27) סטודנט להנדסה ממכללת אריאל, המתגורר בישוב מישובי המועצה האזורית גזר. אלי הגיע ישר מהלימודים לעמונה כבר ברביעי בלילה, "הגעתי ללא בגדים או ציוד לשהייה ממושכת והחלטתי להישאר. אני לא בטוח שאחזור מחר ללימודים." אלי חריג בנוף האנושי בכך שהוא סטודנט ולא תלמיד ישיבה ומוסיף, "אני מעלה כאן את הגיל הממוצע." ביתה של זיוה פתוח גם הוא לרווחה ושם התאספו צעירות וצעירים.
דוד, חוזר בתשובה הלומד במכון מאיר, מספר על עצמו כי הוא מבאר טוביה בצעירותו היה חניך בתנועת הנוער העובד והלומד, "באתי למחות כי אני כואב את הסבל של פינוי חלקים מארץ ישראל."
מעיין ואסתי, צעירות העוסקת בהוראה הגיעו לעשות שבת בעופרה לרגל הפינוי הצפוי של עמונה. במהלך השבת עלו ברגל לעופרה והזדמנו לביתם של זיוה ועמיחי. מעיין מתלבטת בקול אם להישאר לתחילת השבוע או לא, "מצד אחד אנחנו אנשים עובדים ולומדים ויש לנו מחויבויות מצד שני חשוב לי להישאר" ומנסה להשיג איזה רמז מעמיחי להחלטה נכונה. אסתי אומרת כי סוגיית הפינוי של עמונה היא עוד היבט בסוגיה הנצחית של הציונות הדתית, "מה קורה כשהחוק נוגד את דרך התורה" ומוסיפה כי באופן אישי היא לא הכריעה מה נכון לעשות בנוגע לעמונה ומרגישה כי "הבקשה להתפנות מעמונה הזויה."
לסלון הבית נכנסת בתיה, אימו של עמיחי יחד עם 2 בנותיה הצעירות. "אלה הן מספר 6 ו-7", אחיותיו למחצה של עמיחי. היא מביאה עוגת פירות לבני הבית ואורחיהם. בתיה, לשעבר מנהלת בי"ס והיום בעלים של מכון העצמה אישית, חייתה 13 שנים באלון מורה ולאחר מכן בעפרה, מתגוררת היום באורנית עם בעלה מנישואיה השניים (לאחר גירושים) מביעה בקול גאווה גדולה בעמיחי ואומרת כי הייתה מעוניינת להשאר "עד הרגע האחרון" אך בשל מחויבויות קודמות נאלצת לעזוב. כשפנתה ללכת עמדה בתיה בפתח הדלת ואמרה לעמיחי ולכל הנוכחים, "עשיתם את המקסימום. לא לקחת ללב." בתיה הוסיפה כי הפינוי הצפוי הוא עוד תחנה בחיים.
עמיחי, העובד למחייתו בחברת הייטק דתית, מביע אכזבה רבה מהמנהיגות הפוליטית ומתאר באריכות את השתלשלות הדברים החל מהפגישה של שר החינוך נפתלי בנט, שרת המשפטים איילת שקד וסגן שר הביטחון אלי בן דהן, עם תושבי עמונה ערב יום הכיפורים והבטחתו כי ימצא פתרון ועד לכך שראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר משה כחלון "סובבו לו את הראש" וגרמו לו לוותר על סעיף עמונה בחוק ההסדרה. מעיין מוסיפה ביקורת על בנט ואומרת, "אין סולם ערכים מוצק לראש המפלגה. הוא פועל אך ורק מתוך ברור אם אנשים יתמכו או לא."
בתוך האווירה הביתית, אצל משפחת כץ, הדיון הלך והתחמם והנוכחים נשאלו, האם אנשים צריכים להפעיל שיקול דעת בבואם לציית לחוק? עמיחי השיב, "חייב להיות לאנשים שיקול דעת מתי לציית לחוק ומתי לא." על עצמו הוא הוסיף, "אם יגידו לי לגרש אנשים מהבית אני לא אעשה את זה. לאדם יש זכות בסיסית למרי לא אלים ופסיבי וזה הכי לגיטימי בעולם."
האם אתם מוכנים לקבל מצב בו כל אחד יעשה את הדין לעצמו אם לציית או לא?
זיווה השיבה בקריאה מהצד השני של הבית, "אני מוכנה שאדם לא יציית לחוק וינהג עפ"י צו מצפונו ובידיעה שיענש." עמיחי אמר, "אם בסופו של דבר אדם לא ילך עפ"י צו המצפון והאמונה יקרו דברים נוראים. אנחנו חיים בחברה ולא כיחידים." כשהשוותי את אי הציות לחוק המורה לפנות את היישוב לאי ציות לחוקי שכר, כפר עמיחי בהשוואה ואמר כי הלנת השכר פוגעת באנשים בעוד, "כאן בעמונה אני לא פוגע באף אחד".
בחוץ בין הבתים ועל אף הקור המקפיא אווירה מסיבתית של התגייסות למען מאבק. עוד ועוד נערים ומשפחות מגיעים לתמוך ומתנדבים פותחים עמדות לחלוקת שתיה ומרק, בנוסף על הקייטרינג שהוזמן בצורה מרוכזת ע"י הישוב להאכיל את כל הפעילים. אורון שהגיע מהעיר נתניה ובעל עסק ממכר כלים ומצרים חד פעמיים, הגיע זו הפעם הראשונה לעמונה כדי לחלק מרק, "אני עושה כאן את מה שאני בד"כ עושה. פותח עמדות של אוכל בהילולות לרווחת הכלל."
בערב שבת הגיעו תושבי מצפה כרמים לחזק את תושבי עמונה. בהודעה שהוציא הישוב נאמר, "תושבי מצפה כרמים, שגם עליהם מונפת כרגע חרב הפינוי, הגיעו אתמול לפני כניסת שבת לחלק חבילות שי, לחבק ולחזק את ידם של תושבי עמונה". "זה יכולנו להיות אנחנו, זו יכלה להיות ההתיישבות כולה. אם עמונה תיחרב, מי יעמוד לנו בצרתנו?" אמרו תושבי מצפה כרמים. לאחר חיבוקים, ניסיונות עידוד ותמיכה חזרו תושבי המצפה לביתם, ליישוב שלהם, ולהחלטת בג"ץ שלהם, שמחכה להם מעבר לפינה.
